|
|
| נשלח ב-20/1/2016 15:57 |
 |
| |
אפרים, אתה צריך לחזור על שיעורי לוגיקה
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2016 23:11 |
|
| |
שאלתו של תלמידטועה היא טובה: 'מדוע אני צריך לדאוג לאחר. אז מה אם הוא תבוני? מה מחייב אותי לראות בזולת תכלית ולסייע לו, לפעמים על חשבוני. וכי אני איני תכלית ומדוע שלא יפעל כל אחד במלא אמצעיו למיכסום תכליתו הוא?'
כל יצור בטבע נוהג לפעול לפי כוחו כדי לממש את המירב מן האינטרס שלו. היצורים החיים על פי הטבע מכירים את הגורם הקובע, הכח. הצבי לא בא בטענות לנמר על שטרף את העופר. אף יצור לא נעלב, רעיון של צדק לא עולה ב'מחשבתו'. גם איזה רעיון לשיפור המצב לא בא. אלפים רבים של גנו רועים יחד במישור עשב. מעולם לא עלה ב'דעתם' להתאחד כנגד כמה לביאות ספורות היוצאות לצייד, ולחסל אותן אחת ולתמיד. הכל נוהגים לפי 'חוק הטבע'.
בעלי תבונה מוצאים בה כישרים מסוימים המיוחדים להם. למשל הכושר לשפה, שמבטא הכרת מציאות מושגית ותפיסה לוגית. דוגמה נפלא לכך במה שהאלהים מציג בפני האדם, שאך זה נברא, את בעלי החיים כדי שיכנה אותם בשם. קיים גם כושר לאמנות, השאיפה אל היפה. כושר אחר הוא שיפוט מוסרי. ההכרה וההבחנה בין טוב ורע, בין צדק ואי צדק.
אבל התבונה אינה רק אוסף של כישורים. יש לה אינטרסים, והיא פועלת לממש אותם. למשל היא מבקשת להבין את העולם, את החוקים והסיבות הפועלות בו. היא מבקשת לאחד את הכל למציאות אחת, [כאן מופעלת הקטגוריה של הטוטאליות]. יש בה אינטרס חזק להשיג אמת כללית ומוחלטת. היא מבקשת להבין את עצמה את יכולותיה וגבולותיה, [הבקורת]. אחד האינטרסים הבולטים שלה הוא האינטרס של המוסר. באינטרס הזה מצויה גם הדרישה לחירות הרצון, לחופש להתחיל שרשרת סיבתיות.
צדק ועוול אינם עניין פרטי אלא ציבורי כללי. כאשר נעשה למישהו עוול, או עם מישהו צדק, נעשה עוול או צדק ביחס לכל חברי הציבור. מאזן הצדק בחברה הורע או השתפר. עניני התנהגות נקראים 'מידות'. המידה הנכונה מעידה על איזון שבין כל החלקים המרכיבים, ופעולה מתואמת היטב ביניהם. הטענה שהמוסר דורש לה היא שחברה כזו תהיה בת קיום טוב.
התבונה בכושר המוסרי שלה דורשת ממך לראות בכל אחד אחר גם תכלית כשלעצמו ולא רק אמצעי למטרה מסוימת. אבל הדרישה הזו היא חלשה ביחס למניעים אחרים הפועלים על האדם. הנטיה הכללית החזקה הפועלת על בני האדם היא הדאגה של כל פרט להרבות בכל דבר המועיל לו.
הערכה רבה יש בי לדבריו של אליקים הפותח אשנב אל דרכו הפנימית. המשפט הראשון בדבריו תורם לברור שלנו. הנה: 'אני חושב שאפשר לראות את "צו הא-ל" לא רק כ"מקור חיצוני" מוגדר, אלא גם כ"צו המצפון". אלוקים "משתלב" בתוך המערכת האנושית, ופועל דרכה. זה המובן של "נתאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים" '. אנסה לתרגם את השפה האמונית לשפה עיונית. האלהים מתגלה כתבונה, או 'חכמה' בלשון התקופה ההלניסטית. התבונה היא תבונה יוצרת, ובכך היא מממשת את האינטרסים שלה. היא מפלשת את כל הטבע ומתגלה בכל דבר. הגילוי שלה באדם הוא בולט ביחס לשאר יצורי הטבע. התבונה היא כללית, אבל אצל כל אדם היא בעלת אוטונומיה ומתבטאת ביכולתו לפעול באופן ספונטאני, ר'ל ממניע פנימי ולא חיצוני. בלשון אמונית זו 'צדקה' כפי שמפרש המו'נ [ג' נ'ג] את 'עושה חסד משפט וצדקה'.
