מונותאיזם, מוסר והשמדת עם

עודד

א. בבראשית פרק י' לא כתוב כמעט על שום עם איזה ארץ הוא קיבל. מה שיש שם זה רק רשימה של העמים עם כמה הערות קצרות, ביניהם הערות על ארצותיהם של כמה עמים.

ב. אתה יכול לקרוא לזה עד מחר 'לוח העמים'. מי שנתן לזה את השם 'לוח העמים' וטען את כל הטענות, אינו אלא מקצוע שנברא לפני 200 שנה בלבד, ע"י אנשים שיש לפקפק בשאלה עד כמה הם הכירו את היהדות ואת היהודים. שים לב ש'היהדות' ו'היהודים' הם שני דברים נפרדים, וצריך להכיר את שניהם בנפרד וגם את הקשר ביניהם, שזה כבר דבר שלישי. מי שאינו מכיר את שלושת הדברים האלו, מטבע הדברים ה'מדע' שלו בנושא ילקה בחסר מוכח, מלבד החסרים של כל מקצוע שמתיימר לדעת מה קרה במרחק זמן גדול ממנו מבלי להחזיק כמעט בשום הוכחות.

ג. אינני מכיר שום מקור יהודי המייחס תוקף משפטי למה שכתוב בפרק הנ"ל. אשמח אם תפנה אותי למקור כזה.

ד. אגב, כדאי לדעת שאפילו השימוש בשם "פרק יו"ד" הינו מבוסס על מקור בלתי יהודי. מי שחילק את הפרקים המסומנים אצלנו בתנ"ך היה כומר נוצרי. ישנם תנ"כים חדשים שנדפסו על ידי יהודים ומנסים להכניס לתודעה שזו אינה חלוקה יהודית. זה כמובן נושא בפני עצמו.

ה. "לפי לוח העמים שבתורה לא כנען כבש את א'י אלא אנחנו כבשנו את ארצם, וההצדקה של התורה היא דתית ומוסרית ולא משפטית. ספר היובלים היה מודע לכך ושינה את הכתוב בתורה כדי לתת הצדקה משפטית. " 

זה כמובן סיפור שאתה תפרת, או חבריך ה"מדענים", ומלבד זאת הוא מראה על חוסר היכרות עם מה שכתוב בתורה. בתורה לא כתוב בשום מקום שהיהודים היו בא"י לפני הכנענים. זה גם לא יכול להיות, מכיוון שאברהם הגיע לארץ כנען כאשר יהא כבר הייתה מיושבת בכנענים. הטענה הדתית היהודית היא שכנען כבש את הארץ מבני שם, והואיל ואברהם הוא מבני שם - יש לו הזכות לקחת בחזרה את הארץ.

ו. "היה בקרבנו רב גדול ומפורסם אשר ארר את אחד מאנשי הציבור. האם יש לכך תוקף משפטי? – ודאי שלא." 

נח לא היה רק "רב גדול ומפורסם", אלא גם אביהם של שם חם ויפת. יש לו זכות משפטית, לכל הפחות לפי המשפט שלהם - ואינני יודע מה לגבי המשפט של היום אילו ינסה לחזור אחורה - עכ"פ אז ודאי הייתה לו הזכות להנחיל לבניו אילו ארצות שהוא רוצה. 

ז. "הכופרים הרי אינם מאמינים באלהים ובשטן כאחד, עמדה הפוגעת בו אישית"

לאנשים רבים בימינו אין כל יכולת לקבוע האם הם מאמינים באלוקים שהאמינו בו אבותיהם, וזאת מכיוון שהם פשוט לא מכירים את אמונת אבותיהם. הצהרה של אדם בימינו על אי אמונה באלוקים, אני אינני רואה בה בהכרח כפירה. אגב, מעניין אותי לדעת כיצד עמדת הכופר יכולה לפגוע בשטן שלעתו איננו קיים. זו בעייה טכנית לא פשוטה.

