גופו של א-לוהים

מתוך הערת שוליים מס' 6 על מורה נבוכים חלק א' פרק ה' הוצאת אוניברסיטת ת"א - מיכאל שוורץ

הביטוי "האור הנגלה" והביטוי "האור הנברא" להלן, בסוף פרק זה, בסוף פרק י', בסוף פרק י"ט וסמוך לתחילת פרק כ"ז, מציינים את האור אשר אותו בורא האל "במקום" והנביאים רואים אותו במראה הנבואה. הרמב"ם מסביר זאת להלן, ח"א, פרקים כ"א, כ"ח, ס"ד. אור זה הוא לדבריו הקרוי "שכינה" או "כבוד ה'!". - ראו גם להלן, ח"א, סוף פרק י', סוף פרק י"ח, סוף פרק י"ט, סוף פרק כ"ה, תחילת פרק כ"ז ופרק ע"ו (הדרך השני) וח"ג, פרק ז'. - נראה שתפישׂה זאת מבוססת על האמור בתורה, שמות ט"ז, 7, ושם, כ"ד, 16-18, וביחזקאל א', 27-28, ועוד. - השוו דברי רב סעדיה גאון, אמונות ודעות, מאמר ב', פרק י', המחצית השנייה של הפרק (מהד' קאפח, עמ' קג-קד). וכן בפירושו לדניאל ז', 9 (דניאל, רס"ג, עמ' קלד-קלו) וראו שלוסברג, פולמוס, עמ' 257-258. השוו גם דברי רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי, המאמר השני, סימנים ד, ז, ח, והמאמר הרביעי, סימנים ג, ד. - והשוו וולפסון, קרשׂקשׂ, עמ' 460-461, הערה 93; ראו פינס, שיטה תיאולוגית; לסקר, הדסי, עמ' 486-489.

נ.ב. גם רבינו חננאל במסכת ברכות (וגשל) פירש כעין זה (וכינה את הכבוד מלאך).

בער כתב

כתבתי כאן פעם שפירוש הכתוב ויראו את אלקי ישראל [ומה ראו] ותחת [=שתחת] רגליו ... ולא יותר 


ולכן אמר עליהם: ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו [כמעשֹה לבנת הספיר וכעצם השמים לטֹהר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו] (שם, שם, 10-11), ולא אמר רק: ויראו את אלהי ישראל, מפני שהדברים לא נאמרו אלא להטיל דופי בראייתם, ולא לתאר כיצד ראו. (מו"נ א' ה')

קישור ד"ר יונתן כהן: תיאורי א-להים - הפשטה או הגשמה?

נתתי פעם את דירתי לחבר שבא מחוץ לארץ. הראתי לו את כל הענינים הנחוצים, מסרתי את המפתח, איחלתי לו בילוי נעים ונסעתי לנופש. לו היינו הולכים לעורך דין היינו חותמים על מסמך מפורט בן 10 עמודים המנתח בדקדקנות את המותר והאסור, וכל מקרה אפשרי, והתרופה עבורו... ההתיחסות לאותו העניין שונה בשני המקרים, ובכל מישור של דיון יהיו הנחות, כלים ותוצאות שונים. מעבר ממישור אחד לשני גורם לטעויות הבנה ומסקנות שגויות.

'גשו לאשתכם/ ילדכם/ יהודי דתי רגיל ושפוי ושאלו אותו: "האם יש לה' גוף?" הוא יבהה בכם ויצעק "אין לו דמות הגוף ואין לו גוף!" ' – כל אלו מיצגים תפיסה עממית, לא מלומדת, הנמסרת מאחד לשני, ועניינה במה שהאל נשגב וקדוש, אין לחלל את שמו במחשבות על דמיון. באותה נשימה יבקש עזרה ורפואה ופרנסה מאיתו.
עולם המקרא עוסק בזיקה שבין האדם והאלהים. לשונו לרוב ספרותית שהיא חופשית בביטויים ובדימויים שלה. זו אינה לשונו של עורך דין או מהנדס. ודאי שהאלהים אינו כמו האדם או כמו איזו ישות אחרת בעולם, אבל, בהינתן ההכרה הזו ביסוד, והאזהרה בצידה, מופיע ללא חשש, שפע תאורים אנתרופומורפיים, שמקומם לתאר את הזיקה שבין האדם לאלהים.
כיצד הוא האלהים כשלעצמו, בכך לא עוסקים. לו נערכה בחינה עיונית, ודאי היתה משיבה שהאלהים הוא חומרי, אבל גופו דק ועדין, אינו נתן להשגת הראיה או איזה חוש אחר. צריך לדעת כי קיום יש שאינו חומרי לא עלתה על דעתם של הבריות. טעות היא להעתיק את התפיסות שלנו לעולמם של אחרים. אנחנו באים מרקע מחשבתי שונה.