הכלליות של התבונה מצד אחד, והביטוי הפרטי מן הצד השני, מסבירים את התביעה המוסרית לתחולה כללית, ואת היות מימוש התביעה הזו נתונה להכרעת כל בעל תבונה פרטי. כאן חזרנו לשאלתו של תלמידטועה.
דגש צריך לשים על דברי אליקים: 'לא רק כ'מקור חיצוני' מוגדר, אלא גם כ'צו המצפון''. אניח כעת לשאלת המצפון שטיבו אינו מחוור לי. לענינינו חשובה ההבחנה בין חוץ לפנים. בלי חירות אין מוסר אפשרי. אדם מקבל השפעות חיצוניות, לומד מאחרים, אבל בסופו של דבר התבונה אמורה לפעול מתוך עצמה. אדם לומד להוכיח משפט בגאומטריה, אבל בסופו של הלימוד הוא מוכיח אותו מתוך הבנתו ואישורו להוכחה. כל בעלי התבונה יוכיחו את אותו המשפט ויסכימו לו, אבל המעשה הוא אישי, פרטי. כך באשר לחוק המוסרי הכללי. הצו הקטגורי [המוחלט] של המוסר נחקק על ידי כל אחד באופן אישי ומשותף לכולם. לגבי כל עניין מעשי צריך כל אחד לחוקק לעצמו באופן אוטונומי [אוטונומיה מובנה הוא חקיקה עצמית] את הכלל המדריך לפעולה מוסרית. הכלל שחוקק לעצמו עומד כעת מולו ומצווה עליו 'פעל כך'. ויש לו, לפרט התבוני חירות להישמע לצו הזה או לפעול בניגוד לו, מתוך מניע אחר. האדם נושא עמו שני סוגי חירויות. האחד 'חירות מ'-שרשרת סיבות חיצונית. השני 'חירות ל'-פעולה על פי הכלל המדריך המוסרי שחוקק, או שלא על פיו. נדמה לי שנסכים כי הפעולה המוסרית היא קשה.
עניין המצוות הוא מרכזי לאדם המאמין. אדם המקיים מצווה לשמה יקרא 'כבד את אביך ואת אמך'. שלא לשמע, יוסיף 'למען'. ['למען' פרושו אופטטיבי – שיהיה ראוי לחיים ארוכים, ולא אינדיקטיבי, שיחיה חיים ארוכים]. אבל מצוות נתנו לאדם מבחוץ. הן הטרונומיות – תחיקה חיצונית. לכן כל המצוות אינן שייכות לתחום המוסר שהוא תמיד אוטונומי. 'שמור את השבת' זו מצווה. אדם אינו משיג אותה מתבונתו. מי שלא קיבל תורה אינו משיג אותה כלל. 'לא תרצח', כבד את אביך ואת אמך' הן הכרזות, 'מצוות שכליות', אשר בעל תבונה אמור להשיג אותן בעצמו. קין אמנם מתחמק בטעון 'השומר אחי אנוכי', אבל ההתחמקות מעידה שהוא מבין את האשמה, אף על פי שלא למד תורה או אתיקה. אברהם מתרה בפני האלהים על שיהרוג חפים מפשע בסדום, וההתראה נובעת מתוך השיקול המוסרי האוטונומי שלו. בפרשת העקדה אברהם נכשל כישלון מוסרי כפול. האחד במה שהוא מציית לדרישה חיצונית המנוגדת לצו המוסרי. הצו המוסרי דורש קדימות ביחס לכל צו או שיקול אחר, ואברהם בוחר מתוך חירות לציית להוראה חיצונית המנוגדת לצו המוסרי. הכישלון השני הוא במה שהוא משתמש בבנו יצחק כאמצעי לרצון או לצורך שלו, אברהם, לציית להוראה חיצונית, ואינו מתיחס ליצחק כאל תכלית העומדת בפני עצמה, תכלית שדוחה את המעשה מכל וכל. מבחינת השיפוט המוסרי כוונתו של אברהם היתה שלמה וגמורה, ודינו כדין רוצח בנו בפועל, אף על פי שהמעשה נמנע ממנו מבחוץ. כל הרואים במעשה ביטוי עילאי של אמונה נכשלים בעיוורון מוסרי ביחס לטיבה של אמונה מן הסוג הזה, ולשפיכות הדמים שהולידה. הכישלון השני של אברהם, השימוש בזולת כאמצעי בלבד, הוא חטא המוסרי חמור הנפוץ מאד אצל בעלי הדתות, שיקרא כאן 'המעשה המסיונרי'. בשם 'אהבה' כביכול, מנסה האחד להשפיע על השני ללכת בדרכו של הראשון. לפעמים, מרוב 'אהבה' יעלה הראשון את השני על המוקד כדי להושיע את נשמתו.
