תשובות לשתי שאלות.
התבונה אינה חוברת הוראות לאפיית לחם הממתינה לאופה על המדף, אלא היא אורגנון, בעלת מבנה פנימי לכיד, הפועלת מתוך תודעה. לפעמים היא פועלת כאמצעי להשגת מטרות חיצוניות, כמו הפעולות שלה בטבע, השגת תועלת, נפעלת ממניעים של תשוקה, עוצמה, אמונה ועוד. אבל התבונה פועלת גם עבור תכליות שהיא יוצרת, מציבה לעצמה, פועלת ומתכוונת אליהן כדי לממש אותן, כלומר, תכליות שהן אינטרסים שלה, וכל זה באופן אוטונומי. בפעולה מסוג זה התבונה רואה את עצמה כתכלית לעצמה.
תבונה אינסופית היא זו שכל תכליותיה מצויות בה בפועל והיא חסרת אינטרסים. תבונה סופית מכירה בסופיותה, במוגבלות שלה, ומכאן שיש לה אינטרסים מהותיים לה, שהיא שואפת להשיג אותם, אינה יכולה להימנע משאיפה זו, גם מכירה בחוסר יכולתה להגיע למצויים. לפעמים השאיפה הזו מוליכה אותה למחוזות שגויים. ההכרה הזו במצבה היא טראגית.
אינטרס מטפיסי – שאיפת התבונה לקבוע את היסודות הראשוניים, העל-חושיים של הטבע ושל המעשה. וכן לקבוע את המציאות כמכלול אחד, זה האינטרס של הטוטאליות. הגילוי של האינטרס הזה הוא עתיק מאד. והוא מתבטא גם בתפיסות עממיות ופשוטות של אנשים.
אינטרס ביקורתי – שאיפת התבונה להכיר את עצמה ואת תיחום הגבולות שלה. זה אינטרס חדש.
אינטרס מבני, ארכיטקטוני – להכיר את היסודות של התבונה, את המבנה ואופן הפעולה שלה, את התנאים המאפשרים את פעולתה והמגבלות החלות עליה, והכל באופן שיטתי המתאם בין כל המרכיבים ובונה מערכת אורגנית אחת.
האינטרסים של התבונה מתגלים בכל תחום שבה היא פועלת. יש לה אינטרס עיוני – לתפוס ולהבין את העולם, ואינטרס מעשי – לפעול בעולם. היא פועלת בעולם הטבע בכפוף לחוקי הטבע, והיא מכירה בכפיפות הזו. כל פעולת התבונה בטבע היא פעולה על תופעות בלבד שניתנות לנו רק באמצעות הנסיון, וכולן חלקיות ומוגבלות. כאן מתבטא הגבול בין מה שהתבונה יכולה להשיג, לבין מה שהיא שואפת להשיג כאינטרס שלה ואינה מסוגלת לו, - השגת תפיסה טוטאלית, שלמה ומלאה, של ה'אני' כאוביקט, של העולם כמכלול, ושל האלהים כמצוי שלם ומוחלט.
אבל יש לתבונה דרישה לפעול פעולה מעשית מתוך חירות, ודרישה זו מספקת את שאיפת התבונה לטוטאליות. כך היא יוצרת לעצמה את עולם המעשה המוסרי שבו היא יכולה לפעול מתוך חירות ולא בכפוף לשרשרת סיבות חיצונית. החוק המכונן שלו הוא ציווי קטגורי, כלומר מוחלט, שאותו התבונה מחוקקת. והאידאה המכוונת שהיא מציבה לעצמה כתכלית המעשה, היא השגת הטוב העליון כאובייקט טוטאלי. עוד היא דורשת כי שני העולמות האלו, עולם הטבע ועולם המוסר, ינועו לקראת התלכדות. כאן התשובה לשאלה מדוע אני חייב לראות בזולת תכלית לעצמו, - כיוון שהוא חלק מן הטוטאליות של המציאות התבונית, ומהווה לכן אינטרס של התבונה.
חד העין יבחין כי כל פעולה שמתוך חירות אינה מתגלה בנסיון. כיוון שכל אדם אחר נגלה לי כתופעה שבנסיון, הוא נגלה תמיד ככפוף לחוקים חיצוניים. רק בתודעתו הפנימית יכול אדם להכיר כי פעל מתוך חירות, בכפוף לצו מעשי שהוא עצמו חוקק.
* * *
ושוב לעניין העקדה.
דמותו של יצחק בעת המעשה, כאדם בוגר ומודע, היא בעיתית ביותר, אבל אנחנו לא נדרשים אליו מצד עצמו.
באשר לאברהם, הוא נענה לצו של האל, צו חיצוני. כלומר, הוא פועל להביע את הציות המוחלט שלו לאל, מי שיאמר את 'אהבתו' המוחלטת, ואבוי ל'אהבה' שכזו. בכך הוא נפעל על ידי מניע זר ולא פועל, מבטא אינטרס זר לתבונה מצד עצמה. הוא משתמש באדם אחר כאמצעי המשרת אותו להוכיח את נפעלותו המוחלטת. בכך הוא חוטא. הוא מוכן, והכוונה הקרה והשלמה לאורך הזמן קובעת מבחינה מוסרית, לבצע את החטא המוחלט, הרוע המוחלט, רצח מתוך כוונה של אדם אחר, חף מפשע. בכך דינו כרוצח. ועוד שהוא אינו מוחה בפני האלהים על דרישת החטא הזה, ונתפס גם בחטאו של האלהים.
כאשר האינקוויזיציה מעלה אדם על המוקד, היא יוצאת מתוך הנחה מוסכמת על הכל, גם עלינו, היהודים, כי העולם הזה הוא פרוזדור בלבד, עמק הבכא. אותו אדם, אשר נמצא כופר וחוטא בעיניה, יסבול חצי שעה על המוקד, חטאו יכופר לו, והוא יזכה לגאולה נצחית ושלמה בעולם הבא. האינקוויזיציה מביטה איפא על הקורבן האומלל כעת תכלית כשלעצמו, ומבצעת פשע נתעב למען תשועתו של הקורבן, ובשם 'אהבת האדם' המפורסמת שלה. אברהם משתמש בבנו כאמצעי לעצמו, לאברהם, ובכך גרוע מן האינקוויזיטור. מכל בחינה בה נבחן המעשה נמצא כשל מוסרי חריף ומתועב, אברהם אשם מבחינה מוסרית ברצח בנו, למען הצורך האנוכי שלו להוכיח את הפנאטיות המוחלטת שלו. אלהים אשם במתן צו לרצח.
ועוד לקח חשוב הוא הכרת המציאות הנפשית, בה פועלים בחוזקה הרצון להימנע מחשיבה, ביקורת ושיפוט עצמאי השואף לברור האמת, והשתוקקות להתבטלות עצמית, קבלת סמכותו של האחר, השתעבדות לו, והצדקה מלאה של בעל הסמכות. מציאות נפשית זו פסולה ביחס לאל, קו'ח ביחס לכל אדם.
עודד
 |
|
|