ח. "השאלה אינה באה מצד הכופר אלא מצד המאמין. המתבונן במציאות נוכח לדעת שהיא רעה, והמאמין בטובו של האל ובהנהגתו את העולם אינו יכול להסביר את המציאות הזו."

האם הכופר איננו יודע לשאול? גם זוהי טענה מעניינת, כמו טענות אחרות כאן.
המאמין על כל פנים, איננו בהכרח רואה במציאות את מה שאתה רואה. אתה רואה רע, עליך לברר עם המאמין מה הוא רואה. האם אינך חושב שדברים כאלו הם סובייקטיביים?

ט."הביקורת איפא אינה כנגד המאמין הרגיל המקבל את העולם ופועל בתוכו, אלא כנגד אותו מאמין הסבור שהעולם עשוי לעבור לסוג אחר לגמרי של מציאות טבעית."

זה דבר שאני עשוי להסכים לו, כלומר ללא ההקשר, כאמור.

י. "כעת, החלף את המילה 'כופר' במילה 'ספקן'."

להוי ידוע לך, שאתמול כשכתבתי על דברי, הוספתי בדבריי גם את עניין הספקנות, אלא שלא רציתי להכביד ולהאריך. אבל הגע בעצמך: האם אכלת היום ארוחת בוקר? האם אתה בטוח שהיית צריך לאכול? הרי שאלה זו היא ספקנות בסיסית. האם לא היה כדאי לוותר על ארוחת בוקר, לצורך שעה נוספת של לימוד? כך תבחין, כי ה'ספקנות' איננה בהכרח שם נרדף ל'חכמה'. היא יכולה להיות גם שם נרדף ל'טיפשות'. הוי אומר: צריך לדעת מתי להטיל ספק ומתי לדבר בוודאות. עת להסתפק, ועת להאמין בוודאות.

בנוסף, כדאי לשים לב שיש שני סוגי 'ספקות'. ישנה הטלת ספק שמטרתה לשלול צד אחד של הספק, וישנה הטלת ספק שמטרתה לאפשר צד נוסף לראיית המציאות. הטלת הספק האחרונה היא חשובה לכל בר דעת. אך הטלת הספק הראושנה, איננה אלא דחייה "אלגנטית" לדעה החזקה ממך.

יתכן כתב רק באמצעות מונותאיזם, אפשר להיות אנשים הגונים ולכן מי שלא מקבל אותה, יש להשמידו מעל פני האדמה. בקצרה, התיאוריה אומרת שהטוב חייב לנבוע מהאל וטוב מוחלט הוא רק מאל יחיד ומיוחד. א. אין שום הגיון בטיעון שבלי מונותאיזם אי אפשר להיות מוסרי. יש טיעון, "אם אין אלוהים אז הכל מותר". ב. התורה כלל וכלל לא מונותאיסטית. המקרא מכיר בריבוי אלוהים, אך טוען כי האל המקראי הוא הכי גדול והכי חזק. ייתכן 1 אתה אל ? מה זה אל ? או מה בין אל לכל דבר אחר ? ההבדל והגדרת אל הוא מי שבידו כוח מוחלט - כי כח לא מוחלט יש גם לך או לחמור או למלאך ושד וכו'. מכאן שאמונה לא מונואיסטית היא כפירה בקיום האל (או שכולנו אלוהים גם בעלי החיים והשמש והירח וכו') זו תשובה על שני שאלותיך (1 התורה מכירה בקיומם של אלים זוטרים הכפופים לאל הגדול 2 מכאן שהטיעון "בלי אמונהת הייחוד אי אפשר להיות מוסרי" היא מקבילה לטענה "בלי אמונה באל אין מוסר" והאם טענה זו נכונה ? בעבר חשבתי שזה פשוט אבל גם אם קיים אל מה שמחייב את האדם להישמע לו הוא שוב המוסר שלפני האל ואם כן אם אם יש אל אין מוסר ??? אם היהודים המציאו את המצפון - המוסר בתור הפצת שקר כדי להתגונן למרות חולשתם הפיזית בשם איזה מוסר ניתן להשמידם ??

