חוקיות וחורבן

אליקים, אעיר כמה הערות על דבריך.
א. בית המקדש והמשכן שקדם לו נועדו, בתפקידם הפוליטי, להיות מקום פולחן מרכזי מלכד לשבטים שלא התהוו להיות עם. גבושם לעם לקח עוד מאות בשנים. הכהנים בצעו תפקידים במקדש. מהם ומהמוסד ההוא לא יצאו אנשי רוח וגדולי ישראל. בית חשמונאי פעלו כמנהיגים מדיניים. בזמן רומי היה הכהן הגדול ביטוי לאוטונומיה דתית. בתי המקדש נהרסו במלחמה, כלומר, שינויים תפיסתיים נכפו מבחוץ והיו תהליכים מאולצים.
בית המקדש בתפקידו האמוני מבטא תפיסה אנושית כללית של תאור המציאות והסברתה כ'מבנה'. מקדש מציין מקום על הארץ אותו מקצה האדם עבור האל, והקורבן אמור לקשור את האל אל המקום ההוא ולרצות אותו. האל שוכן ב'שמים'. התפילה מיועדת לעלות לשמים ולהתקבל שם, 'יפתחו שערי שמים'. אחד מכינויי האל אצלנו הוא 'מקום'. כל אלו הם ביטויים מובהקים של תפיסה מבנית. התפיסה המבנית בתורת המדינה באה לידי ביטוי מובהק בחיבור האפלטוני 'הפוליטאה'. כל גורם במדינה יהיה במקומו הנכון ויעשה היטב את המוטל עליו או אז כל המכלול, המדינה, יפעל היטב כאורגנון. התאור המבני המפורסם בכימיה הוא טבלת היסודות של מנדלייב. איפיונו של כל יסוד נקבע על ידי מיקומו בטבלה, כך שהאיפיון ידוע גם עבור יסוד שטרם התגלה. גם מכונית פועלת בדרך זו. היא מורכבת ממספר רכיבים, אשר כל אחד מבצע תפקיד מוגדר, וכולם מתואמים ביניהם.
החסרון של התאור המבני הוא בהעדר הדינמיקה. מה שהתפתח עם יסוד הפיסיקה החדשה מאז ניוטון הוא תאור דינמי של המציאות, תאור באמצעות כוחות.
התפיסה המבנית הזו ביחס לקשר שבין האדם לאל השתנתה מן היסוד. כל תקרובת גשמית אינה נתפסת עוד כבעלת איזה מובן והקשר אפשרי עם האל. [איננו מדברים כאן על צרכים נפשיים של המאמין], ובודאי שאין האל קשור לאיזה מקום ומוגבל אליו. מבחינת האדם, בכל מקום בו מדברים אליו בדיבור פנימי שם הוא מצוי. צעקות אינן 'עולות', והוא אינו שוכן ב'שמים' אשר אינם מבדלים עוד מן הארץ, ומשמעותם העתיקה בטלה. 'שערי שמים' מובנם כעת אותו קשר של דיבור פנימי היכול להיות פתוח או נעול. המצב הפנימי הזה גלוי מלפניו ושום מעשה חיצוני אינו יכול לבא במקומו. כיוון שהקשר הוא פנימי, עבודת האל אינה זקוקה לאירגון מטעם המדינה, ולמקדש של טקסים חיצוניים. היחס בין האדם והאל הוא אישי וקהילתי. האדם שייך לקהילה, לבית כנסת, על פי בחירתו. כיוון שהקשר הוא פנימי, נדרשת אמת פנימית שאינה נתנת להחלפה בסוג קורבן חיצוני. ביטוי נוסף ועמוק של השינוי הוא במעמדו של הפרט ביחס למסגרת החברתית שבה הוא חבר. הפרט יכול לרכוש השכלה מקיפה בכוחותיו הוא, והיא כוללת גם הבנה בדרכי האל ועבודתו. 'עשה לך רב' הוא מעשה של אותו אדם הבוחר ללמוד אצל רבו על מנת לפתח את מחשבתו ואישיותו שלו על מנת שתעמודנה ברשות עצמן.

