זווית היין בפרשת השבוע ובמקורות #שנה א'

חוב משבוע שעבר

סיום הדיון לגבי הכוס של ברכת המזון

רק נחדד שכל הספק קיים רק בקשר לשיעור שתיית המשקה לעניין ברכה אחרונה אבל לעניין חיוב הכוס כגון קידוש ושאר דינים שתלויים בכוס שם וודאי הדין הוא ברביעית.

וכך כותב השו"ע (סימן קצ סעיף ג)

"....והכא א"א לשתות פחות מכזית, דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית, הלכך ישתה רביעית שלם"

ומסביר המשנה ברורה (ס"ק יב)

והכא וכו' - פי' דבשאר שתיות שהם רשות יכול גם להסתלק מן הספק באם ישתה פחות מכזית דבזה פטור לכו"ע מלברך אחריו אבל הכא בכוס של ברכת המזון א"א לעשות כן דכיון דטעון כוס צריך עכ"פ לשתות מלא לוגמיו שהוא רוב רביעית והוא הרבה יותר מכזית:

וכמובן לכתחילה תמיד ישתה רביעית

מי הטועם

מקובל שהמברך הוא השותה אבל כמו בקידוש גם כאן לצורך חיבוב המצווה כולם צריכים לטעום

ויש חילוקים כמובן מתי יטעמו

והדין תלוי האם יש בזמן הברכה ברשותם יין או שאין להם

שו"ע (סימן קצ סעיף א)

אחר שסיים בהמ"ז מברך בפה"ג ויטעום המברך ... ואח"כ יטעמו האחרים;

אם כולם זקוקים לכוס אחד, ונותן המברך מכוסו לכוס ריקן שבידם, לא יטעמו עד שיטעום הוא;

אבל אם אינם זקוקים לכוסו, יכולים לטעום קודם שיטעום הוא. א"צ המברך לשפוך מכוסו לכוס המסובין אלא א"כ כוס המסובין פגום. (ע"ל סי' קפ"ב וסוף סימן רע"א).

ןמסביר המשנה ברורה (ס"ק ג)

ואח"כ יטעמו האחרים - שכיון שהוא בירך על כוס זה נכון הוא שישתה הוא תחלה:

ושימו לב כפי שאמרנו גם בכוס של ברכת המזון יש מציאות שלכל אחד יש כוס לידו ובמצב כזה הם יכולים לטעום לפני שהמברך טועם וכך מסביר המשנה ברורה (ס"ק ה)

אבל אם אינם וכו' - ר"ל אם יש לפני כל אחד כוס יין והוא מוציאם בברכתו והוי כאלו הם מברכין בעצמם אינם צריכין להמתין עליו:

מה קורה כאשר המברך לא טועם מהכוס

שו"ע (סימן קצ סעיף ד)

אם המברך אינו רוצה לטעום, יטעום אחד מהמסובין כשיעור, ואין שתיית שנים מצטרפות, מ"מ מצוה מן המובחר שיטעמו כולם (וע"ל סימן רע"א סעיף י"ד).

לכאורה הטועם לא בירך? מסביר המשנה ברורה ( ס"ק טו)

יטעום אחד מהמסובין - דכיון שהמסובין שמעו מתחלה את הברכה והוא כוון עליהם להוציאם מהני טעימתם לכולם ...

מציאות שהמסובין גם מברכים

בסעודה גדולה שכולם רוצים לטעום מהכוס של הברכה אבל לא בטוח שהיין יספיק יש דין מעניין

שו"ע (סימן קצ סעיף ה)

 כשמסובין בסעודה גדולה ואין יודעים עד היכן יגיע כוס של בהמ"ז, כל אחד מהמסופקים אם יגיע לו צריך לברך בורא פרי הגפן. (וע"ל סימן קע"ד סעיף ה' בהג"ה).

ומחדד המשנה ברורה (ס"ק יט)

צריך לברך - דמסתמא אינו מכוין לצאת בברכת המברך מאחר שאינו יודע אם יגיע לו וכתב המ"א דאם המסובין נתכונו בהדיא אם יגיע להם הכוס שיצאו בברכתו יוצאין בזה אם גם המברך נתכוין להוציא בברכתו כל אחד מהמסובין וכן הסכימו הרבה אחרונים. ואך יזהרו כולם מי שרוצה לטעום מן הכוס על סמך ברכת המברך שלא ישיחו עד שיטעמו מן הכוס כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה להטעימה:

שו"ע (רב א)

על כל פירות האילן מברך בתחלה: בורא פרי העץ, חוץ מהיין שמברך עליו: בפה"ג,

בין חי בין מבושל בין שהוא עשוי קונדיטון דהיינו שנותנין בו דבש ופלפלין.

