זווית היין בפרשת השבוע ובמקורות #שנה א'

לפעמים הלכות מסוימות נלמדות בדרך אגב, וגם אם נמצא סתירה לזה עדיין יש לדיוק שלנו משמעות.

הדיון שלנו כאן נסוב סביב דין התרת נדרים בשבת.

בפשטות לא מתירים נדרים בשבת מיד נסביר מדוע.

שו"ע או"ח (שמא א)

מתירים נדרים בשבת אם הם לצורך השבת, כגון שנדר שלא לאכול או שלא לשתות,

אף על פי שהיה לו פנאי להתירם קודם השבת;

אבל הבעל יכול להפר נדרי אשתו אפי' שאינם לצורך השבת,

מפני שאם לא יפר לה היום לא יוכל עוד להפירם.

הסיבה שלא מתירים נדרים בשבת מסביר ה'משנה ברורה' (ס"ק א)

אם הם לצורך השבת - אבל שלא לצורך שבת אפילו לא היה לו פנאי להתיר קודם אין מתירין משום דהלא יכול להתיר אחר שבת ולמה לן לאטרוחי בשבת בכדי. וה"ה אם הוא לצורך מצוה ג"כ מתירין אף על פי שאינו לצורך שבת:

אבל ברגע שנדר לא לאכול או לא לשתות הרי יהיה בצער ולכן זה נחשב צורך שבת. (וכן התירו את נדרי אשתו כי אפשר להתירם רק ביום שומעו וכן לצורך מצווה)

אבל השאלה שמעסיקה אותנו מה הדין אם נדר על דבר שהוא מותרות

כלומר כאשר מדובר שלא נדר לא לאכול או לשתות הוא יכול לאכול לחם ודגים ופירות ולשתות יין ובירה האם גם נתיר לו בשבת?

האם גם נטריח בשבת?

לכאורה בשו"ע לא נראה שיהיה מותר להתיר נדרים בשבת במצב זה.

אך עיון בנושאי כלים של השו"ע מלמד אותנו  שזה לא מדוייק.

מגן אברהם (ס"ק א)

שלא לאכול - וה"ה אם נדר שלא לשתות יין (תוספות עירובין ל ע"ב)

ונ"ל דה"ה שלא לאכול בשר

ומהרר"י בביאורי סמ"ג כתב אפילו מלבוש אם הצריך היום שרי:

המגן אברהם מביא את דעת התוספות שגם אם נדר לא לשתות יין מתירים לו

ה'מגן אברהם' עצמו מוסיף בסברא גם בשר והביא דעה שגם מלבוש הצריך לשבת.

רואים שה'מגן אברהם' לא הבין את היין מכיוון שזה נצרך לצורך חובת קידוש היום. בפשטות נראה כי קידוש היום אפשר לעשות על חלות.

אלא ה'מגן אברהם' הבין שמדובר על עונג שבת ולכן הוא אמר בסברא שגם אם נדר מבשר יתירו לו.

וכן נראה שהבין ה'משנה ברורה' (ס"ק ב) ועוד הוסיף עונג שבת נוסף

שלא לאכול - פי' היום ולאו דוקא אם נדר לגמרי מאכילה ושתיה דה"ה אם נדר מאכילת בשר ושתית יין ג"כ מתירין דדבר זה הוא מצוה בשבת

וה"ה אם נדר שלא ללבוש מלבוש הצריך היום ג"כ שרי

ועיין ביו"ד דמשמע דה"ה אם נדר שלא לישן בשבת ג"כ הכי דמתירין לו

דזהו ג"כ מתענוגי שבת הוא אם רגיל בכך:

נמצא סדרן של דברים מהדבר הפשוט עד להרחבה האחרונה של המ"ב שזה הוא סדר העדיפות של עונג שבת

יין – פשט התוספות

בשר – סברת ה'מגן אברהם'

מלבוש לשבת - המהרר"י בביאורי הסמ"ג

שינה למי שרגיל – דיוק המשנה ברורה

רוב הדיונים בהלכה הם כיצד להתגבר על חיוב שתיית ארבע כוסות.