ב. עובדות ומשמעויות. ארץ ישראל היא ארץ מעבר שבין מעצמות מצפון ומדרום. זה מה שקובע את גורלה. היהודים הם עם קטן וחלש ביחס למעצמות הגדולות. חורבן בית ראשון ארע משום התנגשות עם מעצמה כובשת מצפון בשאיפתה אל מצרים. חורבן בית שני ארע משום נציב רומי סכל וקיצוניים יהודיים, ארוע מנוגד לאינטרסים של שני הצדדים והיה מיותר לגמרי. לשני ארועים אלו אנחנו נותנים גם משמעויות שמעבר לעובדה ההיסטורית. משמעויות משלימות, חשובות ונותנות ערך, אבל בשום אופן אל להן לבא במקום הבנת המציאות.

ג. נאמרו דברים ברורים ו'פשוטים' ולא פשוטים. אנחנו מבינים, הבנה אינטואיטיבית, את הדרישה המוסרים ביחסים שבין בני האדם. אבל הבנת המעשים המסוימים הנדרשים במציאות נתונה אינה כה פשוטה וברורה. הרבה יותר נח להמיר אותם באיזה מס קורבן ולומר, כפי שנהוג אצל כמה אצלנו, 'שילמתי את חובי לחברה'.
קריאת הנביאים, גם קריאת התורה [למשל ויקרא פרקים יח יט, כ], היא להשתדל ולהתאמץ בעבודה הזו אשר היא ההליכה בדרכיו במובן האנושי. הדרישה הזו הובנה על ידם כפי שהיא מובנת לנו, ולדרישה זו אין צורך בפסיכולוגיה. הדרישה המוסרית, כפי שביטא אותה בחריפות הנביא ישעיהו בפרק א, היא, בעיני, לב לבה של עבודת האלהים. משמע שכל עבודה אחרת, כתחליף, אין בה ממש.
עיון בפסיכולוגיה של המאמינים הוא חשוב ונחוץ בפני עצמו. קודם שאתה פותח במקצוע כזה כדאי לבדוק אם לא עסקו בו לפניך. אבל חשוב להבדיל בין דיון באמונה ובין דיון בפסיכולוגיה של מאמינים. אלו הם שני תחומים שונים אשר יש להיות ערים להם.
זאת ועוד, תפיסת האדם את עצמו, את מקומו בחברה, את החברה והמדינה, את יחסו לאלהים, כל אלו עברו שינויים מפליגים. דוגמה אחת, יסודית עד מאד היא המושג 'אזרח', ואחרת היא מצב ההשכלה עליו רמזתי קודם. שתי הדוגמאות קשורות זו לזו.

ד. אמונה אינה חייבת להיות דתית דוקא, אלא גם אמונה ברעיון. יש להרבה אנשים נטיה ודרישה חזקה לקיצוניות ולטוטאליות, גם זה נושא ראוי לדיון פסיכולוגי. אין קשר בין גזענות לבין האמונה באלהים. אדם יכול להיות גזעני בחסד האל או בלעדיו. האמריקאים הם אומה דתית, את רעיונות החירות והאחווה שאבו מן ההשכלה הצרפתית. הדבר לא מנע מהם בעבר לשעבד באכזריות גדולה אנשים שצבע עורם שחור, או לנהוג ביחס מחפיר כלפיהם גם כיום.

ה. גזענות אצלנו נובעת מסילוף מכוון של כוונת הכתוב. בכוונה נגזר עלינו להיות, בראשית דרכנו, עם עבדים, והעבד הוא הנחות בחברה, חסר יחוס, נתון לחסד אדונו. אנחנו מצווים לזכור תמיד כי היינו עבדים בארץ מצרים, עובדה המחייבת אותנו לענווה, וליחס מוסרי ראוי אל האחר הנדכא. אלא שהעבד מבקש לשכח את עברו ולהפוך לאדון. יציאת מצרים איננה רק יציאה ממקום גאוגרפי אחד לאחר. היא עזיבה של מסגרת אחת וקבלה של מסגרת שניה, אשר מהותה עזיבת דרכי חטא הנהוגות אצל אומות זרות, וקבלת התחייבות מוסרית מעשית, 'האמת במעשים'. 'עם הבחירה' הוא העם שקיבל על עצמו, מתוך בחירה לקיים במעשה חובה מוסרית. 'והייתם לי קדושים' מותנה איפא בקיום החובה הזו בפועל. הסילוף משנה את כל המשמעות הזו במה שהוא מחשיב את המושג 'בחירה לעשות חובה', כסגולת 'נבחר, מעולה' מלידה, כ'קדושים' מלידה, כמי שחסות האל מוענקת לו, למסלף, אוטומטית. מן האזהרה כי הארץ תקיא אותנו בעוון חטאים, אזהרה המעידה על סילוף הכוונה, מתעלמים.
בטוי חריף של גזענות, הנלמדת בבית הספר ובבית, מצאתי בדברי ילד תמים, אלחנן קרויזר שמו, והיא נוראה ומזעזעת. הנה כאן [כמה שניות ספורות מדקה 3.30 ]
www.youtube.com/watch?v=Gk8whVxQy_0