תוקן על ידי בערולאאדע ב- 01/10/2015 21:55:46

אליקים, נח לא חילק את העולם בין בניו אלא אלו וצאצאיהם נפוצו והתישבו באזורים שונים.

'וכנען ילד את צידון בכורו [שם מקום נקרא על שם היושב בו] ואת חת ואת היבוסי ואת האמורי... ויהי גבול הכנעני מצידון בואך גררה עד עזה באכה סדומה ועמורה ... אלה בני חם למשפחותם ללשונותם בארצותם בגויהם.'

בדברי הקודמים הפנתי את הקורא למאמר ממנו לקחתי את הדברים. ראוי לקרא אותו, לבדוק את ידיעותיו של המחבר בנושא עליו הוא כותב, לבדוק את הבנתו וטענותיו ואז להשיב עליהם.
הבדיקה והביקורת האלו נדרשים ביחס לכל ספר ומאמר שאדם קורא, או לכל הרצאה ודרשה שאדם שומע, ואין זה חשוב כלל מי הכותב או הדובר ומה מעמדו.

הטענה בדבר 'מקצוע שנברא לפני 200 שנה בלבד', היא טענת התגוננות שמתוך חולשה, אבל היא חסרת תוקף. הפיסיקה הניוטונית היא בת 300 שנים, תורת היחסות ומכניקת הקוונטים בנות כמאה שנים. אז מה? כל דבר לגופו צריך לעמוד לביקורת ולעבור אותה כדי לקבל תוקף. אם יש בו ממש צריך להתמודד איתו ולא לדחות אותו בטענה של גיל.

המאמין והבלתי מאמין סבורים כי מותו של תינוק היא עובדת מציאות רעה. זו נקודת מבט אנושית. ההבדל ביניהם הוא במה שהבלתי מאמין יסתפק 'כביכול' בבאור המחלה כגורם המוות, והמאמין ישאל מדוע יצא דינו למות. צידוק הדין של ברוריה אינו גובר על השאלה. ההכרה כי הרע הזה ופגיעתו הם בבחינת עוולה, אי צדק, היא הכרה מוסרית אנושית בסיסית, הקודמת לעניין האמונה הדתית או הכפירה בה.

מכאן באה התפיסה כי הכרת המציאות האנושית אינה פשוטה ואינה נמצאת על מישור אחד אשר בו כל הדברים שלובים זה בזה בהתאמה גמורה. מכאן שעל האדם להתמודד עם מישורי הכרה שונים ובלתי מתאימים. הדבר הבולט ביותר בעניין הזה הוא המישור המוסרי שאינו מתחבר עם המישור בו מצויה המציאות הפיסית. מן הבחינה הזו האדם הוא אזרח בשני עולמות. זו תפיסה קאנטיאנית המקובלת עלי. צד דומה לדבר הזה הוא 'מצוות לשמן' אצלנו, מצווה שאני מקבל עלי לקיים אותה במה שהיא מצווה. כל טעם אחר הופך אותה 'שלא לשמה'. זה דבר קשה ביותר, ממש בלתי אפשרי לרוב המאמינים. הצד השונה הוא המקור שהוא פנימי באחד וחיצוני בשני.

הטלת ספק מתוך רצון לפסול עמדה ללא בסיס עניני לאותו ספק, אינה במקומה. הוספת נקודת מבט נוספת, צד נוסף, לעמדה מסוימת, אינה הטלת ספק אלא ברור והרחבה של העמדה הנתונה.
עודד

תוקן על ידי 932woland ב- 02/10/2015 12:38:18

עודד
בפעם המי יודע כמה
תוכל להסביר מדוע לקבל מצווה אם אין אמונה בצווי אלוקי?