אבל אצל חובבי היין השאלה לפעמים הפוכה, האם אפשר להוסיף בשתייה.

נעשה סדר בדברים, כי יש זמנים שניתן לשתות ויש זמנים שזה לא אפשרי.

שו"ע או"ח (תעג ג)

"אם ירצה לשתות כמה כוסות, הרשות בידו; ומכל מקום ראוי ליזהר שלא לשתות בין ראשון לשני, אם לא לצורך גדול, כדי שלא ישתכר וימנע מלעשות הסדר וקריאת ההגדה".

מסביר ה'משנה ברורה' (ס"ק יב) שמדובר כאן בין כוס ראשון לשני

אבל כבר כאן הוא מזכיר לנו שלא מדובר בין הכוס השלישי לרביעי כלומר בחלק השני של ההלל דהיינו אחרי השולחן עורך.

כמה כוסות - בין ששותה בין א' לב' או לאחר כוס שני וכ"ש בתוך אכילה

אבל בין ג' לד' אסור כדלקמן בסימן תע"ט:

רק שלפי האשכנזים והתימנים (הבלאדי) שנוהגים לברך על כל כוס וכוס ה'משנה ברורה' (ס"ק יג) נותן הסתייגות דהיינו שיתכוון במפורש לשתות או שהיין יהיה מונח על השולחן.

"הרשות בידו - לפי מה שכתב הרב לקמן סימן תע"ד בהג"ה דמנהגנו לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס הא דמותר לשתות בין הכוסות היינו דוקא אם היה דעתו בשעת ברכה לפטור על כל מה שיביאו לו אח"כ לשתות [או שהיה היין לפניו דממילא נפטר כ"ז שלא חשב בהדיא שלא לשתות] דאם אין דעתו לשתות בין הכוסות ואח"כ נמלך לשתות א"כ יצטרך לברך עליהם. וזה אסור שנראה כמוסיף על הכוסות כיון שמברך על כוס זה כמו על שאר ד' כוסות וכמו שכתבנו לעיל בסימן תע"ב ס"ק כ"א במ"ב".

לכאורה ניתן להבין שבמהלך ההגדה יהיה אפשר לשתות כי זה נחשב בין הכוס הראשון לשני. אבל לפי ה'ביאור הלכה' ד"ה 'הרשות בידו' זה לא נכון כי משמע ממנו (שלדעת המחבר) שזה דווקא כל זמן שלא מזג את הכוס השני להתחיל את ה'מגיד'.

"הרשות בידו - וכ"ז בין הכוסות אבל אם מזג הכוס והתחיל לדרוש עליו בהגדה אינו רשאי להפסיק באמצע כ"כ הרמב"ן בהשגותיו וכ"כ הר"ן.

ומשמע מדבריו עוד יותר דאפילו לא התחיל עדיין בהגדה רק שמזג הכוס והכין עצמו לאמירת הגדה ג"כ אסור

ובעל המאור מתיר בכל גווני וכ"כ התוס' בדף ק"ג דדוקא בהלל או בברכת אשר גאלנו אסור והמחבר סתם בסעיף א' כדעת הרמב"ן ואפילו לענין כוס של מצוה ומכ"ש בכוס של רשות עיין בביאור הגר"א שם ס"ק ד' ":

הביאור הלכה מתכוון לפסק המחבר בסעיף א לגבי ליל הסדר שחל במוצש"ק ושכח להבדיל שפוסק השו"ע כדעת הרמב"ן

שו"ע או"ח (תעג א)

"...ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז, ואם שכח להבדיל ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה, ישלים ההגדה עד גאל ישראל ואחר כך יבדיל".

