עולם הנפש וכל נפתוליו- הדבר המרתק ביותר שיש ביקום.
בפרט, עניין הפוביות.
ישנן פוביות שהן מובנות והגיוניות. ז''א קל לעכל אותן ולתת להן לגיטימציה. כגון: אגורפוביה- פחד ממקומות פתוחים קלאוסטרופוביה- פחד וחרדה ממקומות סגורים, מעלית- חדרון וכו.. זאופוביה- פחד מחיות .. וכן הלאה..
ישנם חרדות שהן להן הסבר הגיוני. כגון: אקיבאטירופוביה -פחד מחמאת בוטנים או אקאנופוביה- פחד מעגבניות. אך הדבר הכי לא מובן לדעתי זה הפחד מהספרה שמונה. שאלתי: מה קדם למה? האם איזה חוקר חמד לצון ופרסם שישנה חרדה כזו ואז אנשים התחילו לפתח חרדה מהמספר הזה. או שעל סמך עובדה שאנשים מסויימים פיתחו חרדה מהספרה שמונה- נוצר בפסיכולגיה סעיף זה.
ושאלה נוספת: מדוע דווקא הספרה החביבה שמונה גורמת לחרדות? לא הגיוני יותר שהספרה חמש? המספר 5 נראה מאיים יותר: פס מאוזן ואחריו פס מאונך וחצי עיגול שנראה כמו השופל של טרקטור. [לעומת המספר 8 שלא נראה מאיים]
זה מחול הדבורה. כשהדבורים מזהות גורם מאיים הן רוקדות בצורת המספר שמונה אז כנראה לא סתם. זה סמל למשהו מלחיץ. חוצמזה ששמונה הוא מעל הטבע אולי יש כאלה שפוחדים מהעל טבעי.
שאלה נוספת שאשמח לקבל עליה תשובה: לאחרונה קראתי מחקר שקובע שרוב ה'נסיונות' [אני לא רוצה לקרוא לזה בעיות] בתחום הנפש נובעים ממצב פיזי לא תקין. משהו בסגנון: 'נפש בריאה בגוף בריא'. למשל: אישה במצב טרום לידה- סובלת לפעמים ממצבי רוח קיצוניים ושאר ירקות. חוסר בויטמינים חיוניים- מצב זה יכול להוביל לדכאונות ולחרדות. בעיות הורמונליות, לחץ דם נמוך סוכר לא מאוזן וכו- גם כן משפיעים מאד על הנפש.
שאלתי: כמה באחוזים המצב באמת כך, שהגוף הוא הגורם העיקרי למצבים לא נעימים בנפש האדם? והאם המטפלים מלעיטים בכדורים[כגון נוגדי דכאון וכיוצ''ב] או שמבררים היטב קודם את בריאות הגוף.
נשלח ב-4/8/2015 10:53
הקשר בין הגוף לנפש לא חדש לרופאים. ההיפך. תמיד כשאני מגיעה לבי"ח עם התקף של אפילפסיה מיד שואלים אם אני בלחץ בתקופה האחרונה או שיש למיטב זכרוני טריגר נפשי. אבל הטיפול חייב להיות רפואי, בלי קשר ללחץ החד"פ הזה.
גם כשמגיעים לפסיכיאטר עם בעיות נפשיות, הוא שואל האם יש טריגר למצב, וזה עדיין, לא ממש סותר את העובדה שמתאימים טיפול תרופתי, כי הבנ"א סובל. רוצים לדעת למה, אבל חייבים לטפל.
גם לי יש שאלה לאן את חותרת? סקרנות טהורה או שהתשובות רלוונטיות בעבורך? פשוט לא נחמד להשקיע בתשובה כשאין בכלל שאלה.
זו לא סקרנות טהורה- זה רלוונטי עבורי. לא רציתי כל כך לפרט אבל אם אקבל תשובה זה יעזור לי. שבוע שעבר היה גל חום לא נורמלי אצלינו, יותר גרוע מהארץ. אנחנו לא רגילים לזה. ואז כשהלכתי ברחוב, לאחר שעתיים של התרוצצויות הרגשתי כזו סחרחורת. ולראשונה- חשתי שמזדחל בתוכי חרדה. פחדתי להתעלף!! [מעולם לא התעלפתי] והלב שלי דפק חזק. אין לי מושג אם מהמאמץ או מהפחד. גררתי עצמי לספסל והרגעתי את עצמי שלא מתעלפים כל כך מהר והכל בסדר! בסוף המשכתי הביתה, ושם עלתה לי הדילמה: שאולי כל החרדה הזו הייתה נמנעת אם: הייתי משוטטת פחות בכזה מזג אוויר, שותה כמויות, אז לא הייתי חשה סחרחורת ואז לא הייתי נכנסת לחרדה. זאת אומרת שהגורמים הפיזיים הביאו אותי לפוביה מהתעלפויות?
נשלח ב-4/8/2015 15:44
לא כל כך מהר מגיעה פוביה. זה הגיוני לפחד מהתעלפות. זה הפחד מלאבד שליטה באמצע הרחוב. מול העוברים ושבים.