הגה: ואם נתערב יין בשכר, אזלינן אחר הרוב,

אם הרוב יין, מברך: בפה"ג, ואם הרוב שכר, מברך: שהכל (ב"י בשם התשב"ץ).

יין מגיע בכל מיני צורות חי מבושל קוקטיל

להלכה השינויים האלה לא משפיעים לעניין הברכה

הה"א שתהייה לזה השפעה כי קבעו לו ברכה בפני עצמו

וכעת השו"ע מביא את פסקי ההלכה כאשר היין משתנה

האם עדיין הברכה המיוחדת שלו תקפה

השאלה הראשונה שיש לתת עליה את הדעת מדוע בשונה משאר הפירות קבעו לו ברכה בפ"ע

יש לשים לב כאן לנקודה מעניינת הפירות שכתובים בסעיף זב (בעקבות דברי המשנה) הם המיץ של הפרי (כדוגמת היין שהוא התירוש של הענבים)

ואכן פירות שמגדלים אותם באופן יעודי למיץ ברכת המיץ שלהם הוא העץ (אבל זה לא הדיון כאן)

מסביר המשנה ברורה (ס"ק ב)

חוץ מהיין וכו' - מפני שהוא סועד הלב ומשמחו קבעו לו ברכה בפני עצמה:

והדברים (שהבסיס לברכת היין היא ברכת בפה"ע) מקבלים חיזוק בדברי המשנה ברורה בס"ק ג

בורא פה"ג - .. ואם טעה ובירך על היין בפה"ע עיין לקמן בסימן ר"ח.

ומסביר שם המשנה ברורה ס"ק ע

על הענבים בפה"ג וכו' - ואם בירך על היין בורא פה"ע יש דעות בין הפוסקים יש אומרים דיצא בדיעבד וי"א דלא יצא וספק ברכות להקל:

האפשרות הראשונה של שינוי ביין  זה יין מבושל ע"פ דברי הרא"ש במסכת עבודה זרה יין מבושל משתנה למעליותא, זה נשמע מוזר, נראה לי להסביר -

ביין מבושל ישנו תהליך מזורז של התבגרות ביינות צעירים שיש חשש שאם יתיישנו יתחמצנו (בגלל התנאים) ברגע ששותים את היין המבושל מקבלים יין יותר מרוכז

וכך מסביר המשנה ברורה (ס"ק ד)

 בין מבושל - דע"י הבישול אין משתנה היין לגריעותא. ואין חילוק בין אם בישל יין גופא או שבישל הענבים והצמוקים כדי לעשות מהן יין:

כאן המשנה ברורה גם תירץ לי שאלה שהייתה לי מה הדין כאשר בישלו ענבים וסחטו אותם

אני בטוח שזה טעים.

השינוי השני הוא מה שנחשב בהלכה ליין קונדיטון יש כאן בהחלט שינויי טעמים וריחות אבל שוב מדובר במציאות שטעם היין שולט וכך מסביר המשנה ברורה (ס"ק ה ו)

 דהיינו שנותנין וכו' - ואף על פי שנשתנה טעמיה וריחיה עי"ז ממה שהיה מקודם אפ"ה לא נשתנה היין לגריעותא והיין עיקר לגבי אידך לפיכך מברכין עליו בפה"ג:

דבש ופלפלין - ואפילו שליש דבש ושליש פלפלין ויותר מזה אפ"ה היין עיקר שהם לא באו רק להשביחו ולהטעימו:

השינוי השלישי זה קוקטיל

כאן יש מצב שטעם היין יפסד ואז ברכתו שהכל וכך מסביר המשנה ברורה (ס"ק ז-ט)

בשכר - ושכר של כל המינים שוים בזה לבד ממיני משקין שפוגמים ומפסידין טעם היין מיד שנתערב בהם כ"כ עד שנפסד טעם היין מברך שהכל:

אם הרוב יין וכו' - כדקיי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה וכל מין שהוא הרוב הוא העיקר והמיעוט טפל הוא לו:

מברך בפה"ג - והוא שלא נתבטל טעם היין ע"י התערובות:

יש כאן שאלה הרי ידועה שיטת הרמ"א נלמד אותה בהמשך שלצורך ברכה גם יין שהוא רק שישית יין והשאר מים כשר לברכה אזי למה כאן הרמ"א עצמו דורש שהרוב יהיה יין?