כאשר תורגם התנ'ך ליוונית, 'רוח' האלהים המרחפת, תורגמה ל'פנאומה', בלטינית 'ספיריט'. זו גם רוח החיים, נשימה, 'אנימה'. באסכולה הסטואית מובנה של הפנוימה הוא האש היוצרת, התבונה, והיא מפלשת את כל הטבע. התבונה הזו מתחברת גם למושג 'לוגוס' שהוא 'הגה', 'מילה', אופן הביטוי של המחשבה הפנימית, ומכאן גם ה'תבונה' עצמה, משמעות שנתן לה הרקליטוס בימים קדומים וקישר אותה לאש. המושג הזה, 'לוגוס', מופיע אצל פילון מאלכסנדריה, אשר הושפע מהסטואה, וראה בלוגוס עיקרון תבוני המושל בטבע ומעניק לו חיים. בבשורת יוחנן שבברית החדשה, מופיע ה'לוגוס' כמה שהיה בתחילה עם האלהים, והיא האלהים.
ה'חומר' לא 'הרתיע' איש, לא נחשב 'נחות' ו'מגונה'. תפיסה מטריאלית היא טבעית לחלוטין לכל אדם המתבונן במציאות. האלהים נתפס כשונה מן החומר הגס המופיע לפנינו, אבל הוא חלק מן המציאות החומרית.
קבוצה של אנשים, אשר העיסוק במתמטיקה היה מרכזי אצלם, יצרה תפיסה חדשה של מציאות, אשר מכל וכל אינה מטריאלית. כי, באמת, הקו והמשולש אשר בם עוסקת הגאומטריה, אינם קיימים במציאות ולא יתכן שיתקימו בה. אבל דוקא הם ניתנים לתפיסה אמתית, ודאית, מוחלטת וקבועה. בכך הם שונים בתכלית מכל המציאות המטריאלית, אשר לעולם אינה קבועה ויציבה, לעולם אינה ניתנת לתפיסה שלמה, ולעולם חסרת ודאות ואמת. מיד עולה שאלת הגישור בין שני העולמות המנוגדים האלו. למשל, האם, איך ולמה מתאימה המתמטיקה למציאות. [השיחה כאן על 'ילד הפלא שידע הכל' היא אחד הגלגולים של בעית הגישור הזו]. הנציג הגדול של התפיסה הזו הוא אפלטון. אריסטו הוא 'ה'תלמיד שלו, אבל הוא מפתח תפיסות משלו הנבדלות מדעת אפלטון.

המיוחד במחשבה היוונית ואלו שהמשיכו בדרכה, היא היכולת לגבש שיטה בנויה ומנומקת היטב. פילון מאלכסנדריה הוא דוגמה טובה ליהודי המעורה בתרבות ההלניסטית. ספרו 'על בריאת העולם' שונה לגמרי בדרכו מן הדרך אשר בה מתבטאים חז'ל. הרמב'ם מושפע מן החשיבה האריסטוטלית, כפי שקיבל אותה באמצעות הוגים ערבים מוסלמים. כמובן שהוא יבין באופן שונה מן המקרא וחז'ל את תפיסת מהותו של האל. הבדל תפיסתי יתקיים על פי האסכולה ממנה מושפע האדם. אפלטוניסט, אריסטוטלי, נאופלטוניסט, כל אחד בעל תפיסה שונה. ויש שאינם מבדילים במיוחד בין האסכולות ומערבבים ביניהן, כמו דברי הפילוסוף בתחילת הכוזרי. בצידן של תפיסות פילוסופיות קיימות תפיסות דתיות. המאמין הנוצרי אוכל עוגית בצק ושותה מיין הקודש, ואלו הופכים אצלו, בדרך נס, לבשרו ודמו של ישו, (אויכריסטיה), ובכך הוא מתאחד איתו. וישו עצמו הוא בן האלהים, התגשמות האלהים בבשר ודם.

* * *

הערה על הטענה הקוסמולוגית הטוענת כי לכל דבר סיבה חיצונית למציאותו, וחייבת להיות סיבה ראשונה אשר התחילה את השרשרת. ראשית, אינה מתחייבת סיבה ראשונה, ואפשר להניח שרשרת אין סופית של סיבות ומסובבים. שנית, סיבה כזו אינה חייבת ליצור באיזה מעשה את הנגרם על ידה, אלא ה'מסובב' עשוי להשתוקק מעצם טבעו לחקות איזו מציאות אחרת המשמשת לו דוגמה.
אם יש לפילוסופיה היום מה להגיד בענין עצמות האל, על כך יכולים הפילוסופים להשיב, ומתבקש לקרא את כתביהם.
עודד

ממה נפשך:

אם האמונות והדתות הן המצאה אנושית, שעל כן היא מטבע הדברים מתפתחת, מקבוצה קטנה של אהובי עודד והלאה - אין טעם לענות בהן כלל.

אם ניתנה האמונה בהתגלות מפי האל בעצמו, וכטענת היהדות, שזה מה שהיה בסיני [כולל ביטויים אנתרומורפיים לשבר את האוזן או לאיזו סיבה שלא תהיה, שניתנו כמובן עם פירושם ואזהרתם בצדם, מה שכל בר דעת היה עושה ולא מטעה אנשים, לא כל שכן אלקים כשמלמד את יסודות המציאות והאמת], אין שום סיבה לחשוב שמישהו הזדקק לקבוצה קטנה של מתימטיקאים או סטואים או שאר חקרנים, או להוכחות קוסמולוגיות או שאר פלפולים בכדי להגיע לאמתת הדברים כמות שהיא. ההיפך הוא הנכון.