ו. הערתך על טיב העולם, על הרע שבו ועל היחס שבין האלהים לרע שבעולם ראויה לשיחה נפרדת, כיוון שזה נושא תאולוגי פילוסופי רחב ומעניין. שאלת אי הצדק בעולם מטרידה מאז את המאמינים. ספר יסוד העוסק בכך הוא 'שרשרת ההויה הגדולה' של ארתור לאבג'וי, והוא מומלץ ביותר לכל העוסק בהבנת האלהים ועולמו. הנושא הוא גם עניין אנושי בעל חשיבות רבה. שכן הרע נתפס כהעדר משפט וצדק. שני אלו הם, אפשר, שתי הדרישות המהותיות והחשובות ביותר לאדם, מה שמעיד גם על קדימות המעשה המוסרי בעבודת האלהים.

ז. על מלחמות ישראל. יש בידנו מידע מספק כדי להעריך את נתוני הזמן העתיק. ודאי לגבי הרקע הגאופוליטי החיצוני של התקופה. העיסוק בהיסטוריה היה חשוב ומקובל בעולם היווני והרומי, ומתוך השפעה זו נכתבו גם טקסטים מן הצד היהודי. טענתך לגבי הזמן החדש היא נכוחה. התקומה שלנו באה עם חזרתם בעקבות ההשכלה, של היהודים אל בימת הארועים המדיניים, ולקיחת חלק בתהליך היסטורי, מחשבתי, חילוני ומעשי, של 'אביב העמים' האירופי. היא התאפשרה בעקבות ההתפוררות של האימפריות האירופיות אחרי מלחמת העולם הראשונה, וזו העותמנית באזור שלנו.