ומסביר שם 'ביאור הגר"א' (ס"ק ד)

"ואם שכח - דהבדלה טעונה כוס כמ"ש שם ... וכיון שהתחיל ההגדה אסור לשתות כמ"ש בין הכוסות כו' וכמ"ש הרמב"ן במלחמות והר"ן דלא כרז"ה שם ותוס' ק"ג ב' ד"ה רב אשי":

כך נוצר מצב שבאופן מעשי לאורך ההגדה אי אפשר לשתות מהכוס.

בסעודה כמובן שמותר.

מה הדין בין כוס שלישי לרביעי?

כאן מתברר שיש דין מעניין.

שו"ע או"ח (תעט א)

"אחר כך מוזגין לו כוס שלישי, ומברך עליו ברכת המזון ובורא פרי הגפן, ושותהו בהסיבה; ולא יברך אחריו ולא ישתה יין בינו לכוס רביעי.

הגה: מיהו מכוס שלישי יכול לשתות כמה פעמים והכל מחשב שתייה אחת, אף על גב דהפסיק בנתיים (מהרי"ל ומהר"י ותשב"ץ)".

ש. מדוע אסור לשתות בין הכוס השלישי לרביעי?

ת. רואים ב'משנה ברורה' (ס"ק ה) שני טעמים,

"ולא ישתה יין - שמא ישתכר ויישן ולא יגמור את ההלל.

ויש שכתבו הטעם מפני שהוא נראה כמוסיף על הכוסות.

וכתבו האחרונים דלאו דוקא יין ה"ה שאר משקין המשכרין מיהו אם אינו משכר מותר והוא שלא היה חמר מדינה דאם היה חמר מדינה יש להחמיר ולחוש לטעם השני דנראה כמוסיף על הכוסות".

אבל לכאורה משמע שאפשר לשתות מהכוס השלישי כמה פעמים (נניח שהיא כוס גדולה) אבל שוב ב'משנה ברורה' ס"ק ו משמע שזה לא מעשי, משמע ממנו רק למי שרוצה להשלים את שיעור הרביעית

"מיהו מכוס שלישי וכו' - דלטעמא קמא משום שכרות בודאי לא שייך שהרי אינו שותה יותר מארבעה כוסות.

ולטעמא דנראה כמוסיף נמי ליכא שהרי אינו אלא כוס אחת.

ומ"מ אם לאחר ששתה רוב רביעית לא היה בדעתו לשתות יותר ואח"כ נמלך לשתות עוד דעת מ"א וח"י כיון שצריך לברך עליו מחדש מחזי כמוסיף על הכוסות".

וכן מפורש ב'משנה ברורה' (ס"ק ז)

"כמה פעמים - ומ"מ אם הכוס גדול הרבה יותר מדאי לא ישתנו כולו שלא ישתכר [אחרונים]".

מ"מ על הדין האחרון שהביא ה'משנה ברורה' בעל ה'ערוך השולחן' (תעט ג) חולק

"מיהו מכוס השלישי אף על פי שהוא גדול הרבה יכול לשתות כמה פעמים אף על פי שהפסיק בינתים דהכל הוא כוס אחד ושתייה אחת"

ש. ואולי אחרי הכוסות יהיה ניתן לשתות?

ת. גם כאן ישנה בעייה

בשו"ע או"ח (תפא א)

"אחר ארבע כוסות אינו רשאי לשתות יין, אלא מים.

הגה: וכל המשקין דינן כיין (בית יוסף).

ומי שהוא איסטניס או תאב הרבה לשתות, יכול לשתות כוס חמישי ויאמר עליו הלל הגדול. (מרדכי)".

כלומר לפי הרמ"א יש מצב להוסיף כוס חמישית.