מכל הדברים האלו עולה כי באמת הקשר בין מוסריות ובין אמונה באל הוא בעיתי ומורכב. כיוון שהמוסר הוא עניין קשה, יש רבים הזקוקים להיתלות בגורם חיצוני בעל סמכות. באופן דומה, רבים מאמינים באל לצורך 'עיסקות' של בריאות ופרנסה עם בעל יכולת לטפל בענינים אלו. אותה אמונה 'חיצונית' באל גם מחזקת מאד מעשים בלתי מוסריים מצד המאמין. נחוץ איפא להבדיל בין דיון עיוני במוסר ובאמונה, ובין דיון בפסיכולוגיה של בני אדם ומאמינים בכללם.
עודד
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2016 08:05 |
|
| |
עודד אני מניח שזה תורף תשובתך אלי " צדק ועוול אינם עניין פרטי אלא ציבורי כללי. כאשר נעשה למישהו עוול, או עם מישהו צדק, נעשה עוול או צדק ביחס לכל חברי הציבור. מאזן הצדק בחברה הורע או השתפר. עניני התנהגות נקראים 'מידות'. המידה הנכונה מעידה על איזון שבין כל החלקים המרכיבים, ופעולה מתואמת היטב ביניהם. הטענה שהמוסר דורש לה היא שחברה כזו תהיה בת קיום טוב.
התבונה בכושר המוסרי שלה דורשת ממך לראות בכל אחד אחר גם תכלית כשלעצמו ולא רק אמצעי למטרה מסוימת." נא הסבר מדוע אני ערב לחברה ו/או לאחרים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2016 08:52 |
|
| |
עודד
רק למען ההבהרה, לאיזו דת אתה מתייחס? לדת שמאוד הפריע לה למען יאריכון ימיך עד כדי כך שדחתה את ההבטחה לעולם הבא ולא הסתפקה בטיעון הטרונומי או אוטונומי?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 27/01/2016 08:53:50
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2016 21:51 |
|
| |
אכן, תלמידטועה, אתה מכוון לעיקר ומצביע על מורכבות העניין. התשובה באחת היא כי חובתך כלפי האחר באה מהצד הכללי, המשותף, של התבונה, ומן האינטרס הכללי שלה. וכי על ידי מילוי החובה כלפי האחר אתה ממלא את חובתך גם כלפי עצמך.
אדם הוא יצור בעל תבונה. מה טיבה של בעלות זו? הוא חופשי להפעיל אותה, להשתמש בה, לטפח אותה וכדומה. היא כופה עליו את ההגיון שלה, את היכולות והמגבלות שלה. בדימוי מסויים היא כמחשב שבבעלותו. הוא יבצע עבורך חישובים, אתה חייב לתכנת אותו על פי השפה והכללים שלו.
