והנה סיפור חרדי: בזמן מאורעות תרפ"ט, ביום שישי בשבעה-עשר באב, השתוללו הפורעים בכל הארץ, הרסו ורצחו באכזריות. ביום שישי בשעות הצהריים יצאו אלפי ערבים מוסתים ממסגד עומר, אחר שהולעטו בנאומי שטנה מהמופתי, וצעדו מזוינים בסכינים ובאלות. רובם התקדמו לעבר שכונות מאה שערים ובית ישראל בצווחות "אטבח אל יהוד"! בראש ההמון המוסת, צעד שייך ערבי שנופף בחרב גדולה והלהיב את הפורעים לא לחוס על אנשים נשים וטף - כי מלחמת קודש היא - ג'יהאד.
משהתקרבו הפורעים לבניין בית-החולים האיטלקי, יצאו מטחנת הקמח שבקצה הדרומי של מאה שערים שני צעירים חרדים וצעדו אל מול הפורעים. אחד מהם, שמתחת לכובעו בצבצו פאות מסולסלות, שלף אקדח, ירה היישר לתוך פיו של ראש הפורעים שנפל במקום. בהלה אחזה בהמון המוסת שהחל לברוח לכיוון שער שכם, כאשר שני הצעירים מזנבים אחריהם, ומטילים בהם רימון שהרג עוד שלושה פורעים. ויותר מזה, הפורעים רמסו זה את זה למוות תוך כדי מנוסתם.
אותו צעיר מזוקן שירה, היה הצדיק רבי אהרן פישר, אביו של הגאון הרב ישראל יעקב פישר, אב"ד של העדה החרדית בימינו.
למחרת היה צריך הגאון הרב יוסף חיים זוננפלד, שגר בעיר העתיקה, להיות מוהל במאה שערים. בני משפחתו ומקורביו דאגו לו, חרדו, התחננו והפצירו, אך הוא בשלו, לא יוותר על המצווה.
הרב בן שמונים, עטוף בטלית, צעד דרך שער שכם המועד לפורענות גם בזמנים רגילים, ולא דרך שער יפו. הוא הלך בשלוות נפש בדרך שבה התגודדו אתמול אלפי רוצחים, כדי לקיים מצוות מילה, וחזר דרך שער יפו. כאשר נשאל למה הלך דרך שער שכם דווקא, השיב: "כדי שלא יחשבו הערבים שהצליחו לגרש רגל יהודי אפילו מפינה אחת או רחוב אחד בירושלים". ומדוע חזר דרך שער יפו? "זהו מנהגי הקבוע, כדי לקיים מה שנאמר: 'סובו ציון והקיפוה'" ("בדור תהפוכות", לר' שלמה זלמן זוננפלד 226-229, 393-396).
כידוע הגרי"ח זוננפלד לא היה ציוני, אלא אדרבה, בעל עמדה הפוכה, חרדי שבחרדים, בר-פלוגתא של מרן הרב קוק.
לומר שהחרדים לא מסרו נפשם על הארץ זו הוצאת שם רע חמורה.
שכונת מאה שערים הוקמה במקום שבו שרר פחד-שודדים.
החרדים מסרו נפשם על הארץ, או ליתר דיוק, על דבר ד' שציווה ליישב את הארץ.
 |
|
|