כשלא תרצי לצאת לרחוב בכלל מפחד שמא תקבלי מכת שמש באמצע החורף, אז יהיה מה לחשוב על פוביה.
בינתיים תצאי לך לקניות ותשתי הרבה. חם אששששש
[לי יש סוג של היסטריה לאבד שליטה. זה לא ברמה של פוביה בכלל אבל זה שיגעון. אני לא מוכנה לעבור טיפולים רפואיים בלי הרדמה. הכי רחוק זה לשתק את האיזור הפגוע. אפילו פורט הכניסו לי בלי הרדמה.
לוידת. אני מפחדת שלא אהיה רדומה מספיק חזק ואדבר שטויות או שאאבד שליטה על הסוגרים.
שני ניתוחים עברתי בשיתוק אזורי, ואת האחרון בהרדמה מלאה. להרדמה יש 3 חלקים. הרדמה של השריר, של העצבים ושל ההכרה. בגלל התרופות שאני לוקחת אסור היה להשתמש בהרדמה חזקה במיוחד (בגלל ההיסטריה) וכמה נחמד, ההכרה שלי התעוררה לה באמצע הניתוח. לא יכולתי לזוז (מזל) או לצעוק (עוד יותר מזל) אני קולטת שאני נושמת על מכונה, צינור תקוע לי בגרון. מישהו מסתכל עלי מלמעלה, כנראה אחות והפה שלו צורח למראה עיני העגל שלי ואז אני חוזרת לישון. מיותר לציין שהתעוררתי מייד בסוף הניתוח, עוד לפני שהוציאו אותי להתאוששות ושם הרדימו אותי שוב. כדי שהגוף ינוח. הרפתקאה. שתי לידות בלי אפידורל, כדי שאוכל לשלוט על הרגליים וללכת לשירותים לבד. משוגעת, בקיצור ]
תודה על התשובה המרגיעה. אני חושבת שחטפתי פוביה מזה שאולי יש לי פוביה. בכל אופן מיני טראומה יש לי. מהיום בימים חמים אני כבר עם היד על הדופק, שתייה מרובה, הליכה מתונה [וכן, אם אדע שיש ספסלים בדרך- זה ירגיע אותי]
אגב, בעניין האנסטזיה אצלי זה ההפך. רק לא הרדמה מלאה! זה ממש לאבד שליטה על מה שקורה סביבך. אם כבר- הרדמה מקומית כשאני ערה לחלוטין. על טשטוש- אין בכלל על מה לדבר, לא מפרגנת לצוות הרפואי להינות מהשטויות שלי. ובעניין אפידורל- מסכימה איתך לגמרי!
נשלח ב-6/8/2015 13:29
זה היה ניתוח עם בטן פתוחה לגמרי. א"א הרדמה מקומית. וכן, אני גם לא מסכימה לטשטוש.
עשיתי קולונוסקופיה וגסטרוסקופיה בלי טשטוש. הרופאה אומרת לי את בטוחה? הצבעתי לה על המתאוששים המסטולים למיניהם ואמרתי לה כן. בטוחה. פיתחתי כוח סבל
בואח. פעם אחת הסכמתי לטשטוש בגסטרו, בפעם הראשונה, ועד היום אני מפודחת ממה שאמרתי. בעיקר שרתי שירים. האהא.
ובכלל לא נורא ללדת בלי אפידורל. זה כאב טבעי. נסבל בהחלט. הנשים היום היסטריות לחינם. מה כואב, לעזאזאל? הצירים קצת והלידה בכלל לא. לדעתי זה מדהים ללדת בלי אפידורל. א"כ בלידה השניה הרכיבו לי על כל צרה שלא תבוא וגם כי שמו לי פיטוצין אבל דרשתי אפידורל מהלך וזה הסתיים לפני הלידה.
יו!!! בחיים לא שמעתי שמישהו עבר את הבדיקות הגסטרוסקופיות בלי טשטוש! לא התעלפת להם באמצע? יש לך כוח סבל לא רגיל!
לידה- זה משתנה מאישה לאישה. ישנן כאלו שמתות בלי אפדורל וישנן כאלו שלא מבינות בכלל על מה מדבר הפסוק: בעצב תלדי בנים. אני עשיתי טעות בגלל הכבוד העצמי שלי מהפחד לאבד שליטה ועברתי לידה טבעית לחלוטין של תאומים. כל תותח נולד מעל 3 קילו ללא אפידורל. הרופא האישי שלי יצא חירש מכל העסק! ממש אחלה לידה
נשלח ב-6/8/2015 20:42
לא צייצתי. שאני? אראה למישהו שכואב לי?????
אינמצב. רק צחוקים. הרופא שיילד אותי אמר שבחיים הוא לא ראה אישה נקרעת מצחוק בחדר לידה ולדעתו זה ממש זירז אותה. מפתיחה 6 עד שיצא הפרפר 3120, רבע שעה על השעון.