עודד

א. "נח לא חילק את העולם בין בניו אלא אלו וצאצאיהם נפוצו והתישבו באזורים שונים. "

מניין לך? ומניין לך שהוא לא קבע כללים לגבי ההתנחלות? שוב אתה ממציא סיפורים לפי דמיונך

ב. "בדברי הקודמים הפנתי את הקורא למאמר ממנו לקחתי את הדברים. ראוי לקרא אותו, לבדוק את ידיעותיו של המחבר בנושא עליו הוא כותב, לבדוק את הבנתו וטענותיו ואז להשיב עליהם. "

אינך יכול לפסול עמדה או את מציגה, רק בשל העובדה שלא קרא מאמר מסויים. אם יש במאמר משהו שרלוונטי - הראה כיצד הוא מפיל את עמדתי. אשמח כמובן לקרוא את המאמר בהזדמנות, אבל זה שכרגע עדיין לא קראתי אותו לא משנה את נכונות דבריי שכתבתי לעיל בהסברה מלאה. כל שאני רואה כרגע הוא, שאתה לא יודע כיצד לפרוך את דבריי, ולפיכך מפנה אותי שוב אל המאמר. 

 ג. הטענה שהמקצוע הוא בן 200 שנה לא באה לפסול את המקצוע או להציגו כנחות מבחינה מהותית אלא מבחינה טכנית - כמו שהסברתי, הוא נולד הרבה אחרי התרחשות הדברים, כך שיש משמעות מאוד דלה להנחות של אנשי המקצוע לגבי מושא המקצוע, קרי מה שהתרחש לפני בערך 3000-4000 שנה.

ד. "המאמין והבלתי מאמין סבורים כי מותו של תינוק היא עובדת מציאות רעה. זו נקודת מבט אנושית. "

מותו של תינוק איננו "פני העולם". גם המאמין יודע שיש דברים "קשים" בעולם, אבל השאלה היא האם החיים הם דבר טוב או לא. כשם שההולך לרופא איננו מברר האם טעמה של התרופה הוא מר או מתוק, אלא האם התרופהתרפא את המחלה, כן או לא. אם כן הרי שהיא טובה. (ואגב, הרי אתה עצמך אמרת שאין לפסול רעיונות "בטענה של גיל"...)

זה נכון שהאדם הוא אזרח בשני עולמות, ועליו להתמודד עם מישורי הכרה שונים. על זה נכתב כל ספר איוב. אבל המסקנה איננה בהכרח שהעולמות הם - מנוגדים. ייתכן שהם משלימים, אלא שדווקא אתה, כאדם, כבן אנוש - יכול וצריך לחפש את ההשלמה ואת השתלבות המציאויות. "האדם מחפש משמעות". אדם שיחיה רק עם המציאות הפיזית, ויזניח את הצד הרוחני, רק בגלל שהוא לא מבין אותו - הרי שבדרך זו הוא מאבד את היותו אדם. אין זה אומר שהוא צריך לענות אמן ללא מחשבה על כל רעיון רוחני. הרי בדיוק על זה קבלו נביאי התנ"ך, "ותהי  יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה". אבל על האדם לבחון כראוי כל דבר רוחני. ללא זה, מה יתרונו על הבהמה? 

ה. "הטלת ספק מתוך רצון לפסול עמדה ללא בסיס עניני לאותו ספק, אינה במקומה. הוספת נקודת מבט נוספת, צד נוסף, לעמדה מסוימת, אינה הטלת ספק אלא ברור והרחבה של העמדה הנתונה. "

לא הבנתי מה התכוונת לטעוון בדברים אלו. אינני רואה בהם אלא הבעה בלשון אחרת, במינוח ובהמשגה אחרים, של מה שכתבתי אני בסוף דבריי. 

אליקים,
על טענתי כי נח לא חילק את העולם בין בניו אלא צאצאיהם נפוצו והתישבו באזורים שונים, אתה שואל וטוען: 'ומניין לך שהוא לא קבע כללים לגבי ההתנחלות? שוב אתה ממציא סיפורים לפי דמיונך'. אינני ממציא ספור אלא מסתמך רק על הטקסט הכתוב, בראשית ט – י. הטוען למעשה דמיון עליו הראיה.