בקיצור: דת שיש סיבה להתייחס אליה - לא התפתחה מדבר זולת דבר האל בעצמו, שלימד באחת את האמת כמות שהיא.

לגבי שיטת הרמב"ם ביחוד ה' ושלילת הגשמות ראה

תודה, פיומי, על ההפניה לטקסט ולשעור המעניינים.
כדאי לשים לב אל הטקסט המעניין הזה. כל מה שבא בפתיחה הזו מהלכות יסודי התורה, הוא התפיסה התאולוגית, המטפיסית והאסטרונומית ה'אריסטוטלית', כפי שעוצבה עם הזמן ובאה אל הרמב'ם באמצעות הפילוסופים הערביים. אין בתפיסה הזו שום דבר יהודי מיוחד. לא נאמר 'בראשית ברא' אלא רק שהמציאות קיימת משום 'אמתת המצאו', כי המציאות הזו היא כשלעצמה קונטינגנטית, אפשרית המציאות, והיא קיימת משום שיש מציאות אמת הכרחית.
בעניין סיבוב הגלגל הראשון, העליון. לכאורה עולה מהטקסט כי המצוי האמתי, האלהים, הוא המסובב את הגלגל, אמנם בלא יד ובלא גוף. אלא שלא ראוי ליחס לאלהים איזו פעולה של שינוי מאיזה סוג שהוא. כאן האלהים הוא הסיבה התכליתית, במה ששכל הגלגל שואף למציאות אמת. הרעיון של תנועה מעגלית בא מאפלטון. ענינו במה שזו התנועה היחידה שמסוגלת להמשך לעד וללא שינוי, ובכך לחקות את הנצח. המעניין הוא כי ההתבוננות בכוכבי הלכת, אשר כל אחד מצוי על גלגל כזה, מעידה שתנועתו אינה מעגלית. בכל זאת לא וויתרו על הרעיון התאורטי.
חשוב להדגיש את המישורים השונים של הדיון. במישור של הדיון התאולוגי, עולה מושג האלהים כשונה מכל מה ששכלנו מסוגל להשיג. במישור של הזיקה האנושית אל האל הוא הופך מלך העולם, מנהיג ושופט בעל יד וחרון אף. דמותו בעולם האגדה חיה ותוססת אף יותר. טעות גדולה היא לערבב בין שני המישורים, או להניח כי הזיקה האנושית אל האל מוסרת דו'ח אמת על האל כשלעצמו.
ולבסוף חשובה כאן ההבחנה בין האמונה והידיעה השכלית, שהיא הפעלה אוטונומית של השכל והשגתו את הדבר בכוחו שלו, ולא בדרך של קבלת דבר מאחר.
עודד

גם לפי התיאוריה של המפץ, המפץ איננו נקודת התחלה לקיומו של היקום, אלא שעד המפץ היקום כולו היה מרוכז בגוש אחד גדול, עד שיום אחד הוא התפוצץ - וזהו המפץ, ומכוח הפיצוץ עפו חתיכות=כוכבים לכל עבר, ומאז ועד היום הם ממשיכים לנוע ממקום הפיצוץ=המפץ הגדול, וכך אנו פוגשים אותם היום. כל זה, ע"פ התיאוריה של המפץ הגדול, כמובן.

יש
אם הבנתיך נכון.

לפי תאוריית המפץ, המפץ לא באמת היה כי לא התפוצץ שום דבר כי לא היה כלום, והוא לשון מושאל בייחס לרגע הראשון של היקום שהוא בהשאלה " הרגע שאחרי המפץ"

בערך
אין רגע שאחרי המפץ. בעיקרון אפשר להתקרב ככל שרוצים לרגע המפץ ולתאר אותו מבחינה פיזיקלית (גם אם כיום יודעים להגיד משהו רק על 10 בחזקת מינוס 35 שניה אחרי או משהו כזה). אנחנו יכולים להתקרב לנקודה כמה שאנחנו רוצים אבל לא להגיע עד אליה. באופן כזה רואים שככל שמתקרבים כל החומר מתכנס לנקודה כלשהי, ושאי אפשר למצוא שום נפח מינימלי שבו היקום מתרכז. זה אמור להראות שברגע המפץ כל החומר היה מרוכז בנקודה חסרת נפח, אבל לדבר הזה אין פשר פיזיקלי (וגם לא מתמטי - הצפיפות היא מסת היקום חלקי 0 - דבר שאין לו פשר מתמטי - X/0 לא מוגדר מבחינה מתמטית, אבל אפשר לומר שב-X/Y, ככל ש-Y מתקרב ל-0 כך X גדל בלי שהתהליך נעצר בשום מקום; המשמעות האינטואיטיבית היא אינסוף אבל הגודל הזה לא מוגדר היטב מבחינה מתמטית). כלומר יש תהליך שנראה כמו התפוצצות, אלא שאנו לא יכולים להגיד משהו בשפה פיזיקלית על מה שהתחיל את התהליך.