יין קונדיטון
לאחר המחמאות משבוע שעבר אמרתי שאצ'פר את הפורום בעוד מערכה, ולא אסתפק רק בהתקדמות ע"פ סדר השו"ע והמשנ"ב. (בעז"ה שבוע הבא אחזור למתכונת הרגילה)
על יין הקונדיטון חשבתי לא להרחיב כי הדיון ההילכתי ביחס לקידוש הוא אותו דיון ביחס ליין מבושל. אבל מכיוון שיש לי מערכה בזה הבאתי כאן את חלקה.
המגמה של המאמר כאן להראות מה הוא אותו יין שמכונה קונדיטון שה'משנה ברורה' הזכיר אותו כהסבר לדברי השו"ע.
אמנם הדיון כאן הוא על הניסוך אך מעצם הדיון נוכל ללמוד על היין עצמו.
שו"ע או"ח (רעב ח)
מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש, וי"א שאין מקדשין עליהם. הגה: והמנהג לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק שאינו טוב כמו המבושל או שיש בו דבש (אגור).
מסביר ה'משנה ברורה' (ס"ק כ כא)
שיש בו דבש - כעין קונדיטון שנעשה מיין ודבש ופלפלין ואפילו אם נשתנה טעמיה וריחיה עי"ז:
שאין מקדשין עליהן - אפילו אם נתן בו דבש כל שהוא [רמב"ם] ואותן האנשים שמשימין מי דבש ביין למתק או משימין שם צוקער יש להחמיר לפי דבריו [פמ"ג]:
כלומר יש כאן מחלוקת רמב"ם ושאר הראשונים
אנחנו נראה את שיטת הרמב"ם (לא נתרץ אותה במסגרת זו) ונראה חלק מהראשונים החולקים.
תוך כדי הסבר נבין למה ה'משנה ברורה' התכוון בדבריו הקצרים.
רמב"ם הל' מאכלות אסורות (יא י)
"הורו גאוני המערב שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל או כשכר ואינו מתנסך ומותר לשתותו עם הגוי"
לכאורה נראה שהקו המנחה אצל הרמב"ם הוא חשש ניסוך לעבודה זרה ואם כן לא שייך לחשוש שגוי שעובד עבודה זרה יינסך יין שלא ראוי לניסוך, אנחנו לא נכנסים כעת לדיון שמופיע בראשונים – מי מגדיר יין שראוי לניסוך (לעניין הגזירה) האם התורה מגדירה או העבודה זרה מגדירה אותו. הרמב"ם מסביר שהתנאי הבסיסי לגזירת 'סתם יינם' הוא שהיין המדובר יהיה ראוי להיקרב על גבי המזבח ומכלל זה נגזרו שני ההיתרים:
א. יין מבושל.
ב. יין בתוספת מעט דבש או שאור.
שני יינות אלו לא נכללים בגזירת חכמים. למרות שביחס להיתר השני אין דיון בגמרא אך מכיוון שמציאות זו סותרת את התנאי הבסיסי הרי שיין זה לא נכלל בגזירה.
דין זה של יין בתוספת מעט דבש אין מקורו בסוגיית הגמרא שהרי בניגוד לפסיקה המוחלטת שנמצאת לגבי יין מבושל הרי ביין בתוספת מעט דבש כתב: "הורו גאוני המערב". אך הראשונים חלקו על הרמב"ם בפסיקה זו.
הראשונים עסקו בסוגיה זו בשני מישורים:
א. להראות שיש ירושלמי שממנו משמע שיין בתוספת מעט דבש הוא כן בר ניסוך.
ב. להראות בסברא שאין מקום לפסיקה זו. (אנו לא נתעסק במסגרת זו בדיון זה)
דברי הראשונים מוסבים על הגמרא (ע"ז ל ע"א) הגמרא שם מתעסקת ביינות שונים ומבררת האם יש בהם משום ניסוך או משום גילוי[1].
ההוכחה מהירושלמי
בתחילת הסוגיה אצלנו בבבלי הגמרא (ע"ז ל ע"א) מביאה ברייתא ומייד מבררת אותה.
"ת"ר יין מבושל ואלונתית של עובדי כוכבים אסורין, אלונתית כברייתא מותרת.
ואיזו היא אלונתית – כדתניא: גבי שבת עושין אנומלין ואין עושין אלונתית.
ואיזו היא אנומלין? ואיזו היא אלונתית?
אנומלין יין ודבש ופלפלין, אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון דעבדי לבי מסותא".