כאן אני מרחיב במקצת לנושא שאינו ממין העניין שלנו אבל הוא מחובר לדברי אליקים וחשוב מאד כשלעצמו.
ח. הדברים הבאים נאמרו באחד מבתי הכנסת:
'מה מר גורל עמנו: הרעיון הלאומי אצלנו אינו פרי בשל וטבעי של התפתחות רצופה במשך מאות בשנים. לאחר תקופת תרדמה ארוכה קם הרעיון הלאומי מגלי חורבותיו בהוכיחו ששורשיו יכולים להוציא כוחות ולהביא לידי מאורעות כבירים בשטח היצירה המדינית. מתוך אמונה שלווה מצפים אנו לתקופה שבה תצית האש הקדושה של ההתלהבות למולדת את הלבבות שעייפו ואת הרוח שהפכה אדישה. לתקופה בה יוכיח את עצמו בפעולות גבריות האידיאליזם הלוהט של הנוער, ולעת בה תצמח מדינת העתיד, תוך כדי אחדות לאומית של עם טהור'.
ואם לא נאמרו במדויק כך, דומים להם אפשר שנאמרו וניתנים להאמר. יש בהם בסיס היסטורי מסוים, עליו נוסף לבוש רעיוני המשקף יפה את המחשבה בקרב קבוצות חברתיות אצלנו.
אבל הדברים האלו נאמרו ונכתבו. הנה המקור:
'מה מר גורל עמנו: הרעיון הלאומי אצלנו אינו פרי בשל וטבעי של התפתחות רצופה במשך מאות בשנים. לאחר תקופת תרדמה ארוכה קם הרעיון הלאומי מגלי חורבותיו בהוכיחו ששורשיו יכולים להוציא כוחות ולהביא לידי מאורעות כבירים בשטח היצירה המדינית. מתוך אמונה שלווה מצפים אנו לתקופה שבה תצית האש הקדושה של ההתלהבות למולדת את הלבבות שעיפו ואת הרוח שהפכה אדישה. לתקופה בה יוכיח את עצמו בפעולות גבריות האידיאליזם הלוהט של הנוער, ולעת בה תצמח קיסרות העתיד, תוך כדי אחדות לאומית של עם טהור, תחת צבעי הרייך הישנים שחור – לבן – אדום!'
[את השינוי סימנתי בקו. הטקסט לקוח מתוך חומר לסמינריון של הפרופ' טלמון באוניברסיטה העברית].
הפיסקה לקוחה מתוך עקרונות מפלגת העם הלאומית הגרמנית. אוקטובר 1920. זו היתה מפלגה לאומנית, בעלת ערכי לאומנות, מונרכיה, פולקיזם (רומנטיקה של הפולקלור, והאורגניות של העם), אנטישמיות, שלילת הסכמי וורסאי אשר סיימו את מלחמת העולם הרשונה בה גרמניה הובסה והושפלה. היא היתה מפלגת אריסטוקרטיה, קצונה בכירה, בעלי אדמות, יונקרים, תעשיינים עשירים של חבל הרוהר, והתקיימה ברפובליקת ווימאר עד עלית הנאצים ב 1933.
בולטים בפיסקה ביטויים רומנטיים, של חוויה רגשית: 'מאורעות כבירים בשטח היצירה המדינית', 'תצית האש הקדושה של ההתלהבות למולדת את הלבבות שעיפו ואת הרוח שהפכה אדישה', 'יוכיח את עצמו בפעולות גבריות האידיאליזם הלוהט של הנוער', 'אחדות לאומית של עם טהור'.
במקום בו מבקשים 'אחדות לאומית של עם טהור' אין מקום לזרים, ודאי לא לזר האולטימטיבי. ההמשך ידוע.

במהלך הזמן המודרני התגבשו באירופה קבוצות לאומיות, הגם שהיו נתונות תחת שלטון אימפריאלי זר. הצ'כים הם דוגמה טובה. יוצאי דופן היו שתי קבוצות. האחת היא קבוצת השבטים הגרמאניים, שהם בעלי יחוד עתיק משלהם, כמו הבוואריים, הסכסונים, הפרוסים. חלקם הקימו מדינות משלהם אבל הם לא התגבשו לעם אחד. הביטוי 'שבטים' אינו שלי. השתמש בו פרידריך אברט, הנשיא הראשון של רפובליקת ווימאר, ב 1919. הוא מעיד על האנומאליה של השבטים הגרמאניים ביחס לכל עמי אירופה האחרים. [חלק מן השבטים הגרמאניים הפכו להיות בעלי זהות נפרדת ונבדלת. השבט הגדול והידוע מכולם הוא הפרנקים שהתבוללו בגאלים ויצרו את פראנקיה, היא צרפת של היום].
עם זאת, שבטים אלו פתחו תרבות גרמנית משותפת הידועה ברמתה הגבוהה ובהשפעתה הרבה על התרבות האירופית והעולמית כולה.

אנומליה נוספת היא העדר גבול מותחם וברור של ההתישבות הגרמנית באירופה. הם ישבו מצפון לעמק הפו באיטליה [הם יושבים שם גם כעת] ועד לארצות הבלטיות בצפון, ממזרח צרפת [שם הצטרפו לצרפתים], ועד הוולגה, עמוק בשטח רוסיה. העדר גבול התישבותי מובחן וברור היא סיבה המונחת ביסוד שתי מלחמות העולם שערכה גרמניה במאה ה-20. מלחמת העולם השניה היתה רומנטית במובהק ובמידה רבה אי רציונאלית. בעיה זו עדיין לא לא נפתרה. הקמת השוק נמשותף והאיחוד האירופי הוא נסיון אמיץ לפתור את הבעיה הגרמנית הבלתי פתורה של אירופה, הקיימת מאז היווצרותה של אירופה שמעבר לים התיכון.

