חוקיות וחורבן

שלישי,שאני אבין,אתה טוען שהחרדים לא מתכוונים בתפילתם להחזרת עבודת המקדש אלא רק מדקלמים.
 ואתה טוען שההוכחה שלך לכך שהם רק מדקלמים היא שהם (בין השאר )לא מתגייסים כאיש אחד להתאמן צבאית ולהרוס את הר הבית? 
זאת הטענה שלך?או שלא הבנתי אותך.

אפריםבן, לא מוחקים את הישן. הטקסט נשאר, המעשה משתנה העושה השתנה, דברים מתפתחים, משנים משמעות. אנחנו לא פונדמנטליסטים החיים על פי המילה שנכתבה לפני אלפי שנים. תורת חיים אינה נחרטת ומתאבנת בגוש אבן. התורה היא, איפא, מכלול הרעיונות והמעשים והתהליכים של כל הדורות, ולא המילה הכתובה על הקלף מזה אלפי שנים. יש היום הרוצים לחזור אל האבן ההיא, ואין ברצון הזה שום דבר לשם שמים.

אליקים, דברי על המשיחיות נוגעים לימינו, אולי ארחיב בהמשך.
הסיפור על עלי ושני בניו מעיד ששררה, שררת מלך, שררת כהן וכיוצא באלו, משחיתה את בעליה. התאור בדבר המלכים שכיבו את הפנס שבידי הכוהנים הוא, לדעתי, אגדה ספרותית מגמתית. אבל אפשר ללמוד כי למלכים היה תפקיד חברתי דומיננטי לעומת זה של הכהנים. על כל פנים העניין הזה שולי לנושא שלנו.

באשר לעבודת האלהים וההתקרבות אליו נאמרו דברים מאד ברורים ו'פשוטים', אין צורך לא בפסיכולוגיה של אמונה ולא בפילוסופיה של האלהים. ירמיהו אומר: 'אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי' [ט, 22-23]. נניח כאן למובן של 'חסד משפט וצדקה' הנאמרים על האל. אנחנו מצווים לקיים אותם במובן האנושי של המושגים האלו. ישעיהו מקטרג על הזבחים ועל הנעשה בהר הבית. אל תבואו יותר ואל תביאו מנחת שוא [א 12-13]. דבריו קשים וחריפים מאד: 'איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים, כספך היה לסיגים סבאך מהול במים. שריך סוררים וחברי גנביםכולו אוהב שוחד ודודף שלמונים. יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם'. [א 21-23]. צו הוא 'לא תקום ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'' [ויקרא יט 18]. רבי עקיבא רואה בצו הזה כלל גדול בתורה. הלל הזקן מלמד את התורה על רגל אחת, כלומר, תופס את תמציתה וליבה במשפט 'את השנוא עליך לא תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה, השאר הוא פרוש, לך גמור'.
מכל הדברים האלו אני לומד כי האדם המבקש לעבוד את האלהים ולהתקרב אליו, צריך 'ללכת בדרכיו', והמובן של זה הוא 'להיות איש', להיות 'בן אדם'.
ויש לישעיהו גם חזון. 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, ושפט בין גויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' [ב 3-4]. לכאורה שוב עליה לרגל אל ההר. אבל אין לטעות בישעיהו. הר הבית הפיסי אינו בראש ההרים ואינו נישא מגבעות. הוא נמוך. אבל ההר הרוחני הוא מוקד העליה לרגל, ועליה זו גם היא עליה מחשבתית ולא הליכה פיסית. ענינה 'הליכה בדרכיו' שהיא קיום משפט צדק בין העמים, ושלום עולמי.

מנהג הקורבנות היה נפוץ בעולם העתיק כולו, והוא בטל מן העולם. לא היה במעשה אז, גם היום אין בו משום הליכה בדרכיו, ולכן אין לו עוד מקום. יש עוד מעשים שהיו מקובלים בעבר ונשארו עד היום. בעבר היו פסלים שהיו מסמלים את האל ומקצים לו מקום. פסלים עדיין נהוגים אצל הקתולים ונישאים אצלם בתהלוכות. אנשים זקוקים למתווכים ביניהם לבין הקודש, כשם שנחוצים להם מתווכים אל השלטון. והם עובדים קברים קדושים, אבנים קדושות, 'קדושים' חיים ובעלי 'ניצוצות'.

זה מביא אותנו אל ההבנה היפה שיש בדבריך. צריך להבדיל היטב בין אמונה ומה שנדרש ממנה, לבין פסיכולוגיה של המאמינים, לאמור מצבם הנפשי והצרכים שלהם. אלו שני דברים שונים. אם יש הבדל בין מצבו הנפשי של המאמין בעת העתיקה לבין זה של המאמין בן ימינו אינני יודע. זה נושא לחקירה. מה שאני עוסק בו הוא ענינה של האמונה, אבל אין לזלזל בענינם של המאמינים, גם לא להנמיך אותו, שלפעמים יש בו טעם ראוי מבחינה אנושית, לפעמים הוא בעל עוצמה רבה, ולא פעם עוצמה מסוכנת.
ראוי לעיון הוא הספר 'החוויה הדתית לסוגיה, מחקר בטבע האדם' מאת וויליאם ג'ימס.

רומנטיקה היא תפיסה חוויתית של המציאות. 'השכל וידוע אותי' כדרישת הנביא, הופך 'חווה אותי'. החוויה מתחזקת כאשר היא פונה אל המעשים שבעבר הרחוק, הנדמים קמאיים, אותנטיים, טהורים. היא מתקשרת בחוזקה גם לרומנטיקה הפוליטית. היינו בעבר עם כובש אשר השתלט על הארץ ובא במקום אלו ששכנו כאן קודם. כעת, לאחר אלפיים, אנחנו חוזרים על המעשה, ויש לעשותו כפי שנעשה בימים ההם. או אז ישוב האל ויכונן את מלכות בית דוד, כדם שפעל אז. אלא שמכל בחינה הימים ההם אינם אפשריים עוד כעת, וזו סכנתה של כל רומנטיקה במה שאינה מחוברת למציאות. כל אדם מאוהב עושה דברים 'מוזרים', מתוך 'שגעון האהבה', אבל לבסוף עליו לנחות בשתי רגליו נחיתה רכה על הקרקע, או שהוא מתרסק. בני המאה ה 20 חוו חוויות רומנטיות אדירות אשר התרסקו בעוצמה רבה לאחר נהרות של דם וחורבן. די בהערה זו כאן.
עודד

http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=96901717#1.0.6.default