אבל גם כאן ישנה הסתייגות בזמן המדוייק שניתן לשתות את הכוס החמישית. וכך מביא ה'משנה ברורה' (ס"ק ג)

ויאמר עליו הלל הגדול - דוקא אם לא סיים עדיין הברכה ושתה כוס ד' אז יכול לומר הלל הגדול עד סוף ולחתום בברכה ולשתות הכוס ה' אבל אם כבר סיים סוף הברכה אין לחזור ולומר הלל הגדול ולברך לבסוף דלא תקנו כ"א ברכה אחת:

ש. מ"מ מה הסיבה שאחרי הסדר אסור להמשיך לשתות?

ת. על שאלה זו עונה הערוך השולחן או"ח (תפא ג):

"וזה שכתב הרמב"ם שאסור אח"כ לשתות יין אלא מים כן כתב גם הרי"ף

והקשה הרא"ש דהא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אבל לשתות שרי ע"ש

מיהו מנהג כל העולם כהגאונים.

ורבינו יונה פי' הטעם לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה ביציאת מצרים ולספר בנסים ונפלאות שעשה לנו הקדוש ברוך הוא עד שתחטפנו שינה לפיכך אם ישתה יין עוד תחטפנו שינה מיד

ויש שכתבו שלא לבטל טעם מצה שבפיו וכל המשקין אסור לבד מים".

לסיכום יהיה מותר לשתות לפני מזיגת הכוס השנייה ובתוך הסעודה ולדעת ערוך השולחן מהכוס השלישית.

שיהיה לכל הפורום בכלל עם ישראל פסח שמח וכשר ושנצא מעבדות לחירות בשנה זו, אמן כן יהי רצון.

קניית וויסקי מבעל הבית שמכר את חמצו אך המשיך למכור חמץ כרגיל

השבוע אנחנו נמשיך לדון בדיני חמץ ובעז"ה שבוע הבא נמשיך ע"פ סדר השו"ע.

שאלה:

מה יהיה הדין בחנות שמכרה את החמץ לגוי אך בפועל המשיך הבעלים להתנהג כרגיל במשך ימי החג המשיך למכור חמץ כאילו לא הייתה מכירה.

האם יש תוקף למכירתו, האם יהיה מותר לנו לקנות אצלו ויסקי לאחר החג?

תשובה:

(תשובה רחבה יותר שממנה שאבתי את המקורות, ניתן לראות באתר "דין" http://din.org.il/2014/04/28/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%9C%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%A1%D7%A7%D7%99-%D7%97%D7%9E%D7%A5-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%A4%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%90%D7%97/)

בשאלה זו דן הגאון רבי משה פיינשטיין הוא נשאל האם יש לעודד בעלי עסקים למכור חמץ גם כאשר בעלי עסקים אלו חשודים למכור את חמצם בחג ולהתעלם מהמכירה. האג"מ חוקר את משמעות הקניין לרבדיו השונים.

רק נזכיר במאמר מוסגר שאם יש לנו אפשרות לחזק יהודים שמוכרים את חמצם כדין וודאי שמצווה עלינו לחזק אותם. אך לא תמיד זה קל מכל מיני סיבות (נגישות, מבחר, מחיר וכד').

שו"ת אגרות משה (או"ח ח"א קמט)

בחנונים חשודים לאיסור חמץ שמכרו חמצם לנכרי ע"י הרב כנהוג ה' אייר תשי"ז. מע"כ ידידי הרה"ג מהר"ר נחמן יוסף גאלדשטיין שליט"א.

בדבר החנונים שמוכרים חמצם ע"י הרב כנהוג והוא חשוד לעבור לסחור בחמץ בפסח ונוטל כל מה שצריך למכור בפסח מאלו החמץ שמכר ע"י הרב, פשוט שאין זה בטול על המכירה כי מצד תנאי המכירה להעכו"ם נכתב בשטר המכירה שמה שיטול יהיה כקונה אז מהעכו"ם ויצטרך לנכות מהסך שחייב לו העכו"ם וממילא אין כאן שום בטול על המכירה ומה שלא לקח הוא של העכו"ם.