אינני מתכוון להעביר אותך מן הדעות שאתה מחזיק בהן, אלא להצביע על תפיסה שונה ועל המקורות שהיא נשענת עליהם. הספרות צריכה להיות זמינה. בלעדיה השמש עדיין מסתובבת סביב הארץ השטוחה. הבחירה בידך במה להחזיק.
הבקורת שלך על מגבלת יכולותיה ואפשרותיה של ספרות המחקר היא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה. הנחת יסוד הכרחית של כל ספרות מחקר, שהיא עומדת לבדיקה ובקורת. הבחינה בודקת גם את התמצאותו של החוקר בחומר המחקר שלו, את הבנתו, את גישתו, את שיטת העבודה, את האוביקטיביות, את טיב המקורות, את גבולות המחקר וכדומה. אם אתה קורא חבור מסוים ומוצא טעם לבקר ולהתקיף אותו, אתה יכול לפרסם מאמר בקורת ולבטא את השגותיך. זה מעשה רגיל ומקובל ביותר.

מקסמן מעיר כי 'אין לך כלי יותר נכון לבדוק את העבר כהמסורת'. למסורת חשיבות רבה. כאן אנחנו מדברים על תפקידה במישור של המחקר ההיסטורי. היא עדות מצויה, עדים רבים ונבדלים מסכימים עליה. בכל זאת, היושר האינטלקטואלי דורש לבדוק את כוחה של עדות המסורת כנתון היסטורי.

הרצל, כתב העיתון הווינאי הנחשב 'פרייה נויה פרסה', כותב מפריס על הטקס המשפיל שבו הורד המרגל דרייפוס מדרגתו ומושפל פומבית. ההמון קורא 'מוות ליהודים'. הרצל הנרגש מן המעמד ומההמון השונא מבין כי יש למצא פתרון לבעית היהודים. זו המסורת של הציונים מזה 120 שנים בדבר המניע להקמת הציונות המעשית של הרצל. המסורת הזו נתנת לבדיקה, וב 2014 פרסם ההיסטוריון שלמה אבינרי מאמר על הנושא. הרצל אשר בתחילת הפרשה הזדהה עם פסק הדין, אכן היה נרגש מעמידתו האצילית של דרייפוס בטקס ההשפלה, ומידה של אהדתו נתנת לו. כך הוא כותב ברשימה שפורסמה בעיתונו ב 6.1.1895: "הוא הגיע לפני קבוצה של קצינים שצעקו אליו ' Judas (יהודה איש־קריות), בוגד!' דרייפוס צעק לעברם: 'אני אוסר עליכם לפגוע בכבודי... אני חף מפשע!' אחדים ענו לו בביזויים, וההמון בחוץ, שראה מבעד לשער הסורגים את הפרטים של שלילת הדרגה, פרץ בכל פעם בקריאות: 'מוות לבוגד!'" הרצל ממשיך לדווח מדי פעם על העניין, אבל אינו מפקפק באשמתו של דרייפוס. הוא אינו רומז על עלילה ועל מניע אנטישמי. את 'מדינת היהודים' הוא מפרסם ב 1896, הקונגרס הציוני הראשון בבאזל היה ב 1897. משפט דרייפוס הופך לפרשת דרייפוס רק ב 13.1.1898 כאשר אמיל זולא מפרסם את 'אני מאשים'. למפנה הציוני של הרצל אין קשר לפרשת דרייפוס, והיא לא מופיעה ביומניו. אבינרי ממשיך: 'יחד עם זאת (וזאת עדות למורכבותו של הזיכרון כמו גם לצורך לבדוק עדויות בעת התרחשותן ולא מה מדווח עליהן לאחר מעשה), שנים לאחר טקס ההשפלה, ב-1899, כאשר התנועה הציונית כבר קיימת והרצל משמש נשיאה, התבקש הרצל על ידי כתב עת אמריקאי לא־יהודי, North American Review, לכתוב מאמר על הציונות. מטרת המאמר היא להסביר את טיבה של הציונות לקהל שאינו מכיר את ההוויה היהודית באירופה ואת עלייתה של האנטישמיות המודרנית. באותה עת כבר נהפך משפט דרייפוס לאירוע מכונן במאבק נגד האנטישמיות, והרצל מציין כאן את חשיבותו בגיבוש תפישתו הציונית. כאן מופיע לראשונה - חמש שנים לאחר האירוע עצמו ודיווחו של הרצל עליו - המשפט על ההמון הקורא "מוות ליהודים". ' [את המאמר השלם נתן לקרא באתר עתון 'הארץ'].