מסביר המשנה ברורה (ס"ק י)

ואם הרוב שכר וכו' - ולא דמי להא דקי"ל לקמן בסימן ר"ד ס"ה בהג"ה דדי שיש ביין מעט יותר מאחד בששה נגד המים ע"ש דהתם דרך מזיגת יין הוא במים וע"כ לא שייך לומר דיתבטל היין נגד המים שנמזגו בם דנעשה הכל כמין אחד משא"כ בשכר דאין דרך למזוג בם וכשני מינים בעלמא דמי דכל מין שהוא הרוב הוא העיקר

ועיין בביאור הגר"א שדעתו לדינא דגם בעניננו שוה למזיגת יין במים:

כשהייתי ילד (זה היה מבחינת הגיל מזמן)  ראיתי בקבוק יין  שהיה כתוב עליו "יין משוחזר" לא הבנתי אז מה הוא.

גם לא תיארתי לעצמי שיבוא יום ואדע - שלא מדובר ביין איכותי.

ובטח לא תיארתי לעצמי שיבוא יום ואכתוב עליו באתר אינטרנט מהסיבה הפשוטה אינטרט לא היה קיים אז גם בחלומות.

מדובר ביין שנעשה מצימוקים ולא להתבלבל לא מדובר בסגנון אמרונה.

השו"ע מתחיל בנושא שונה אך חשוב להעתיק אותו בכדי שנבין את דבריו.

שו"ע או"ח סימן רב סעיף יא

מי שריית צמוקים ותאנים או מי בישולם מברך עליהם שהכל ויוצא גם להרא"ש אבל בברכה שלאחריהם יש להסתפק אם מברך בורא נפשות או אם מברך ברכה אחת מעין שלש כהרא"ש. ולכן ירא שמים לא ישתה אלא בתוך הסעודה או יאכל פרי משבעה מינים וגם ישתה מים כדי שיצטרך לברך ברכה אחת מעין שלש ובורא נפשות.

ואם משך המים והבדילם מהצמוקים הוה ליה יין ומברך עליו בורא פרי הגפן וברכה אחת מעין שלש

והוא שיהיו צמוקים שיהיה בהם לחלוחית שאם ידרוך אותם יצא מהן דבשן

אבל אם כשיעצרו אותם לא יצא מהם שום לחלוחית דבש לא:

בחלק הראשון של הסעיף מדובר במי השריה עצמם שקיבלו את טעם הצימוקים, אך כאשר שורים צימוקים במים הצימוקים מתנפחים מפאת המים וכעת אנו יכולים לסחוט את הצימוקים הבלועים וכך מסביר המשנה ברורה (ס"ק נז)

ואם משך וכו' - פי' הא דהשוינו צמוקים לתאנים אינו אלא בשהיו מעורבים הצמוקים עם הרוטב דעדיין שם רוטב ומרק עליהם אבל בשמשך המים מן הצמוקים הו"ל המים יין גמור ומברך עליהם בפה"ג

ישנה גם דעת המגן אברהם (ס"ק כז) שישנה אפשרות לברך בורא פרי הגפן גם כאשר הוא לא סחט את הצימוקים אלא שהשרו את הצימוקים במים למשך שלושה ימים ואז המים תססו וזה ייחשב יין גם כאשר גוף הצימוקים לא הופרד מהנוזל.

שיטה זו הייתה נהוגה בתימן שלא היה להם אפשרות לעשות יין בכמויות מספיקות

הילדים קיבלו את מיץ הצימוקים והמבוגרים שתו את היין שתסס.

אך בשו"ע ישנה הגבלה לסוג הצימוקים

מדובר בצימוקים דבשיים שאם נלחץ עליהם כאשר הם עדיין יבשים תצא לחלוחית.

אני מניח שאמנם היין לא איכותי אך אני מתאר לעצמי שהמיץ (שלא תסס) יוצא מאד טעים.

בעבר אחרי שהייתי עושה את היין שלי, הייתי עושה יין שני

אחרי הסחיטה הייתי מוסיף סוכר (ע"פ טבלה)  מוסיף מים ושמרי יין ומתסיס שוב את היין

היה מתקבל יין קליל ונחמד (בעיקר מההרגשה הטובה שזה יין שעשוי ממים ותהיות שהיו לי על התעשייה בכללה).

