חובת הביעור בפירות היתר המכירה
התנצלות – יום שישי האחרון הכנתי את הדבר תורה השבועי והתכוונתי לכתוב בעקבות חג הסוכות את דיני שתיית היין בסוכה
אך כשסיימתי לכתוב שמתי לב במשהו חשוד – זה היה מוכר לי מידי. חיפוש קצר והתברר לי שזה בדיוק מה שכתבתי שנה שעברה.
לכן אני כותב היום ואני מנצל את ההזדמנות לכתוב כאן תשובה שכתבתי.
בעקבות סקירות שלי על יינות של היתר המכירה נשאלתי כיצד אני פותר את הבעיה של ביעור שביעית.
עניתי לשואל שאני מסתמך על הב"י במחלוקתו עם המבי"ט ויש קניין לנכרי להפקיע מקדושת שביעית.
ואז השואל המשיך ומה יהיה עם מי שפוסק כדעת החזו"א (שפוסק כדעת המבי"ט).
הבטחתי לו שאבדוק את הנושא.
יש לשים לב -
השואל לא שאל לגבי עצם המכירה מכיוון שגם לדעת החזו"א עצם דין המכירה שהוא מתנגד אליה.
הוא מסכים שאם המכירה נעשתה וודאי שהיא תפסה.
אמנם יש איסור למכור
אבל האיסור לא מפקיע את המכירה, דאם לא כן כל אדם שהיה מוכר בית בארץ ישראל לגוי המכירה לא הייתה תופסת.
ויש לשאול הרי המכירה נעשית ע"י שליח ואין שליח לדבר עבירה
התירוץ (וכן מובא אצל הגרש"ז וב'דרך אמונה') מכיון שהשליח נוקט שזה בסדר אזי אין את החיסרון של אשלד"ע.
אלא למרות שהמכירה תפסה אז עדיין הפירות קדושים בקדושת שביעית וזקוקים ביעור.
מה שאני מנסה לומר שישנם שני מחלוקות (לפחות) והם לא תלויות זו בזו.
א. עצם המכירה - האם מותר במציאות זו למכור.
ב. פירות שגדלו אצל גוי בארץ ישראל האם הם קדושים בקדושת שביעית.
הבעיה קיימת במיוחד ביין מכיוון שהרבה פעמים הוא בכלל יוצא מהיקב אחרי זמן הביעור. ויתרה מזאת יין הוא מוצר שמתיישן ועליו לא נאמר "ישן מפני חדש תוציאו", כך נוצר מצב שאדם שפוסק כחזו"א שנתים אחרי הביעור מקבל בקבוק יין משנת שמיטה כיצד עליו לנהוג?
נקודת הנחה שלי בתשובה שהישראל שנוקט בשביעית ע"פ היתר המכירה הוא בעצם כמו גוי שמחזיק אצלו פירות שביעית שכמובן לא עברו ביעור
והישראל קונה ממנו את הפירות אחרי הביעור
ובדין זה מצאתי בספר חרדים (מחבר הפיוט "ידיד נפש")
מצוות התלויות בארץ ישראל הקדמה
והוא אכן נוקט שאין קניין לנכרי להפקיע מהקדושה. וז"ל:
"[ונמצינו למדין] שכל פירות שקונה ישראל בשביעית כל קדושת שביעית נוהג בהם וכשיגיע זמן הביעור יקיים בהם מצות הביעור דהיינו להפקירן בפני שלשה אוהביו ואחר כך זוכה בהם ואוכלם עד עולם וגם אחר ביעור מותר לקנות אותם מן הנכרי שהרי מדברי כל הגדולים שהזכרנו למעלה מוכח בהדיא שלא נאסרו הפירות של ישראל אחר הביעור אלא לפי שהשהה אותן בבית ולא הפקירן לקיים בהם מצות ביעור אבל לנכרי שלא נצטוה לא שייך לאוסרן כמו שלא אסרנו קודם הביעור מה שזרע בשביעית מפני שלא חטא מה שזרעה שהרי לא נצטוה, אך אחר שקנה ישראל הפירות מן הנכרי אפי' אחר הביעור מיד חל עליו חובת ביעור ומפקירן בפני שלשה אוהבים וחוזר וזוכה בהם וכן יש ללמוד מדבריו של רמב"ן שכתב שאם עכב ישראל את הפירות כדי לאוכלן אסורין באכילה משמע דאם נודע לנו שלא עכבן לאוכלן אלא להפקירן בזמן הביעור או אחר ביעורו לא נאסרו וכן אם נאנס ולא הפקירן בזמן הביעור וכשיודע לב"ד יאמרו לו שיקיי' בהם מצות ביעור או כשיעבור אונסו יפקירם ויחזור ויזכה בהם והכא נמי ישראל זה שבאו לידו פירות הנכרי אחר זמן הביעור ודאי לא נאסרו ביד הנכרי ועתה שבאו ליד ישראל יקיים בהם מצות ביעור ואוכלן וזה ברור:
והרי אותו ישראל שנוקט בהיתר המכירה מבחינתו הוא לא נצטוה ואם כן דינו של מי שמקבל ממנו כמי שקיבל מהנכרי. ומ"מ זה לא יותר גרוע מאונס.