בשלב ראשון של התשובה האג"מ מתייחס לתנאי מסויים שקיים במכירה והוא שיש אפשרות לקנות מהגוי בחזרה את החמץ ואחרי פסח להתחשבן.

אני לא בטוח שתנאי זה קיים בכל שטרות המכירה שאם כן השנה היינו יכולים בשבת שלאחר הפסח היינו יכולים לשלוף את הויסקי מהחמץ ולשתות.

מ"מ האג"מ ממשיך את ההיתר גם ללא תנאי זה.

ובלא זה אין שייך לבטל קנין שכבר נעשה ואינו שוב בעלים על זה אלא הוא או כקונה מחדש או כגוזל, שהוא ודאי עבר על בל יראה כיון שקנה בין למקח בין לגזל אבל רק על מה שלקח בידו וקנה ולא על מה שנשאר.

כלומר קניין הוא דבר שנחשב "אל חזור" ולכל היותר הוא נחשב כקונה בחזרה מהגוי אבל כמובן שהוא קונה רק מה שהוא מבצע עליו "מעשה קניין" כך שאם היו אצלו 100 בקבוקי ויסקי שנמכרו לגוי והוא לקח מהם 40 בקבוקים הרי אותם הוא קנה בחזרה (כל זה כמובן שלגוי לא אכפת שאם לא אז הוא נחשב כגוזל מהגוי). וכמובן שאי אפשר לקנות (או לגזול) את כל ה100 בקבוקים על ידי משיכה של חלקם.

ובשלב האחרון של התשובה האג"מ תוקף את השאלה מהיסוד שאולי התנהגות זו מוכיחה שלא הייתה כאן "דעת מקנה" כידוע בכל קניין בין שני גורמים צריכים להתמלא שלושה תנאים (דעת מקנה, דעת קונה, ומעשה קניין).

ואין לומר שאיגלאי מילתא שלא מכר בלב שלם אלא שהערים, דמה"ת נימא כן דאף שחשוד לעבור להנאתו כשאינו יכול בהיתר לא יעבור על מה שיכול לעשות בהיתר.

אומר האג"מ שאין סיבה לחוש לכך וזה כנראה ע"פ הכלל התלמודי: "אין אדם חוטא ולא לו" כלומר כאשר האדם חוטא תמיד יש לו אינטרס והרי כאן כל מה שהוא מכר באמת היה לו אינטרס ולכן עבר בזה בדין "בל יראה ובל ימצא" אבל במה שלא מכר אין לו סיבה להגדיל את האיסור.

וממשיך להקשות על עצמו שהרי הכלל הנ"ל נכון כאשר יש מודעות לאיסור אבל אותם אנשים שהאיסור כלל לא מציק להם אז בפשות וודאי שהוא לא התכוון למכור. כאן האג"מ מראה את החוש העיסקי שלו.

ואף אם נימא שבזה"ז במדינה זו ליכא חזקה זו דבחולין דף ד', הוא רק שלא יחליף שהוא לבקש תחבולות להיתר אבל על מה שעשה בהיתר ממש, ודאי לא נימא שבלבו לא רצה בההיתר, ולכן ברור ופשוט שהמכירה קיימת וטוב עשה כתר"ה שהשתדל שימכרו חמצם. ידידו, משה פיינשטיין.

צריך להבין שאותו אדם שמכר חמץ הוא לא עשה זאת מתוך יראת שמיים אלא מתוך אהבת הכסף הוא עושה זאת בכדי להרויח כמה שיותר.

וודאי ש/הוא מתכוון שהמכירה תחול באופן שהוא ירוויח כמה שיותר

ולכן כל מה שהוא יכול למכור בחג הוא מוכר הוא באמת לא התכוון למכור את הבקבוקים שהוא מכר ללקחות לגוי

אבל מה שנשאר הוא וודאי התכוון למכור לגוי בכדי שהלקחות השומרי מצוות יקנו ממנו.