בהמשך את זה לא עשיתי אבל לקחתי את "היין השני" וזיקקתי אצל חבר ועשיתי גראפה.

הפעם נלמד מתי יין שני מוגדר ליין

אמנם בדיון כאן יש נ"מ לברכה בלבד

אבל בפשטות יש נ"מ גם לחיוב תרו"מ שלענ"ד קיימת גם בגראפה למרות שברכתה שהכל (אשמח אם יתקנו אותי)

שו"ע או"ח (רד ה)

שמרי יין, מברך עליהם בורא פרי הגפן;

נתן בהם מים, אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה, הוה ליה כיין מזוג ומברך: בורא פרי הגפן, אם מצא פחות, אף על פי שיש בו טעם יין, קיוהא בעלמא הוא ואינו מברך אלא שהכל.

נראה לענ"ד (גם אחרי שחיפשתי – לא מצאתי דבר ברור)

ששמרים הכוונה ל"בוצה" ששוקעת בתהליך התסיסה ואין הכוונה לזגים שעליהם ידבר לענ"ד כאשר הוא מדבר על החרצנים

תחילת הסעיף היא קשה להבנה ועומד על זה ה'משנה ברורה' (ס"ק כז)

שמרי יין - היינו בשלא נתן עליהם מים אלא שתה אותם גופא ומפני שיש בהם לחלוחית יין מברך בפה"ג. ואף דשמרים אזוקי מזיק אפשר דמיירי שמצץ רק הלחלוחית מהם:

כלומר בתחילת הסעיף מדובר שהוא מצץ את הלחלחית שבשמרים

בהמשך הסעיף מדובר על שמרים שהוספו עליהן מים ואז השו"ע כתב את השיעורים (משלושה חלקים יצאו בסוף ארבעה)

המשך השו"ע

והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינן חזקים כל כך, אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בפה"ג; ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום.

הגה: ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים, כי אז ודאי בטל (אגור).

כאן זו המחלוקת המפורסמת בין המחבר לרמ"א שלדעת השו"ע כיום ההיתר הזה להשתמש עם תוספת מים בשיעור הנ"ל היא לא נכונה

ואילו הרמ"א בסופו של דבר עוד יותר הקל עד לייחס של אחד לשש

בכדי להבין את דברי הרמ"א יש לראות את דברי ה'משנה ברורה' (ס"ק לא)

ובלבד שלא יהא וכו' - דברי הג"ה אין לו ביאור דהמחבר הלא בא להחמיר דביינות שלנו לא סגי שיהיה רק רביעית יין ואפילו אם הדרך באותו מקום לעשות מזיגה גדולה הלא פחות מרביעית יין בודאי לא מהני אפילו ביינות שלהם שהיו חזקים ומהרמ"א משמע דמהני עד קרוב לששה חלקים מים ובאמת דדברי האגור לא קאי על שמרים דבשמרים השיעור כמו שכתב המחבר והוא מיירי ביין ענבים גופא כשמוזגו עם מים דעד קרוב לששה שם יין עליו וכנ"ל:

מ"מ כאשר עירוב המים הוא עם יין בעצמו, ה'משנה ברורה' (ס"ק כט) כותב שיהיה מותר עד קרוב לייחס של אחד לשש אפילו בדעת מחבר (הספרדים לא נהגו כך)

ואם מצא פחות וכו' - ודוקא בשמרים ומשום דלחלוחית יין שיש בהן אינו חשוב כ"כ אבל יין גופא שיצא מדריכת ענבים אם שפך עליהם מים אפי' יותר משלשה חלקי' עד קרוב לששה ג"כ יין גמור הוא וכדלקמי' בהג"ה ובעינן רק שיהיה בו טעם יין שראוי לשתיה ע"י מזיגה זו ודרך בני אדם לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו דאל"ה אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם:

מ"מ נזכיר כאן את דברי 'ערוך השולחן' (סעיף יד)

"ודע דיינות שלנו אינם ראוים למזיגה כלל ובמעט מים מתקלקלים וברכתן שהכל":

בסעיף הבא השו"ע דן במה שנוהגים בפועל לעשות יין שני

שו"ע או"ח (רד ו)

תמד שעושים מחרצנים שנותנים עליהם מים, דינם כשמרים;

וה"מ כשנעצרו בקורה, אבל אם לא נדרכו אלא ברגל אפילו נתן שלשה מדות מים ולא מצא אלא ג' או פחות, מברכין עליו בפה"ג שיין הוא והמים נבלעים בזגים ובמה שיוצא יש בו יין מרובה.