וכן הביאו ה'חכמת אדם' (שערי צדק שער מצות הארץ פרק יט סעיף ה)
"ואין חילוק בין אם גדלו הפירות בשדה של ישראל או שקנה אותם מהגוי, שהרי קיימא לן אין קנין לעכו"ם, והרי זה כאלו גדלו בשדה ישראל, וקדושת שביעית חל על הפירות. ומותר לקנות מן הגוי לעולם אפילו אחר זמן הביעור, שהרי הגוי לא נצטוה על הביעור, אך אחר שקנה הישראל מן הגוי חל עליו מצות ביעור, ומפקיר בפני ג' וחוזר וזוכה בהם. וכן ישראל שאירע לו אונס בשעת הביעור ולא יכול לבערו ולהפקיר, אזי כשיעביר האונס יקיים מצות ביעור ע"י הפקר. אבל אם עכב ישראל הפירות כדי לאכלן אסורין באכילה (חרידים [פנ"ה])":
וכן פסק בשו"ת מנחת שלמה חלק א סימן נא אחרי שהתפלפל מסכם את דבריו להיתר
"ואיך שהוא נלענ"ד דיתכן שלמעשה יש לסמוך בזה על מ"ש בס' חרדים במצות ביעור פירות שביעית, שאם נאנס ולא הפקירן בזמן הביעור דאין הפירות נאסרין. וחושבני דכיון דמה שהפירות נאסרין קיי"ל שהוא רק קנס חכמים, מסתבר דלא נאסר אלא כשעבר בזדון ולא ביער אבל שוגג חשיב נמי כאונס, ולכן בידוע שלא נתכוין לעכב את הפירות עד אחר זמן הביעור ומה שלא ביער הוא רק מפני ששגג ולא ידע שכבר הגיע זמן הביעור הרי זה מותר, כיון דלא מצינן שגם בזה קנסו שוגג אטו מזיד, וגם מסתבר דיש לסמוך בזה על המשנה ראשונה בפ"ט דשביעית מ"ט שמתיר ליתן בחנם את הפירות לאחרים, והם יעשו ביעור, שכך סובר גם הר"ש סיריליאו, ושהרידב"ז כתב ע"ז שהדין דין אמת".
ועיין גם חזו"א שביעית סימן יא אות ז ד"ה "וירק של שישית" שהכריע להיתר
אמנם הוא אוסר שם לקחת מחשוד אך נלענ"ד שחשוד הוא מי שלא עשה שום פעולה אבל מי שחשב שמה הוא עושה זה בסדר לא יהיה דינו כחשוד
אלא נחשיב זאת כאונס (וכדעת בעל ספר החרדים).
ובמפורש מובא להיתר אצל שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן קל
והוא - בירורים שונים בעניני שמיטה בס"ד, ירושלים, עיהקת"ו יום ב' לך לך תשל"ג לפ"ק. הנה נשאלתי מאיזה ת"ח לבאר להם איזה פסקי הוראות שבמדריך דבר השמיטה תשל"ג שיצא לאור ע"י ועד השמיטה שע"י עדתנו החרדית הע"י, ובאשר שרובן המה עוד מאת רבותינו הגאונים הבד"צ שלפנינו זלה"ה אמרתי לבארם.
"שם בעמ' ט"ז בדיני ביעור סעי' ה' וז"ל כל החייב בביעור, אם עבר ולא ביער, יש אומרים שנאסר, ואין לו תקנה עכ"ל, ותמהו למה כתב בלשון וי"א.
הנה שפיר צדקו בזה דברי הרה"ג מוהר"א ראטה שליט"א דהנראה, כי הכוונה היא למה שכתוב במשמרת להבית בהערת הרידב"ז אות ל"ה וז"ל: אכן דבר זה מבואר היטב במהרי"ט אלגזי ז"ל ובס' משנה ראשונה ז"ל מסביר את דבריו וז"ל בפ"ט דשביעית מ"ט מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה ינתנו לאוכליהן פי' המהרי"ט אלגזי ז"ל בשם ר"ש שירליאו דמיירי בפירות עבירה דהיינו שהנותן לא קיים בהם מצות ביעור שלא הפקירן אלא החזיקן לעצמו ואילו היו הפירות עתה בידו אסורין לכל אדם (ר"ל דאסור לאכול מפירות הנותן דהחזיק להם לשלו) אבל כשהורישן או נתנן וזה היורש או המקבל לא עביד איסורא לדידהו לא קנסוהו ויש לו לקיים בהם עכשיו מצות ביעור והיינו דאר"א ינתנו לאוכליהן פי' כדרך שנותנין לכל אדם והוא עצמו יכול ליטול מהם ג"כ עכ"ל המש"ר ז"ל ומסיים הרידב"ז: והדין דין אמת דהא דבעבר זמן הביעור ולא הפקיר שוב אינו שלו תקנה הוא מטעם קנס אבל כשנתן לאחר יוכל האחר להפקיר כשיבוא לרשותו וקיים מצוות ביעור ומותר לו לאכול עכ"ל הרידב"ז בהגה שם.
מזה מוכח בפשיטות הכוונה של הגבד"צ דחששו לדיעות שהביא הרידב"ז תקנה למי שעבר ולא ביער, לכך כתבו הם אם עבר ולא ביער יש אומרים (המכוון למהרי"ט ז"ל דכתב דלאחר הביעור אין לו תקנה עולמית, הביאו הרידב"ז שם בהגה"ה ל"ה) שנאסר ואין לו תקנה, וכתבו בדייקנות אם עבר ואין לו תקנה שהוא מוציא מדעות שהביא הרידב"ז דיש תקנה ע"י נתינה לאחר.
אבל באופן שלא עבר רק נאנס יתכן שדעת הבד"צ הם שמותר כעת להפקיר כדעת הרבה מהאחרונים המתירים עכ"ל.
לסיכום הארכתי במובאות בכדי שההיתר יהיה ללא פיקפוק
מי שקיבל יין של היתר המכירה למרות שהוא עצמו פוסק כדעת החזו"א יכול בהזדמנות ראשונה להפקיר אותו ולזכות בו שוב. ואת הנלענ"ד כתבתי.
מועדים לשמחה
תוקן על ידי יצחק1178 ב- 30/09/2018 00:05:22