אדם אשר יקרא בספרות 'המוסמכת' לא ימצא דבר על הקורות את הרבי מבעלז בבודפסט בינואר 1944. הפרשה מצוייה בכתובים, יש עליה תעוד, אבל היא לא תופיע ב'מסורת' המוסמכת.

כתוצאה מן הקריסה הגדולה של שנת 1929 נכנס העולם למשבר כלכלי וחברתי עמוק וממושך. אנשים נזרקו לרחוב, איבדו את כל שהיה להם, רעבו ללחם. הושפלו והפכו חסרי ערך. ב 1936 פורסמה חוקת ברית המועצות. הפרק העשירי, על זכויות האזרח וחובות המדינה כלפיו, הוא בבחינת ימות המשיח עלי אדמות. לכל אדם זכות לעבודה ולשכר הולם באחריות המדינה, זכות לשעות עבודה מוסדרות, למנוחה וחופשה בתשלום באחריות המדינה, זכות לתמיכה בעת מחלה, סעד בעת זיקנה, ביטוח רפואי מקיף, שרותי בריאות חינם, הכל באחריות המדינה. זכות לחינוך כולל בכל דרגותיו חינם, חינוך יסודי חובה, הכל באחריות המדינה. [אומדן ההשקעה של ברית המועצות בהשכלת העולים מרוסיה לישראל מוערך ב 15 מליאד דולר]. שיוויון זכויות מלא לנשים בכל תחומי החיים, זכויות אזרחיות מלאות של על בני הלאומים השונים במדינה, הפרדת הדת מהמדינה כדי לתת חופש דתי מלא לכל אחד על פי דתו. חירות מובטחת לדיבור, לעיתונות, לאספות, להפגנות רחוב, חירות לכל סוגי ההתאגדויות, ביטחון מובטח נגד אלימות אישית, ביתו של אדם מובטח כנגד אלימות. חובתו של האזרח לשמור על החוק, לנהוג בהגינות, לעבוד ולמלא את תפקידיו באחריות. חובת השרות הצבאי היא חובה אזרחית מכובדת. ... ימות המשיח. אלפים נמשכו בתום לב, רצו להאמין בכל מאודם, כי הנה יש מקום אנושי על פני האדמה, לא ראו את המציאות האכזרית. זכות אחת משותפת נשללה מהאזרח הרוסי והאמריקני. שניהם חסרו את היכולת לערוק. האחד משום שהשער היה נעול ושמור היטב. האחר, משום שלא היה שער ולא היתה גדר.

רבי עקיבא האמין בהיותו של בר כוכבא המלך המשיח. על כך השיב לו רבי יוחנן בן תורתא: 'עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא'. ודאי היו ויכוחים רבים אצל בני הדור הן בעניין התפיסה המשיחית, הן ביחס למרד ברומאים. עיתונות לא היתה אז, מסמכים לא נכתבו, המסורת לא שמרה. נותר רמז.