כל זה נכתב לגבי חנות רגילה אבל הפוסקים האחרונים דנו לגבי ה"דיוטי פרי" והיו שפסקו ששם כלל לא חלה המכירה כי זה נחשב לבעלים רק ל"טקס דתי" והסברות שהבאנו לעיל לא תקפות שם.

ואכן הרב יוחנן חיות (רבה של חברת התעופה "אל על") הוסיף מעשה - כי פעם אחת, נקנו בחנות ה’דיוטי פרי’ שמונה בקבוקי משקאות חריפים יקרי ערך בחודש תמוז לכבוד שמחת חתונה, וכשנודע לקונה שיש חשש איסור בשתיית המשקאות, הוא התלווה אל הרב חיות לשאול את הגר”ש ואזנר והגרמי”ל לאנדא, רב העיר בני ברק, מה דינם של הבקבוקים. ושניהם הורו כאחד, שיש לשפוך את הבקבוקים, ואין מקום להתירם מחמת "הפסד מרובה".

אך ישנם מתירים והם מסבירים שהסברא לאסור כי אין כאן "דעת מקנה" לא רלוונטית כאן.

אולם בספר הליכות שלמה (פסח, פרק ו סע’ ט) הובא בשם הגרש”ז אויערבך: "מותר לכתחילה לקנות מוצרי חמץ שנמכרו קודם הפסח לנכרי כנהוג, אף אם היו שייכים למי שאינם שומרי תורה ומצוות, אם ידוע בבירור שמכרם כפי הסדר הנהוג”. ובביאור הוראה זו נכתב בהערה: "דאע”פ שהמוכר אינו מכוון למכירה גמורה בלב שלם ואין דעתו אלא להערמה בלבד, מכל מקום לא אזלינן בתר מחשבתו ודעתו הפגומה כיון דדברים שבלב לא הוו דברים, אלא מתחשבים רק עם המעשה שהוא עושה, ולכן חשבינן ליה שפיר למכר גמור, וכמו שכתב הנודע ביהודה באו”ח סי’ י”ח” [וז”ל: “הגע בעצמך, ישראל ימכור לישראל חברו סחורות באופן המועיל, בחליפין או בהקנאת מקום או במקום שכסף קונה, ולא ימסור המפתח, ויהיה בלב המוכר להערמה גמורה שמחשב בלבו לבטל המקח, ואחר כך יבואו לדין, וכי אנו משגיחים בהערמה דיליה, הלא נקהה את שיניו בדין ונוציא המקח מידו בעל כרחו ונאמר שכבר זכה הקונה. והכי נמי כבר זכה הקונה הגוי, ומה לנו בהערמת המוכר, וכיון שזכה הגוי שוב אין כאן בל יראה”].

ובהמשך ההערות הובא שם: “וכן היה רבנו [הגרש”ז אויערבך] מורה דמהאי טעמא אין לפקפק כלל על המכירה כשבעלי החנויות והמפעלים אינם שומרי תורה רח”ל, ומתייחסים למכירה כטקס דתי גרידא, ואין בלבם גמירות דעת לקנין. דכיון שכל בר דעת יודע ומבין שחתימתו על שטר מחייבתו, אפילו אם אינו בקי בפרטי המקח, או בשפה שנכתב בה השטר וכדומה, אין אנו מתחשבים כלל עם מה שבלבו, דדברים שבלב אינם דברים”

כמו כן ישנה סברא נוספת להקל זו סברא שתמיד מוספים אותה רק כסניף היא משמעותית לא רק לגבי חמץ אלא גם לגבי איסור ריבית וכד'

שה"דיוטי פרי" היא בעצם חברה בע"מ ומכיוון שכך אנו מתייחסים אל ה"נייר" כבעלים אין באמת בעלים לחברה ולכן אף אחד כאן לא עבר אל איסור בל יראה ובל ימצא.