ידוע לכל עושה יין שישנם רמות שונות של סחיטה

כמובן היין המשובח הוא היין שנעשה ללא שום סחיטה הFREE RUN  

אבל כמובן הרבה יין נמצא בזגים וגם אותו סוחטים בד"כ משתמשים בו לסדרות נמוכות יותר.

ביקבים מודדים את עוצמת הסחיטה על פי מד לחץ

בשו"ע ישנם שני שלבים סחיטה ברגל וסחיטה ע"י קורה

כאשר הסחיטה חלשה יש יותר יין בקליפות

וכך מסביר ה'משנה ברורה' (ס"ק לד-לה)

שעושים מחרצנים וכו' - היינו לאחר שנסחט היין מהענבים נותנים מים על החרצנים לקלוט טעם היין שנשאר בהם וזהו הנקרא תמד:

כשנעצרו בקורה - ועי"ז יצא מהענבים כמעט כל הלחלוחית שבהם:

למעשה

כאשר עושים יין שני ע"י הוספת מים לקליפות ומתססים שוב

לא כדאי להוסיף הרבה מים אני הייתי מוסיף פחות מנפח הזגים שהיו לי

על יין כזה יש לברך הגפן ולא לשכוח להפריש תרו"מ

הפרשת התרו"מ היא הכרחית כי על הקליפות מעולם לא הופרשו תרו"מ (מפרישים רק לאחר גמר מלאכה ואז כבר הופרדו הקליפות).

וכמובן אם מזקקים לגראפה שאז הגמר מלאכה יש להפריש אז תרו"מ.

שו"ע או"ח (רח י)

בברכה מעין ג' דיין אינו חותם על הגפן ועל פרי הגפן, אלא על הארץ ועל פרי הגפן או על הארץ ועל הפירות.

מ"מ אנו רואים שמזכירים בחתימה את הביטוי "הארץ" מדוע?

מסביר ה'משנה ברורה' (ס"ק נה)

אינו חותם וכו' - דכמו בה' מיני דגן אומר בחתימתו על הארץ ועל המחיה וכן בפרי העץ אומר בחתימתו על הארץ ועל הפירות כן בפרי הגפן צריך ג"כ להזכיר ארץ בחתימה

ומ"מ בדיעבד אם לא הזכיר ארץ כתב המ"א דיצא:

לכאורה לא ברור מאיזה דעה רצה לאפוקי המחבר כאשר מביא את המחלוקת לגבי "על פרי הגפן" או "על הפירות" מסביר ה'משנה ברורה' (ס"ק נו)

על הארץ ועל פה"ג וכו' - טעם המחבר משום דיש דעות בין הפוסקים יש מראשונים דס"ל דכמו בפתיחת הברכה מתחילין ביין על הגפן ועל פרי הגפן משום שבחו ועילויו כן צריך להזכיר שבחו גם בחתימת הברכה

ויש מראשונים דס"ל דבחתימת הברכה די אם יזכיר סתם ועל הפירות ואין לשנות נוסחתו משארי ברכות ולכך סתם המחבר להורות דיכול לעשות כמו שירצה

ועיין באחרונים דמשמע מהם דהמנהג לחתום על הארץ ועל פרי הגפן. ומ"מ בדיעבד אם סיים על הארץ ועל הפירות בודאי יצא:

מבחינה יננית אפשר לראות מחלוקת זו כעוסקת בשאלה

האם היין הוא הביטוי לפרי וזו תפארתו או יש כאן פנים חדשות

כלומר וודאי ששתי התשובות נכונות

אבל השאלה  היכן אנו שמים את הדגש?

והדברים עתיקים (וגם חדשים).

שו"ע או"ח (רח יד - טו)

*שתה יין וברך בורא פרי הגפן ואכל ענבים, צריך לברך עליהם בורא פרי העץ;

וכן בברכה אחרונה צריך להזכיר על העץ ועל פרי העץ.

*אם בדיעבד בירך על הענבים בורא פרי הגפן או אחריהם על הגפן, יצא.

באופן עקרוני ההוראה שנלמדת בסעיף יד שענבים ויין זה שני דברים שונים

אבל בדיעבד אנו מסתכלים על הענבים כתכלית ובדיעבד אם בירך עליהם את ברכת היין יצא ידי חובה.