אדם תמים הקורא בכתבי הראי'ה מאמין שהוא קורא את שכתב הרב. כך סברתי עד שנתקלתי במאמרו של אודי אברמוביץ 'השליחות, המונופול והצנזורה – הרצי'ה קוק ועריכת כתבי הראי'ה [כ'ע 'דעת' חוברת 60 ע' 121]. יונתן אוריך כותב [25.5.2010 אתר 'כיפה'] כי 'פרסום כתביו של הרב קוק ללא עריכה או צנזורה זכה לביקורת קשה מצד תלמידיו של הרב צבי יהודה, שטענו כי הדרך היחידה הנכונה ללמוד את כתבי הרב קוק הינה במסגרת עריכתו של הרב צבי יהודה - שמיקם מחדש את כתבי הרב, ערך אותם ואף השמיט חלק מהם, במטרה להציגם כמשנה מסודרת'. הטענה הזו פסולה מיסודה, ובאמת, מגונה כמעשה זיוף.

המסורת מיחסת את ספר הזהר לרבי שמעון בר יוחאי. המחקר מלמד כי הדבר בלתי אפשרי.
בעלי האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה נקראו להחליף דפים כאשר המשטר החליט לשנות ערך.

מכל הדוגמאות האלו אפשר להסיק כי המסורת כתעודה היסטורית היא בעיתית. אנשים אוחזים במסורת משום רצונם לקבל את דברה ורצונם לקבל את סמכותה. הם חסרי יכולת של ביקורת או שאינם מעוניינים בה. רבים רואים בביקורת מעשה של ערעור על סמכות, ערעור על אמונתם, ולכן התקפה אישית פוגענית. בקורת הטקסט והוצאות ביקורתיות* הן מודרניות. מנגד אנשים משנים סיפורים ודעות. חלקם בשוגג בזמן מסירה בעל פה או העתקה. אין דבר טבעי מזה. כל אחד יכול לבחון כיצד שמועה מתגלגלת וכיצד כתבי יד מועתקים. אחרים, בתום לב, סבורים כי ראוי להם 'לשפר' 'לבאר' להוסיף ולהשמיט, באמונה כי בכך הם מבטאים היטב את כוונת הטקסט. דבר זה היה מקובל במשך דורות, ונעדרה כלליל ההבנה כי בכך נשחת המקור ואובד. יש המבקשים להסתיר ענינים לא נעימים, או אלו המבקשים לעצב בעצמם את הידע שיועבר לדורות הבאים. ידועה אימרתו השנונה של צ'רצ'יל 'ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפי כיוון שאני מתכוון לכתוב אותה'. הקורא הנבון לוקח עובדה זו בחשבון, גם צ'רצ'יל ידע זאת.
עודד

* הוצאה ביקורתית בודקת את כל העותקים המצויים של טקסט מסוים, משווה ביניהם, מנסה לקבוע את שרשרת המסירה, מה מקור ומה העתק, מנסה לקבוע מהימנות. לבסוף היא בוחרת, כבסיס, טקסט מסויים להדפסה כמות שהוא, ללא שום שנוי, ומביאה את חילופי הגירסאות המצויים ביתר המקורות. על הקורא לבדוק בעצמו ולבחור את העדפתו. ראו למשל 'פירוש קדמון לספר הכוזרי. 'חשק שלמה' לר' שלמה בן יהודה מלוניל' יו'ל על פי כתבי יד מאת דב שוורץ, הוצ. בר אילן 2007. בסוף המבוא, ע' 38, באים פרטים על המהדורה של הספר. אלו כוללים, כמובן, את המקורות השונים ומצבם, סימן הזהוי שלהם ומקומם, וכמובן ציון המקור הערבי והעברי של הכוזרי ששימש למהדורה זו. כל פרט גלוי ועומד לביקורת. המוניטין של המו'ל שוורץ נקבע רק על ידי אותה ביקורת.

עודד
בפעם המי יודע כמה
תוכל להסביר מדוע לקבל מצווה אם אין אמונה בצווי אלוקי?

ת"ט
בכרעה ערכית שאינה נזקקת לנימוקים נוספים.