אבל יש לתבונה גם מעמד עצמאי ביחס לבעלים שלה. היא מכירה בכך שיש לה קיום ומעמד מעבר לאותה דמות פרטית שבו מצאה ביטוי. היא תופסת שיש לה גם קיום כללי. [לא ניכנס כאן לעמדה האפלטונית הטוענת לקיום נפרד כשלעצמו]. היא תופסת את עצמה כישות כללית המתבטאת ופועלת ביצורים תבוניים רבים, ולא רק בהם, אלא גם בדמות החוקיות שבדומם. לא מדובר רק בתפיסה אלא גם באינטרסים המפעילים את התבונה מצד עצמה. גם כאן היא פועלת במישור כללי ולא רק במישור האישי, הפרטי. למשל החוקיות שבדומם מכוננת 'טבע' כללי שניתן להכרה ונתן לפעול בו. מכאן גם השותפות של כל בעלי התבונה במדעים. כולנו מקבלים את משפטי הגאומטריה וההוכחות שלהם.
אחד הכשרים של התבונה הוא ההבחנה בין טוב ורע, כושר השיפוט המוסרי ודרישה לכללי מוסר ולחירות הנדרשת להפעלתם. גם בתחום המוסרי התבונה מוצאת את עצמה פועלת במישור כללי ולא רק במישור אישי, פרטי. האינטרס המוסרי דורש יכולת להתחיל שרשרת סיבתית חדשה שחורגת משרשרת הסיבות הרגילה ומשתלבת בה. האינטרס הכללי של התבונה הוא להגיע לחברה מוסרית, אשר בה הקף החריגה מן הסיבתיות הרגילה יהיה רחב. אינטרס אידאלי של התבונה הוא להגיע לטבע מוסרי. התביעה לצדק היא אחת התביעות החזקות והחריפות ביותר של האדם. אין לה שום משמעות ואפשרות בלי התביעה של תבונה כללית בעלת כושר מוסרי. כאשר נעשה עוול לפרט מסויים, כל הציבור עושה אותו. כאשר מתקנים מעשה עוול ועושים צדק עם אותו אדם, התיקון והמעשה חלים על כולם.
דוגמה חזקה לענין האחריות ההדדית הוא דין עגלה ערופה. נמצא הרוג במקום הפקר. הפירושים להצהרה שונים אבל ענינם אחד, ביטול ההפקרה ושאיפה לאחריות כללית.
לשאלת בעלבעמיו אשיב כי הטעם למעשה מוסרי הוא המעשה עצמו שנעשה על פי תחיקה מוסרית אוטונומית, מבלי שיתערב בו כל מניע או גורם אחר. זה דומה ל'שכר מצווה [הוא עצם עשית ה-]מצווה'. ואפילו המילה 'שכר' מעידה כאן על מניע זר משהו. הבטחה לעולם הבא או צו אלהי הם בגדר מניע הטרונומי.
אינני מתיחס לדת מסוימת או להשקפה דתית מסוימת, אלא למקור ולתנאים של ההכרעה המוסרית ויחס תנאים אלו לאמונה באל. הברור הזה הוא תבוני ולא דתי, כיוון שאותו מוסר נדרש על ידי התבונה. המקור התבוני הוא גם זה המאפשר לדרישה המוסרית להיות כלל אנושית – תבונית.
גם לדת יש דרישות התואמות לתחום המוסרי. 'לא תגנוב' היא דרישה תואמת. אבל כיוון שהיא באה מבחוץ כמצווה שמקורה חיצוני, היא הטרונומית ולכן תואמת למוסר אבל לא מצויה במישור המוסרי. מצוות של דת נודעות לבני אותה דת ומקבלים עליהם את הוראותיה, ולכן אינם כלליים. דרישת החירות כוללת דרישה למעשה שאינו נובע מאיזה גורם או שיקול זר.
אבל צריך להכיר את הטבע האנושי. הדרישה המוסרית ה'טהורה' קשה מאד. כך גם דרישת המצווה ה'טהורה', מצווה הנעשת מטעמה הפנימי בלבד. ב'עולם המצוות' קיימת אותה התחשבות בבני האדם ויכולותיהם. הדבר הזה מביא לאמונות 'כפולות'. דוגמה לכך היא הרמב'ם. אחד הוא מה שניסח לרבים, אחד הוא מה שראוי לאמונת בודדים ובו האמין בעצמו.