שני המשקים הנ"ל אלונתית ואנומלין הם שני משקים המרכיבים גם יין כאשר:
האנומלין מורכב מיין דבש ופלפלין והוא בפשטות נשתה להנאה.
האלונתית מורכבת מיין ומים צלולים ושמן אפרסמון היא נשתית לרפואה תפיקדה לקרר את הגוף כאשר יוצאים מבית המרחץ.
ולכן אין עושים אלונתית בשבת משום הגזירה של שחיקת סימנים.
הדיון לגבי יין נסך נסוב בגמרא רק לגבי האלונתית. לגבי האנומלין אין לנו שום התייחסות והרמב"ן מביא את הרמב"ם לעניין יין בתוספת מעט דבש חולק עליו ומביא שמצא בירושלמי כדבריו.
חידושי הרמב"ן (ע"ז ל ע"א)
"וכן מצאתי בירושלמי ר' יצחק בר נחמן בשם ריב"ל [מתוק מר וחד אין בהם משום גילוי, ר' סימון בשם ריב"ל] המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי ולא משום יין נסך, ר' סימון מפרש, החד קונדיטון המר בנסתיתון המתוק מהו חמרא מבשלא נאה, והקונדיטון הוא יינומלין האמור בגמרתנו לפי שמצינו בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא יב) בפסוק 'בחדש השלישי', נמשלה תורה לקונדיטון מה הוא יש בו דבש יין ופלפלין אף דברי תורה כך, אלמא יינומלין אין בו משום יין נסך והדעת נוטה שאין הדבש מכשירו אלא מפני נשתנה מברייתו לגמרי כמו שפירשתי".
בפשטות הירושלמי הביא מחלוקת בין רבי יצחק בר נחמן לרבי סימון (שניהם בשם ריב"ל) האם שלושת היינות: מר, חד ומתוק יש בהם משום יין נסך (כאשר לגבי גילוי יש הסכמה שאין בהם חשש גילוי).
מ"מ לדעת רבי סימון הקונדיטון שהוא יין שמעורב בו דבש ופלפלין אין בו משום יין נסך[2].
השאלה הנשאלת - כמה דבש ופלפלין צריך להיות ביין בכדי שלא יהיה בו משום יין נסך?
ממשיך הרמב"ן ומוכיח מהירושלמי מדיון לגבי קונדיטון שהיה מגולה:
"ושם אמרו בירושלמי בר יודנא הו"ל קונדיטון מגלי שאל לרבנן ואסרו ולא כן אמר ר' יצחק בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בו משום גילוי רבנין דקסרין משם ר' יהודה בר טיטוס בההוא דשחיק חד לתלתא, אף לענין יין נסך אין להתיר אא"כ הוא כן שיש בו פלפלין חד לתלתא, הלכך אם נתן בו פלפלין כשיעור הזה כיון שנשתנה לגמרי אף על פי שאין בו דבש אין בו משום יין נסך... ומה שאמרו בפסיקתא שיש בו דבש מפני שהעשוי כתקנו יש בו מכל המינים הללו, אבל פעמים שאין בו דבש והדבר ידוע שהוא כן, הלכך שניהם אין בהם משום יין נסך ששניהם קונדיטון שמן".
הרמב"ן לומד מהסוגיה שמספיק ששליש מהיין יהיה פלפלין הרי אין בו חשש ליין נסך וטוען הרמב"ן שזה לא משנה שאין שם דבש העיקר "שנשתנה לגמרי" מ"מ לפחות שיש פלפלין צריך שיהיה בו. מ"מ נראה מדבריו שגם אם לא יהיה פלפלין בכלל ורק דבש יהיה בו שליש שזה גם יחשב ליין שלא נצטרך לחשוש בו ליין נסך.
ועל פי הירושלמי שהרמב"ן הביא אין כלל מקום לדברי הרמב"ן שהרי צריך שהיין ישתנה לגמרי וששליש ממנו יהיה פלפלין או דבש. והרמב"ן מוסיף עוד תהייה שיכול להיות שגם זה לא יספיק מכיוון -
"ואעפ"כ יש למחמיר לומר דר' יצחק בר נחמן ור' סימן דבירושלמי פליגי ואמוראי נינהו אליבא דריב"ל דר' יצחק בר נחמן לית ליה אלא שאין בהם משום גילוי אבל משום יין נסך יש בהם ור' סימון סבר אף משום יין נסך אין בהם, ולישנא דר' יצחק בר נחמן אתיא כלישנא דגמרא דילן[3] והלכתא כוותיה, וזה קרוב לדעתי לפי הסוגיא ונכון בעיני, ואין המיקל יכול למצוא ידיו ורגליו".