השאלה מה יהיה הדין אם בירך על היין בורא פרי העץ על זה דן ה'משנה ברורה' (ס"ק ע)

על הענבים בורא פרי הגפן וכו' - ואם בירך על היין בורא פרי העץ יש דעות בין הפוסקים יש אומרים דיצא בדיעבד ויש אומרים דלא יצא וספק ברכות להקל:

כאן אנו חוזרים לאותה דיון שראינו לעיל כיצד אנו רואים את היין האם כביטוי לטרואר בלבד או כיצירה חדשה.

לצורך הדגמה כאשר עושים לחם וודאי שצריך קמח טוב אבל שם אף אופה לא טוען שבלחם שלו הוא בא לתת ביטוי לחיטים שגדלו אצלו בשדה

ואצל יין תמיד הדברים מורכבים. 

אנחנו מדלגים מעט בכדי לעסוק בהלכה שקשורה לראש השנה.

כידוע נוהגים בליל השני להביא לשולחן פרי חדש בכדי לצאת מכל ספק בברכת שהחיינו.

ולכאורה היה מקום לברך שהחיינו גם על יין חדש

באופן עקרוני זה אפשרי

באופן מעשי זה לא בדיוק מסתדר

נראה את הדברים בפנים.

שו"ע או"ח (רכה ה)

אם בירך שהחיינו על ענבים, כשישתה יין חדש אינו חוזר ומברך.

יש לשאול: מה הקשר? לכאורה זה יהיה נכון ביין צעיר מאד שעדיין הפירותיות  מאד מורגשת אך ב'משנה ברורה'  (ס"ק טו) מביא שלאו דווקא

אינו חוזר ומברך - ואפילו אם שתי ליה אחר מ"ם יום שנתחזק היין ויש לו טעם אחר מן מוהל הענבים מ"מ הכל שמחה אחת היא דבעת שראה אז שאכל הענבים ידע שהיין יצא מהם.

רואים כאן  את הגישה שרואה ביין ביטוי מכסימלי לענבים ולכן אין כאן שמחה חדשה.

מאידך ממשיך ה'משנה ברורה'

ועיין באחרונים שהביאו די"א דמ"מ צריך לברך שהחיינו גם על היין החדש משום דיש בו שמחה יתירה מבענבים וע"כ טוב שאם בירך שהחיינו על הענבים אזי כשישתה יין חדש יברך תחלה שהחיינו על איזה מין חדש או על מלבוש כדי לפטור גם את היין

גם לפי גישה זו הסברה לברך היא משום "תוספת השמחה"

אך במשנה ברורה מביא סיוג לשיטה זו

"... וכ"ז דוקא כששותה את היין כשהוא תירוש שהוא ניכר שהוא יין חדש אבל אם אינו שותהו עד שהוא יין אפילו לא בירך שהחיינו על הענבים אינו מברך עליו שהחיינו אף שהוא יודע שהוא יין חדש משום דאינו ניכר בין חדש לישן [אחרונים]":

כלומר כל הדין הוא דווקא כאשר הפירותיות מאד מורגשת

אך יין שכבר גמר את התסיסה לחלוטין על יין זה לא נוכל לברך שהחיינו לשיטת המשנה ברורה גם אם הוא לא אכל ענבים כלל.

מ"מ יש לשים לב שפשטות לשון השו"ע שאם לא אכל ענבים הוא יכול לברך שהחיינו מ"מ גם לשיטת השו"ע כנראה מדובר ביין מאד צעיר (לא מהשנה שעברה), דא עקא שביין אדום בד"כ אין לנו שמחה ביין זה אך בהחלט זה ייתכן ביין לבן.

מ"מ להסתדר עם המשנה ברורה חשבתי על פתרון אחר בראש השנה אנו נמצאים בעונת הבציר ואחת ההנאות הגדולות שיש ב"יין" זה לשתות מיץ ענבים סחוט טרי לצורך כך מייד אחרי הקראש להוציא חלק מהתירוש ולהקפיא (לא לשכוח לעשר – כי בנידון זה, זה גמר מלאכתו) ואז ניתן לברך שהחיינו על מיץ ענבים זה.

דרך אגב לענ"ד  (עוד אני צריך לברר) גם מי שאכל ענבים יוכל לברך במציאות שאכל ענבים לבנים וכעת מכין תירוש מענבים אדומים מכיוון שהטעם שונה (אם אני זוכר נכון לא ניתן להפריש תרו"מ מענבים אדומים על לבנים).

תוקן על ידי יצחק1178 ב- 07/09/2018 12:59:21