שאיפות של איחוד השבטים האלו עלו בעקבות מלחמות נפולאון והתגברו במהלך המאה ה 19. הרומנטיקה שימשה ביטוי עוצמתי לתנועות אלו. היא בקשה להראות כי היה עם גרמני קדום, חופשי ואציל, כפי שתאר ההיסטוריון הרומאי טקיטוס בספרו 'גרמניה'. העם הגיבור אשר ניצח והשמיד שלושה לגיונות רומיים בשנת 9 לספירה [שואת וארוס ביער טויטובורג]. והנה המובאה מן הפסקה שלמעלה: 'לאחר תקופת תרדמה ארוכה קם הרעיון הלאומי מגלי חורבותיו'. ומבין כל המעצמות הוא הראוי ביותר להקים מעצמה משלו ולפרוש את שלטונו על היתר. אבל דברים אלו הם המצאה פיקטיבית רומנטית, הבונה מציאות מדומה כתחליף למה שלא היה קיים כלל.
במקום איחוד מרצון, הוציא ביסמרק את האוסטרים מן המשחק, השתלט על היתר ויצר את הרייך השני ב 1871, בראשות המלך הפרוסי. גרמניה הפכה גם מעצמה מדינית, כלכלית מדעית ותרבותית מן השורה הראשונה. מאז חלה התגבשות מואצת, אשר התחזקה במאה ה 20. עד היום גרמניה היא איחוד, פדרציה, של מדינות שבטיות לשעבר.

הקבוצה השניה הם השבטים היהודיים, המפוזרים בין כל אומות העולם. הדמיון בין מצבם למצב השבטים הגרמאניים ניכר. יש להם דת יחודית משל עצמם, שפה ותרבות יחודית, והם נושאים זיכרון היסטורי משותף וחלום משותף לעתיד. אבל מצבם המעשי מפריד ומבדיל אותם לשבטים רבים, המושפעים עמוקות מתרבויות שונות. רצונם להתגבש מחדש לעם אחד אינו ודאי כלל.
גרמניה שימשה מחוז חפץ של היהודים שממזרח לה, אלו אשר סבלו מן האנטישמיות והרדיפות והנחשלות במזרח, ושאפו אל אותה גרמניה מתקדמת שהעניקה להם זכויות, ואשר בה ובתרבותה הצליחו להתערות באופן מרשים. [ב'פסל הדפוס' שהוקם בגרמניה, מופיעים שלשה סופרים ממוצא יהודי מתוך השבעה עשר הנזכרים]. אותה רומנטיקה גרמנית השפיעה גם על היהודים, המנסים כעת להתגבש בתהליך רב מאבקים ומכאיב. רומנטיקה זו מלווה גם בכסות משיחית אשר היא נגע האוחז בנו אלפים בשנים. הפצעים שהותירה בנו המשיחיות השבתאית והפרנקיסטית, הם עדיין ממאירים בגופנו ואינם מעלים ארוכה. מחמת אותן חוויות, איננו מסוגלים לראות ולהבין תהליכים גאופולוטיים ולפעול בהתאם. אבל כאן דברי מגיעים אל גבול הדיון הפוליטי.
כל הדברים האלו של סעיף ח' הם, כמובן, מחוץ לנושא שלנו אבל גלשו אליו, והם חשובים עד שראיתי לנכון להרחיב בהם.
עודד

הרשו לי לענות לדברים שנאמרו בדף הראשון.

[גילוי נאות: בשל קוצר זמני לא יכולתי להתייחס לאשכול חשוב זה, עד שהוזמנתי אישית בידי רב מחשבות במכתב פרטי, וגם זאת בשל טענה נגד עמדה לא מנומקת של עודד וולאנד, הפוסלת כפי שהבין מדבריו את עבודת המקדש. רב מחשבות טען שכאשר עודד וולאנד התבקש לנמק את גישתו לא עשה כן.].

אז כמה נקודות:

למרות היותי שותף לדעותיו של וולאנד שקראתי עד כאן (לפחות בעמוד הראשון ובמקומות אחרים) אני סבור שכל אחד מאיתנו הכותב כאן צריך להענות לבקשה לנמק את דבריו. אמנם, אין צורך להאריך במקום שאפשר לקצר. מי שמחזיק בעמדה הומאניסטית (שצריך לאפיין מהי) יכול לומר בקיצור כי הוא מאמין בייחודו של האדם וכי זה גם משתקף בתורה במאמר "בצלם אלקים ברא את האדם" וכיו"ב, וכן מראות תובנות שאנו בני האדם מסוגלים לקלוט מתוך מה שפילוסופים בדורות קדומים כינו "האור הטבעי של התבונה" ו"המוסר הטבעי" ואפשר לדמות זאת למה שחז"ל כינו "סברה".