אך בשלב זה הרמב"ן דן על פי הסברא -
"אלא מפני שהקונדיטון שהוא שחוק חד לתלתא כבר נשתנה לגמרי ויצא מתורת יין, לפיכך אפשר לו לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולכו"ע אין בו משום יין נסך".
ומוסיף:
"ונראה שלא היה דרכן לבשל אותו עם סמניו שא"כ משום בישולו בלבד אין בו משום יין נסך".
לסיכום: הרמב"ן הוכיח מהירושלמי שאי אפשר להסתפק במעט דבש בכדי להתיר את היין למגע גוי, אלא צריך לפחות שליש פלפלין שחוקין .
גם הרשב"א חלק על הרמב"ם והביא את דברי הרמב"ן דלעיל אך היה פחות נחרץ ממנו בהבנת הירושלמי.
חידושי הרשב"א (ע"ז ל ע"א)
"ואומר הרמב"ן ז"ל שאין להתירו עד שיהא בו שליש דבש ושליש פלפלין שכן דרכן לעשותו שליש דבש ושליש פלפלין, וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם בר יודנא הוה ליה קונדיטון מגלי שאל לרבנין ואסרון, ולא כך א"ר יצחק בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי רבנין דקסרין בשם רבי יודא בר טיטוס בההוא דשחיק חד לתלתא, ולפיכך אין להתירו אא"כ בכיוצא בזה, וכתב הוא ז"ל שאם יש בו על חד תלתא פלפלין נראה שאע"פ שאין בו דבש אין בו משום יין נסך כיון שנשתנה טעמו כל כך ע"י הפלפלין, ותדע שהרי פי' בגמ' שלנו החד יין ופלפלין ואפשר שהוא קונדיטון האמור בירושלמי, ואף על פי שאמרו בירושלמי דבש ופלפל מפני שכן דרך העושין קונדיטון כתקנו עושין אותו כך ולא שיהא בו משום יין נסך בלא דבש. ומדברי רבינו אותו שאנו עושין בדבש ותבלין יש בו משום יי"נ שאין בו שליש פלפלין ולא אחד מעשרה, ולולי שאמרה רבינו הייתי אומר שמותר לפי שגם הוא נשתנה טעמו וריחו ושמו אין קורין אותו סתם יין והמחמיר תע"ב.
החילוק בין הרמב"ן לרשב"א הוא במהות השינוי שצריך להיות ביין בכדי להוציא אותו מכלל גזירת סתם יינם.
לשיטת הרמב"ן צריך להיות שינוי גמור, וכך כתב: "אלא מפני שהקונדיטון שהוא שחוק חד לתלתא כבר נשתנה לגמרי ויצא מתורת יין"
לשיטת הרשב"א צריך להיות שינוי (הניכר) בטעם ובריח וכן שינוי בשם, וכך כתב: "לפי שגם הוא נשתנה טעמו וריחו ושמו אין קורין אותו סתם יין".
הסבר לדברי הרמב"ן אנו מקבלים אצל תלמידו הרא"ה.
חידושי הרא"ה (ע"ז ל ע"א)
"אבל ביין מלין, שהוא יין ודבש ופלפלין, בודאי הרבה בה יין, שאסור במגע גוי, שיש בו משום ניסוך. ולא שמענו ביין מילין שלא ינסך אותו. ביין מבושל אמרו לעיל שאין בו ניסוך, ולא אמרו יין מילין ואילו היה מותר ודאי [הזכירוהו].... וכבר פירשו בירושלמי [יין מיל]ין אבל בירושלמי נראה דיין מילין שהוא במחלוקת, ששם אמרו חד מתוק מר וחד ר' יצחק בר נחמן בשם ר' יהושע בן לוי התיר משום גלוי ור' סימון מתירו משום ניסוך. [והחד הוא קונדיטון] וקונדיטון פרשו שהוא יין דבש ופלפלין. וכן מפורש בהגדה. ובירושלמי גם כן פרשו דדוקא בההוא דשחיק חד לתלתא, כלומר שהשליש דבש ופלפלין, שאינו ראוי לשתיה אלא מעט בההוא בלחוד אין בו משום יין נסך, ומכל מקום בגמרא שלנו לא הזכירוהו כלל אלא לענין גילוי, אבל לענין יין נסך נראה ודאי שהוא אסור מכיון שלא הזכירוהו להיתר. וכן דעת רבנו נ"ר.
