בעניין התרועה, יש מחלוקת מעניינת, שאני חושב שיכולה להשליך על הרבה מתרי"ג מצוות התורה.
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לד עמוד א
אתקין רבי אבהו בקסרי: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה. –
מה נפשך? אי ילולי יליל - לעביד תקיעה תרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח - לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה?- מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל.
מתקיף לה רב עוירא: ודלמא ילולי הוה, וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה? –
דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה!
מתקיף לה רבינא: ודלמא גנוחי הוה, וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה?
דהדר עביד תקיעה שברים תקיעה!
אלא רבי אבהו מאי אתקין?
אי גנוחי גנח - הא עבדיה, אי ילולי יליל - הא עבדיה!
מספקא ליה דלמא גנח ויליל.
אי הכי, ליעבד נמי איפכא: תקיעה, תרועה, שלשה שברים ותקיעה, דלמא יליל וגנח?
סתמא דמילתא, כי מתרע באיניש מילתא - ברישא גנח והדר יליל.
חידושי הר"ן מסכת ראש השנה דף לד עמוד א
אתקין ר' אבהו בקסרי. נשאל רב האי גאון ז"ל וכי עד שבא ר' אבהו לא היו ישראל יוצאין ידי תקיעת שופר. וכלשון הזה השיב אל תחשבו בלבבכם כי בימי ר' אבהו נפל ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות אחת אומרת תרועה שלש יבבות ואחת אומרת תרועה שלשה שברים והא אמרינן בהדיא אמר אביי בהא פליגי וכך היה הדבר מימים קדמוני' מנהג בכל ישראל מהן עושין תרועה יבבות קלות ומהן עושין תרועות יבבות כבדות שהן שברים ואלו יוצאין ידי חובתן ואלו יוצאין ידי חובתן כי שברים כבדים תרועות הן ויבבות קלות תרועות הן והיה הדבר נראה כחלוקה אף על פי שאינו חלוקה והרי התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונין שיעור תרועה שלש יבבות והללו שונין שיעור תרועה שלשה שברים אלו משנתן כמנהגם וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא ולא היו אלו מטעים את אלו ואלו את אלו אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה קתני וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה היא וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועות הן וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואין אותם כחלוקה.
אמנם, בבית יוסף כבר הביא שהרמב"ם חולק על רב האי גאון, וסובר שר' אבהו הסתפק ספק אמיתי והיה ברור לו שחלק מעם ישראל לא יוצאים יד"ח שופר, וז"ל הרמב"ם (רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג הלכה ב) תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל.
לכאורה, הרמב"ם צודק, שהרי הגמ' שאלה על ר' אבהו היאך תיקן לעשות תשר"ת, הרי אילו תש"ת הוא הנכון, אז יש פה הפסק, ותירצה הגמ' שעושים גם את זה, וגם את זה, ולפי דברי רב האי גאון, אין פה סיבה שתהיה פה הפסק, כיון ששניהם אמת, אז מה הגמ' שואלת?
ובכלל, הרי לפי רב האי, למה ר' אבהו לא תיקן שיתקעו ג' פעמים תשר"ת, וזהו? הרי גם זה לכאורה היה פותר את כל הבעיות. (אולי בגלל שכך הוא היה מוציא מכל הקהילות את מנהגם, והוא העדיף להוסיף על המנהג מאשר לשנות)
ועוד שאלה על רב האי, וכי זו המצווה הראשונה שנחלקו בה תנאים? למה זה כל כך הפריע לו דווקא בשופר? כמעט כל מצווה יש בה מחלוקת לגבי אופן קיומה?
