מי באמת היה צריך לעשות פרוזבול?

בער
כתבתי שהחילוק תלוי במקבל, והלל לא היה מהמקבלים ככל הידוע לי. בכל אופן הוא היה פרושי; להם היו מגזרים שונים (אתה יכול לפתוח אשכול להתאמת המגזרים של ימי בית שני למגזרים שבימינו אם אתה חושב שדיון כזה יכול להועיל באופן כלשהו).

לגבי מגזרים מתקופת בית שני, היו כאן בעבר אשכולות על זה, ובאורח פלא הפרושים היו תמיד בני המגזר של הכותב.

מואדיב

ברוך השב!

השאלה שלך לדעתי נוגעת בכמה תחומים.

מה היתה מצות הלוואה ומה היתה מצות שמיטה בעולם הכלכלי שבו ניתנה תורה?

מהי מצות הלוואה ובעקבות זאת מצות שמיטה בימינו?

ומדוע רצים אנחנו אחרי מצוות, כולל מצוות שמיטת חובות?

הנה כמה תשובות:

א. העולם של המקרא הוא עולם שבו מקור הפרנסה המרכזי הוא חקלאות. מסתבר שהיו בעלי מלאכה. לא יתכן אחרת. אבל זה עולם שבו עיקר המסחר היה, אני משער, בסחר חליפין. שהלוואות ניתנו בעיקר לחקלאי ששדהו לא הניב את היבול הדרוש לפרנסת משפחתו ולשמירת זרעים לשנה הבאה. כמה שנים רעות כאלו יכלו לחסל משק, ולאלץ אדם להשכיר עצמו כפועל דחק, או לחזר על הפתחים. או לקבל הלוואה.

והלוואה כזו, שעוזרת לאדם לחזור ולעמוד על הרגלים, היא מצוה רבה ודוגמא של חסד. האין זאת?

מדוע שאדם יתן הלואה אם הלווה יסרב לשלם? ובכן, אני סבור שהרעיון הוא שאדם ישר ישלם תמיד את החוב גם לאחר שנת שמיטה. אבל, וזו הנקודה, זו לא תהיה חובה. הוא יוכל לדחות את הפרעון לתקופה פחות מלחיצה עבורו.

בדוגמא זו, כמו במקרים אחרים, התורה בעיני מדברת על עולם אידיאלי. לא אידיאלי שבו אין בצורת ויש תמיד יבולים, אלא עולם שבו יש אנשים ישרים שלא ירצו לקחת ולשמור לעצמם מה שאינו שלהם.

ב. והיום? עדיין יש צורך בהלוואות כאלו. זה מעניין לשאול אם הלוואה שהיא השקעה בחברת הזנק (סטרט אפ) היא כזו.

וכמובן יש הלוואות קטנות: למי שנתקע בלי כסף לכרטיס באוטובוס, לקנית שתיה בטיול ארוך, לשיחת טלפון בימים שזה עלה כסף.

ויש עוד מקרים.

ומסתבר שעדיין יש עניים שאין להם לפעמים לקנות לחם, או שהם רוצים ללוות ממך שקית חלב. והם כמובן לא יספרו לך שאין להם.

האם באמת אלו דברים נדירים כל כך?

בכל מה שקשור לדוגמאות האחרונות, נראה ודאי שראוי לשמט את החובות האלו. מלכתחילה היינו נותנים אותם כצדקה אילו רק היינו יודעים.

ויש עוד דוגמאות. בציבור החרדי מקובל לתת ולקבל גמ"חים כספיים. לפעמים זה לפני שמחה משפחתית, אבל לא רק.

מה שכן, הלוואות כאלו צריך להחזיר. ומי שמבקש לקבל הלוואה כזו ומתכנן להסתמך על שמיטה כדי לא לפרוע, נראה לי שזה קרוב לגזל. וטוב שיש לזה פרוזבול.

(יש לך שמחה משפחתית או שאתה רוצה לחתן ולקנות דירה לילד, צא לעבוד או שלח את הבן לעבוד כדי לממן את הדירה. אל תפיל את עצמך על הציבור. אבל לא זה הנושא, וכתבתי רק מפני שזה נושא אקטואלי וכואב).

אז למסקנה גם היום יש הלוואות דומות למה שהיה בימי בית ראשון, אבל לא כולן כאלו.

ג. הנהירה אחרי מצוות מעשיות. יש בזה טוב ורע. טוב מפני שזו אהבת תורה ומצוות. פחות טוב מפני שזה דבר טפל. האם יש מצוה לרוץ ולחפש קן לשילוח הקן? האם יש מצוה לקחת את הקן אם מצאתיו בדרך גם אם איני רוצה בו, רק למען המצוה?

לגבי מה שקופות הצדקה מציעות, זה פשוט ניצול של הרצון הטוב של התורמים בעוד תירוץ חדש (ושוב זה נושא אקטואלי וכואב - אבל לא הנושא של האשכול).

לאחר מצוות שמיטת כספים (דברים טו, א-ב), אומרת התורה: אפס כי לא יהיה בך אביון. פירש רש"י: ולהלן הוא אומר כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום, אביונים בכם. ופירש לשן אביון שהוא תאב לכל דבר. כי פתוח-תפתח את ידך לו והעבט תעביטהו די מחסורו. פירש רש"י: אם לא רצה במתנה תן לו בהלואה. ופירש אשר יחסר לו: אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. והלא סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, הינם דברי שטות, אז מדוע נכללים בדי מחסורו? כאשר החברה הכללית איננה צנועה כרצון השם, אלא מרבה בסוסים (מכוניות) ומשעבדת דלים מבני ישראל כעבדים בתפקידים זוטרים (כגון חברות כח אדם המשבצות שכירים בשכר שאיננו מספיק לפרנסת משפחתם), אזי השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך הבליעל לאמר קרבה שנת השמטה ורעה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו, אלא נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו.
 

תוקן על ידי מם80 ב- 21/09/2015 22:28:51

הכוונה במקור הדברים (אולי בבבא מציעא לב) שאם שילחה וחזרה על האפרוחים אסור ליקח אלא שוב ישלח וכן הלאה .

כנראה שצודק בערולאאדע, שכן בספרי ובמדרש תנאים לדברים מופיעה הדרשה מ'שלח תשלח' לחייב אם שלחה וחזרה שלחה וחזרה (וכן פסקו הרמב"ם ושו"ע), ואילו במדרש רבה, עם כל הדרשות הרבות על כפל המילים 'שלח תשלח' לא נאמר שם במפורש 'שלחה וחזרה', לכן מסתבר שזו כוונת הדרשה שהביא רב-מחשבות.

יש להבהיר שנחלקו הפוסקים לגבי שילוח הקן. לפי החוות יאיר (סי' סז) וכן נראה שדעת רבי עקיבא איגר (על השו"ע יו"ד סי' רצ"ב ס"א) יש חיוב למי שנקרא קן על דרכו לקיים שילוח הקן אף אם אינו זקוק לבנים. ואילו החתם סופר (שו"ת, או"ח סי' ק) חולק בתוקף וסובר שאין מצוה כזו. אם כבר להפך.