עודד
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 08:36 |
|
| |
עודד אם הבנתיך נכונה אתה טוען כי היות והתבונה היא כללית יש "לה" גם תפיסה כללית ואינטרס כללי ואלו עומדים מעל לאיש הפרטי. אם איננו אפלטוניים אנו צריכים למדוד כל "משהו" כללי כזה מתוך נקודת המוצא של היחיד, פשוט אין דרך אחרת לתפוס דברים. ושוב חוזרת השאלה – בעיני, כשאני דן בעצמי על עצמי, מדוע תבונתי שלי תעדיף את הכלל עלי? מכל ההכרה הכללית שכך יאה לעולם? מדוע שיעניין אותי העולם ? מה שמניע אדם זה או אינטרס או "חובה". אינטרס אין (במקרים מסויימים) וחובה – מה הנקודה הארכימדית שלה? ובכלל, מהו הבטוי אינטרס של התבונה ? שבלעדי המוסר יתכן שאיש את רעהו חיים בלעו ויקטן או יתאפס מספר בעלי התבונה? טובת כלל האנושות?
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 13:12 |
|
| |
תלמיד
"מה שמניע אדם זה או אינטרס או "חובה"."
אם מותר לשאול, האם לדעתך - אלוקים, למשל, איננו אמור/יכול לעניין אותי "באמת", אלא רק לצורך עצמי?
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 13:24 |
|
| |
עודד
כתבת דברים רבים, שעם רובם אני מסכים, אך לגבי הנקודה של עקדת יצחק אנסה להסביר את הצד השני.
כאשר מפקד יוצא לקרב - הוא יודע שחלק, אולי הרבה, מחייליו - ימותו. הוא עשוי אפילו לשלוח חייל מסויים למשימה שהוא יודע כמעט בבירור, ואולי אפילו בבירור לגמרי - שממנה לא יחזור. האם פירוש הדבר, שהמפקד עושה מעשה לא מוסרי? ודאי שלא, מכיוון, שכפי שכתבת - ישנו לפעמים אינטרס עליון שגובר. המפקד אינו עושה זאת בשם עצמו, אלא בשם המדינה.
כך גם כאן. אברהם הוא המפקד, ויצחק הוא החייל. יצחק, ע"פ חז"ל בגיל מבוגר (כך גם מסתבר מהפסוקים. "וילכו שניהם יחדיו", יצחק שואל שאלות שמראות על חשיבה בוגרת - "ואיה השה לעולה", הם מתרחקים והחמור והולכים להר ברגל - מה שמראה שליצחק יש כוח ללכת.), הוא יכול לאמוד אם אברהם אומר את דבריו מתוך שיקול דעת, מתוך חשיבה אמיתית, ולא מתוך פיזור דעת והחלטה פזיזה. יצחק בוחן את אברהם - ומחליט להקשיב לו - "וילכו שניהם יחדיו". אברהם אינו עושה זאת עבור האינטרס של עצמו, אלא עבור האינטרס האלוקי הכללי, בדיוק כמו המפקד בצבא. לכן יצחק יודע שזכות היא לו להישמע לו. זכות מרה כלענה, אבל עדיין זכות.
הדבר נכון, שבדיוק כשם שפעילותו של מפקד בצבא צריכה להיות נתונה לפיקוח, ולשיפוט - גם המלחמה ישנם דברים שייקראו "פשעי מלחמה", וחמורים הם, מבחינה מסויימת, מסתם חטא. אבל עם זאת צריך לזכור שהמפקד בצבא עוזר לכולנו, ואל לנו להצר את צעדיו. כך גם אברהם, או כל איש דת אחר - נכון שאנו צריכים לנהוג במשנה זהירות לגבי צייתנות דתית במקרים של הפסד גדול בשטחים אחרים. אבל זה לא מוריד מחשיבות המעשה הדתי - וגם - גם ההקרבה בשמו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 17:15 |
|
| |
אליקים
או אינטרס (מיראה) או חובה (מאהבה)
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 21:22 |
|
| |
לא ידעתי שיש "חובה" "מאהבה", אבל אשמח לדעת למה הכוונה
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2016 07:46 |
|
| |
עובד מאהבה חושב שהוא מתנדב? הוא עובד מהכרה שזו חובתו
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2016 12:26 |
|
| |
הואיל ואני מאמין בבחירה, הרי שבהכרח אני מאמין שיש כאן פן של התנדבות.