ואודות המקדש ועבודתו:

אני מבקש להעתיק מן הדף הראשון מה שכתב וולאנד:

אפרים בן שאל על סמך נוסח תפילת מוסף של שבת:

עודד וולאנד וינוח

הגישה שלכל אומה יש תקופת עליה, פריחה וניוון, עד כמה שידוע לי, רשומה בעיקר על שם הפילוסוף הספקולטיבי הגל.

[אוסיף הערה ביקורתית כי המונח "פילוסוף ספקולטיבי" הוא אוקסימורון, תרתי דסתרי, הכנסה של חשיבה מיתית לתוך מה שאמור להיות חשיבה שיטתית של ביקורת עצמית שהיא ענינה של הפילוסופיה. אבל אין לי בעלות על המילון או על ההיסטוריה של הפילוסופיה. אני יכול רק להתריע.]

ולשאלתו של ינוח האם יש חוקיות פנימית בתוך המהלכים ההיסטוריים שמובילה אל השתפרות האדם - נראה לי שכדאי לבדוק אם זו שאלה שניתן לענות עליה באופן אמפירי, כלומר להפעיל על השאלה את הביקורת הפופריאנית. הנסיון לחפש חוקיות ולטעון שיש חוקיות כזו בהיסטוריה, נראה שאין זו תיאוריה מדעית במובן הרגיל אלא הנחה פרשנית. הנחה זו מטבעה לא ניתן לדחות או להוכיח. אפשר רק לשאול אם היא מוסיפה להבנתנו את תחום המחקר, במקרה זה היסטוריה.

כתבתי על "חוקיות פנימית". שאלה נפרדת היא אם ה' הועיד לנו עתיד שבו האדם יתעלה ויהיה טוב יותר. סביר להניח שכן. האם העתיד הזה יבוא בהכרח? האם הכרח כזה אינו סותר את הרעיון של בחירה חופשית? או שניתן לקוות שבני אדם ישפרו כל העת את בחירותיהם החופשיות? או שה' יכוון את ההיסטוריה בכיוון מסויים של תיקון עולם ואדם, באופן שאינו סותר את הבחירה החופשית הפרטית, אך אולי מכוון בחירה חופשית ברמת היחידה הרחבה יותר של חברה או עם? (איני מתאפק ואני מזכיר את האימוץ של התזה הזו בידי סופר המד"ב אסימוב בסדרת FOUNDATION שתורגמה לעברית במונח "מוסד". הנחת יסוד של מדע המתמטיקה של ההיסטוריה בספר מבוסס על כך שאפשר לשלב בחירה חופשית פרטית עם חוקיות ברמת ההיסטוריה האנושית).

האמונה שהעולם הולך ומשתפר באה לידי ביטוי, עד כמה שזכור לי, בתקופת הרנסננס, כאשר בני אדם התחילו להאמין בעצמם. היא מנוגדת למשל לגישה הנוצרית לפיה האדם סובל מחטא קדמון שבהכרח מונע ממנו גאולה או, במקביל, תיקון עולם, אלא רק בהתערבות ניסית של חסדי האלוקים. האמונה הזו גם מניחה שיש התקדמות בהיסטוריה, שהדגם הנכון עבורה הוא קוי ולא מעגלי, והדברים ארוכים, ובוודאי וולאנד ייטיב ממני לסקור זאת, אם לא עשה זאת בדפים שטרם קראתי לפני שהעזתי לדבר כאן.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

עודד בקשר לסעיף ח' (שכבר כתבתו לא מזמן)
כמה אי הבנות
1 ציינת את הדמיון בין העם היהודי שחודש וקובץ לבין העם הגרמני האם תוכן דבריך שזה סיבה מוצדקת / גורמת למלחמה זה בזה (בעברית פשוטה  באת בזה להצדיק את השמדת היהודים על ידי הגרמנים ?) [אולי השמדת הפזורה היהודית שתחייבם להקים מדינה חדשה עומדת בבסיס ההשמדה הגרמנית ?]

