ממיטב ההקלטות של יאשה חפץ למוסיקה תזמורתית או קאמרית

.

כדאי לקרוא את המאמר "את מי מחרימים ואת מי לא" מאת פטר גרנדויץ:
http://www.mahlers.org/?p=211

ליאשה חפץ לא היתה רגישות ביחסים בין אדם לחברו, כתוצאה מהיותו ילד פלא שהופיע בקונצרטים מגיל 7, ושל המשמעת הנוקשה שהחזיק בה על מנת להצליח להתמיד להיות חפץ, ושל היותו אמריקאי שוביניסט. מאידך, מדינת ישראל רחוקה מלהיות מופת לרגישות ביחסה לניצולי שואה.

תוקן על ידי מם80 ב- 19/08/2015 16:16:02

סביר להניח שחלק מההנהלה של התזמורת הפילהרמונית של אותה תקופה שיכנע את חפץ להכניס יצירה של ריכרד שראוס לתכנית ושהוא לא עשה את הדבר מיוזמתו, ככה שההנהלה של התזמורת הפילהרמונית דאז היא זו שלא היתה רגישה למאזינים פשוטים. מכל מקום, הנה כתבה מאותה תקופה על הנושא (כולל דעות של מאזינים פשוטים):

מי שהחליטו על החרם על שטראוס היו חברי התזמורת הפילהרמונית שהחרימו אותו באופן ספונטני כביטוי להתנגדות למשטר הנאצי, וזה היה שנים לפני הקמת מדינת ישראל. לאחר קום המדינה, התזמורת הפילהרמונית רצתה לבצע יצירות שלו בקונצרטים, והאפיזודה עם חפץ לא היתה אלא נקודה בשרשרת סערות ציבוריות סביב הנושא במשך עשרות שנים. זה שהשתמשו בחפץ, שהיה האדם המזוהה ביותר עם הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון, לביצוע יצירה של שטראוס, יש בזה יותר מקורטוב של ציניות. חפץ בטח סבר שהוא מגן על הדמוקרטיה ועל חופש האמנות, בלי להכיר את נבכי העסקונה הישראלית. לא פלא שאח"כ לא הגיע לארץ להופעות במשך שנים רבות.

דרך אגב, לענ"ד, הכנר המפורסם הגדול ביותר במאה השנים האחרונות היה הנריק שרינג, אולם יאשה חפץ השפיע יותר מכל על התפתחות הכנרות המודרנית.  מכל מקום, כנרים שהיו מוסיקאים טובים יותר מכל השמות המפורסמים הופיעו, אם הופיעו, במקומות צנועים יותר, שרוב המוסיקה הקלאסית המבוצעת באולמות הקונצרטים הגדולים בינונית.