אבל העיקר הוא, שבעיניי, מי שעובד מאהבה מתוך הכרה ש"זו חובתו", אינו עובד מאהבה, אלא עובד מיראה עם נטייה והשתדלות להכניס כמה שיותר עבודה מאהבה בתוך עבודתו. בעיניי העבודה השלמה היא התנדבות בכל רמ"ח ושס"ה. "הן יקטלני לו איחל". לא אייחל בגלל שזו חובתי, אלא מתוך הזדהות איתו. הוא ברא אותי בצלמו, ואני מזהה את עצמי עם הנשמה שבי שהיא 'חלק אלוק ממעל', ורק מתוך כך יש בי דברים נוספים, אבל הם אינם אלא טפל. לכן הדאגה לכבוד שמיים היא דאגה לכבוד עצמי ממש. זה כמובן סוג של אינטרס, אבל ממש לא 'אינטרס צר' כלשון הביטוי. אלא הזדהות עם מי שאמר והיה העולם, ו'מתוך כך'. (והרי במובן הזה, גם לקב"ה בעצמו יש 'אינטרס', אלא שה'אינטרס' שלו הוא 'בעד' כולם. ולכן זה אינטרס 'ממותר' ואפילו 'ראוי'.)
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 01/02/2016 12:27:58
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2016 15:52 |
|
| |
אליקים
מנסיון החיים הקצר שלי איני מכיר מישהו ברמה של העובד מאהבה שלי. אני מניח שעובד מאהבה כהגדרתך אינו קיים
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2016 17:25 |
|
| |
תלמיד
בין השאר, אנו נכנסים פה לשאלה - מהי עבודת ה'.
אהרן קרוב - יצא יום אחרי החתונה למלחמה - ונכנס למצב של סכנת נפשות. אם מעשהו ראוי להיכלל בהגדרה של "עבודת ה'" - הרי שבהחלט יש כאן "בכל נפשך" כפשוטו.
אנשים רבים יסכימו לוותר על ממון רב, בכדי לא לשלוח ידיהם בגזל. זהו "בכל מאודך".
אנשים רבים גם יוותרו על הנוחות הנפשית שלהם עבור המעשה הראוי ע"פ התורה והמוסר - האין זאת "בכל לבבך"?
נכון, אנשים עלולים להיתקל במצבים של מה שנקרא "נסיונות". לא תמיד האדם יסכים לוותר. אבל אותו אדם שבמקרה אחד מרגיש בנסיון - במקרים דומים יתגבר על היצר. אבל הרבה פעמים זה כ"כ טבעי, שפשוט לא שמים לב שיש כאן "התגברות על היצר"
והרי כבר אמרו חז"ל "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". ומי שמקיים מאמר חז"ל זה - גם הוא עובד את ה'. ובאשכול הסמוך דנים בדברי החזו"א הידועים - שאדם יכול להילחם לש"ש כמצווה, ולא להילחם שלא לש"ש, כעבירה. זאת אומרת, שעבודת ה' איננה צריכה דווקא לבלוט כמעשה המתנגד לעולם הזה. עצם ההשקעה בבניית העולם, עצם ההשקעה במעשים ראויים (אני בכוונה משתמש במילה "ראויים" ולא בצירוף המוכר יותר "מעשים טובים", מכיוון ש"מעשים טובים" נשמע דווקא כצדקה וחסד, וכאן אני רוצה לומר שגם מעשה שאיננו צדקה וחסד במובהק - הוא עדיין בגדר עבודת ה'. אמנם גם עבור צדקה וחסד אנשים מוכנים פעמים רבות להשקיע. וידוע שמעיקר הדין אפילו הזן את בני ביתו שאינו "חייב" (ולמעשה גם כאשר חייב) - זה נחשב לו לצדקה (וכשחייב לפחות מצווה))
אני חושב שכל זה חשוב, מכיוון שבימינו אנשים נוטים לחפש מצוות "מיוחדות" מעבר לעבודת ה' היומיומית, ורק המצוות המיוחדות נותנות להם הרגשה שהם באמת "צדיקים". אך לדעתי אין לכך הצדקה, וכנ"ל.
|
|
|
|
|
|