2 האם אתה סבור שתחושת הלאומיות היא המצאה גרמנית ושהיהודים העתיקו אותם ? 

3 או שסתם ציינת את המקרה.

נ.ב. מה זה "מלחמת רומנטית" (או שאני לא מבין "עברית") ?

אלא מעתה 'קול גדול ולא יסף'.
הכי נמי דלא אוסיף הוא ?!
אלא דלא פסק הוא.

הפניה לספרו של יוחנן סילמן 'קול גדול ולא יסף. תורת ישראל בין שלמות להשתלמות'. הוצ. מגנס.

עודד

א. אתה כותב על ה"פיזיקה" של הקרבנות ושאר הרעיונות המיסטיים. אלא שאני מאמין, קודם כל, שגם בעבר לא חשבו אנשים עובדי אלים בצורה כזאת, וגם מה שחשבו, לא היה מתוך כוונה שזה החלק העיקרי בעבודת הא-ל. אלא חטאם של עובדי האלילים - וחטאם של עובדי עבודת ה' באש זרה - או בקרבנות שלא במקום - חטאם של כל אלו היה בהאלהת מעשיהם, ואיבוד המטרה המקורית של אותם מעשים (ראה ברמב"ם הלכות עבודה זרה פרק א'. לפי האמונה הזאת, שהיא המקובלת, הרי שהכל צמח מעבודת ה' כראוי. גם היום, רבנים רבים מדברים על כך שהיצר הרע "מתחפש" ליצר טוב. אבל אין מקום דבר זה בדיון כאן, רק רציתי להשוות, כדי להראות שזהו עיקרון כללי, ושגם היום הוא עדיין מוכר - לפחות בעיקרון שבו). 

בכל מקרה - זה לא אומר שקרבנות הוא דבר "חסר משמעות" כפי שאתה מנסה להציגו. אני שב ומבהיר שדיברתי על "פסיכולוגיה של אמונה בעת העתיקה" ולא "פסיכולוגיה של האמונה" וגם לא "פסיכולוגיה של המאמינים". שכן אלו פסיכולוגיות שונות לחלוטין זו מזו. כמובן שאתה צודק שצריך להבדיל בין דיון באמונה (היום או בעת העתיקה) לבין הפסיכולוגיה שלה, אבל צריך גם לזכור שהם שניהם פנים שונים של אותו נושא. אם תבין את הפסיכולוגיה של מצב מסויים, לא תמהר לשפוט את השרוי באותו מצב - ומאמין, כאילו הוא התייחס ישירות לנושא שעליו דנת אתה, במקום ובהרגשה רחוקים משלו. אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. רק כשתבין שבעצם הוא המשיך מסורת/רומה/פעל מתוך לחץ חברתי/כל דבר אחר, רק אז תוכל לומר את דעתך בנושא מעשיו.

ד. בהחלט. כך אכן כתבתי. 

ה. אכן, אף אני אינני מקבל את הדברים הנשמעים בקישור, וכדאי לזכור שמדובר בדברי ילד צעיר. ובסך הכל, למה התייחס? לשאלה אם גוי מת מטמא. המראיין שם הציב בכוונה שאלה מכשילה. על כל פנים, לא כל דתי, וגם לא כל חרדי, מקבל גם דברים דומים לאלו בצורה כ"כ פשוטה. זה מתקשר גם לדברים שרציתי לכתוב ועדיין לא הספקתי.

ח. זה כבר נושא לאשכול אחר. 

ינוח,הפסוקים שציטטת מפרשת האזינו הם חוק מר שמאפיין דווקא את הקורה לעם ישראל?

האם היפנים לא תקפו את ארצות הברית? האם גרמניה לא תקפה את אירופה?
האם גם שם זה בגלל שבורא עולם הבטיח שזו תוצאה של חוק שאין ממנו מנוס?אתם עשיתם כך אז תקבלו כך וכך?
ומה לגבי החוק  שרק אם שמוע תשמעו ירד גשם ואם לא תשמעו תשרור בצורת? האם החוק הזה מתקיים?

בקצרה,כל התאוריה שלך על חוק היא דמיונית.
העובדות דווקא מוכיחות את ההפך. הכל מקרי.