זה קשה אבל התרגלתי עם הזמן. תכל'ס זה אותם שרירים להפעיל בבכי או בצחוק. בטח שבא לי לבכות. אבל אני מכריחה אותי לצחוק.
אני זוכרת שהייתי מאושפזת פ עם אחת וביום שהשתחררתי אחת האחיות אמרה לי נתגעגע אליך. אז אמרתי לה מה אלי כולה הייתי פה חודש וחצי יש כאן כאלה שתקועות חצי נצח. אז היא ענתה לי כן, אבל בך היה כיף לטפל כי מכל דבר את עושה צחוק ולא משעמם איתך אפפעם... איזה אושר. אחרי שבוע חזרתי... אמרתי לה מה, כל כך חזק התפללת???
סיהרה ,את מדהימה ! אשה מתמודדת כמוך , שמתבטאת בביטויי אופטימיות והנאה , יכולה להיות מקור כח לנשים מתמודדות ,לכאורה כצפוי , לא תמיד עם חיוך על שפתים .
תוקן על ידי תרפיה ב- 06/08/2015 23:56:04
נשלח ב-7/8/2015 12:32
אין מה לעשות. אם אני לא אעשה צחוק מכל דבר אני אתאבד בטוח.
יש לי שני ידידים. אחד חולה סרטן אחד לא יודע מה זו עקיצת יתוש. צפונבוני עטוף בנייר זהב.
אבל עם שניהם אני חיה בצחוק בשלום ובהומור. כי א. הראשון סובל מספיק צריך להרים לו ת'מורל ב. השני יברח אם אני אתבכיין לו.
ככה התרגלתי לעשות צחוק מכל דבר בכל מצב.
ובעלי אוהב לומר- שיחיו הקנאים ויסבלו
תכל'ס אין מי שלא מתמודד בחיים. לכל אחד מהברואים יש שביל. לחלקנו יש אבנים גדולות ולחלקנו אבנים שנראות בעיניהם גדולות. יש כאלה שמסתכלים עלי ואומרים יואו איך היא חיה, ואני מסתכלת על משפחת גרוס ושואלת יואו איך הם חיים. כי לכל אחד, עם האבנים ניתן הכוח לעבור אותן. ואני מאמינה שלא רק כוח ניתן שם אלא גם יד מלמעלה. והשביל הזה, סופו בכיסא הכבוד. אז מה, שאני לא ארוץ בו?
אה. טו מאצ' רציני מחתיכת מצחיקולה שכמוני... אבל זו פחותויותר המנטרה שלי.
שאלה נוספת שאשמח לקבל עליה תשובה: לאחרונה קראתי מחקר שקובע שרוב ה'נסיונות' [אני לא רוצה לקרוא לזה בעיות] בתחום הנפש נובעים ממצב פיזי לא תקין. משהו בסגנון: 'נפש בריאה בגוף בריא'. למשל: אישה במצב טרום לידה- סובלת לפעמים ממצבי רוח קיצוניים ושאר ירקות. חוסר בויטמינים חיוניים- מצב זה יכול להוביל לדכאונות ולחרדות. בעיות הורמונליות, לחץ דם נמוך סוכר לא מאוזן וכו- גם כן משפיעים מאד על הנפש.
שאלתי: כמה באחוזים המצב באמת כך, שהגוף הוא הגורם העיקרי למצבים לא נעימים בנפש האדם? והאם המטפלים מלעיטים בכדורים[כגון נוגדי דכאון וכיוצ''ב] או שמבררים היטב קודם את בריאות הגוף.
לפי הרפואה הטבעית , הרופאים הרגילים משתוללים יותר מדי.
צפוי גם כשל רציני או קריסה לרפואה המערבית, שמתעלמת מהרגש, אצלהם קיים רק הגוף, והגוף מתפקד בעיניהם כמו מיקסר משוכלל, היחס שלהם לגוף היא לא מערכתית ולא לעומק, ולא תמיד צופה את העתיד, הכל בסרט נע ובראש קטן,
ולכן בעבר הרופאים העיפו מהגוף איברים שלא נראו להם נחוצים.
דוגמה קטנה לבאלגן ברפואה : המוני המתים על ידי הרופאים בבתי החולים.
זה בגדול הסיפור כפי שהבנתי.
ועכשיו לקטע ברור יותר, ופחות מתיימר להבין ולשפוט :
באוזני שמעתי מיובל לוי, מפתח שיטת שלושת המימדים : שהכל זה מהנפש ! גם בעיות שמיוחסות לסבתא או לדודה.
האדם מפתח הפרעות, היות והוא נפגע ריגשית או האמונות שלו נפגעו.
ויש את החרדות של האמונות הטפלות כגון מספר 13 שיש רחובות שאין מספר 13 ובתים שאין קומה 13 ועוד ועוד ,ומשום מה אף אחד לא מאשפז את האדריכל שדילג על הקומה ה13 ואת הבנאי, ועד מנהל המלון והאורחים, שמקבלים זאת בטבעיות, לכו תבינו הת העולם המשוגע.
]