שתי סברות הביא כאן הרא"ה,
א. הגמרא בבבלי לא אמרה שיין בתוספת דבש ופלפלין אין בו משום יין נסך, היא כן התייחסה אליו לעניין דין גילוי ומאידך התייחסה ליין מבושל שאין בו חשש ליין נסך.
ב. נראה מדברי הרא"ה שבאופן כללי הקונדיטון הוא לאו דווקא שליש פלפלין ודבש אלא גם פחות ועל יין כזה הוא שלא היה שום היתר בבבלי. וההיתר שמצינו לגביו מחלוקת מדובר במשקה שהוא בכמות גדולה כזו של תוספת פלפלין ודבש דהיינו שליש עד כדי כך שאומר עליו: "שאינו ראוי לשתיה אלא מעט" ומוסיף הרא"ה: "בההוא בלחוד אין בו משום יין נסך"[4].
ומסכם הרא"ה ש"כן היא דעת רבנו" - דהיינו הרמב"ן, כלומר לא מספיק שזה יהיה יין עם טעם שונה אלא שכמעט[5] יצא מתורת יין שיהיה ראוי לשתיה רק מעט, כנראה מהסיבה הפשוטה שכאשר יש שליש פלפלין ודבש מדובר על יין מאד סמיך ומאד חריף.
יש ראשונים שכתבו במפורש שהשליש הוא מעקב כלומר לא מספיק שהוא יהיה מאד סמיך ומאד חריף אלא שבפועל יהיה בו שליש פלפלין ודבש ולכן ראוי להחמיר כאשר אנו לא בטוחים.
וכך הוא בריטב"א ויותר מזה הוא מתבטא בחריפות כנגד שיטת הרמב"ם.
חידושי הריטב"א (ע"ז כט ע"ב)
"אבל יין קונדיטון והוא שיש בו דבש ופלפלין נראה מן הירושלמי (פ"ב ה"ג) שאין בו משום יין נסך, והוא שיש בו על חד תלתא כלומר השליש דבש ופלפלין... אף על פי כן ראוי להחמיר בענין ולאוסרו שמא לא יהא בו דבש ופלפלין כל הצורך, גם מפני שלא הזכירו התירו בגמרא שלנו בפירוש, מעתה קל וחומר ליין שנתנו בו מעט דבש או שאור דלא פקע איסורא מיניה כמו שכתב הרמב"ם (פי"א ממ"א ה"י), דאיסור שבו להיכן הלך, הרי בקונדיטון לא התירו בירושלמי עד דאיכא על חד תלתא דבש או פלפלין... ועוד דאם כן בטלת כל איסור מגע גוי, אלא ודאי שזו כשגגה שיצא מפי השליט ואין ראוי לנהוג כן, והשותה ממנו כשותה יינן של גוים והוא עובר על דברי חכמים ובו אלה ובו נידוי.
[1] גזירת משקים מגולים - אסרו חכמים לאכול ולשתות משקים (ופירות) מסויימים שהיו מגולים, מחשש סכנת נפשות,
שמא שתו שרצים בעלי ארס, כגון נחשים, בזמננו השו"ע פוסק להקל משום שסכנה זו לא מצויה.
[2] בהמשך הרמב"ן יברר האם אכן ההלכה היא כרבי סימון.
[3] כך מובא אצלנו בגמרא (ע"ז ל ע"א בסוף העמוד) "אריב"ל שלש יינות הן ואין בהן משום גילוי ואלו הן חד מר מתוק חד טילא חריפא דמצרי זיקי מר ירנקא מתוק חוליא רב חמא מתני לעילויא חד חמר ופלפלין מר אפסינתין מתוק מי בארג". כלומר הסוגיה עסקה רק בגילוי ולא בניסוך.
[4] הרא"ה ב'בדק הבית' השיג על הרשב"א (שכפי שראינו לעיל הוא סובר שדי בזה שנשתנה טעמו וריחו) ב'תורת הבית' (בית ה שער ג) "כתב המחבר בקונדיטון שאנו עושין, שנראה לו שהוא מותר במגע נכרי מעיקר הדין שהרי נשתנה טעמו וריחו ושמו ע"כ. ותמהני על דבריו שהרי בירושלמי אסרו אותו בפירוש עד שיהא בו שליש בבשמים, ואין להקל בזה במה שאין בו סמך בגמרא שלנו. וזה ברור.
[5] הריטב"א – "ואף על גב שלענין ברכה דינו כיין ויוצאין בו בפסח כדאיתא בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) בהדיא".