קיץ טוב

(נ"מ להגדרת יין מבושל)

אנו יודעים שמדרבנן יש צורך לעשות גם עירובי חצירות.

את העירוב הזה כיום נוהגים לעשות בערב פסח עם חבילת מצות

ישנם הרבה פרטים בנושא זה אנו נתעסק רק בפרט קטן שנוגע אלינו.

לא רק בפת אפשר לערב אלא במיני מאכל שונים

שו"ע או"ח (שפו ד)

"משתתפין בכל מיני מאכל ואפילו ד' וה' מיני מאכל מצטרפין למזון שתי סעודות".

בסעיף ה מתמעטים חלק מהמאכלים

מ"מ במיני המאכל שכן מערבים הם מחולקים בנידון זה לשני סוגים מה שבא ללפת את הפת ומה שנאכל באופן עצמאי

שו"ע או"ח (שפו ו)

כל דבר שרגילים ללפת בו את הפת, שיעורו ללפת בו פת הנאכל לשתי סעודות.

וכל שאין מלפתין בו הפת, שיעורו כדי לאכול ממנו ב' סעודות.

ובשר חי לא הוי ליפתן  וצריך כדי שיאכל ממנו ב' סעודות. אבל צלי הוי ליפתן, ושיעורו ללפת בו ב' סעודות. חומץ הוי ליפתן.

וכן יין מבושל. אבל יין חי, לא הוי ליפתן ושיעורו שתי רביעיות;

וכן שיעור שאר משקים.

לגבי יין שאינו מבושל מסביר ה'משנה ברורה' (ס"ק לז)

לא הוי ליפתן - דאין דרך ללפת בו הלכך בעינן דוקא שיעור שתיית שתי סעודות דהוא שתי רביעיות:

אבל מדוע ליין מבושל היחס הוא כמו ללפתן (כמו לחומץ שמטבלים בו ירק)?

אך נקדים קודם את דברי ה'משנה ברורה' (ס"ק לו)

וכן יין מבושל - מלשון זה משמע דשיעורו כדי ללפת בו פת של שתי סעודות וי"א דדי בכדי שיביא ממנו לקינוח שתי סעודות אבל רוב הפוסקים אין סוברין כן:

כיום קשה לנו להבין את ההבחנה הזו כי לא כל אחד יכול להבחין בין יין מבושל (מפוסטר) לבין יין חי.

אספר לכם שלפני מספר חודשים ביקב טפרברג הביאו כמות גדולה של ייננים ובטעימה עיוורת היו צריכים לקבוע האם מדובר ביין מבושל או חי חוץ משנים שלושה ייננים (ויקטור שונפלד שיקי ועוד אחד) יינים לא ידעו להצביע באופן עקבי מה מבושל ומה לא.

וזה מכיוון שהפיסטור שהיום עושים הוא רק מעקר את היין אבל לא פוגע לו בטעם (הוא אכן פוגע ביכולת ההתבגרות)

ובעצם ישנה מחלוקת גדולה מה נחשב ליין מבושל (כמדומני כבר כתבתי על זה)

נביא כאן את דברי המאירי שסוקר את השיטות הוא כמובן מדבר ביחס למגע גוי.

בית הבחירה למאירי עבודה זרה (כט ע"ב)

"לא הוזכר בגמ' מאימתי נקרא מבושל לענין זה

וכתבו הגאונים שמכיון שהעלה רתיחה אחת נקרא מבושל לענין זה

וי"א עד שיתמעט בכדי הראוי לבשול וראוי להחמיר כשיעור זה

וי"א עד שיתעבה

וי"א עד שיחזור לשליש".

ע"פ רוב השיטות שהוזכרו כאן מדובר על יין שעבר שינוי מהותי

יין שהוא כבר סמיך והוא בעצם רוטב יין ולכן היו מטבלים בו את הפת.

מעניין שבהלכות יין נסך השו"ע פסק כדעה הראשונה (=רשב"א)

אבל כאן הוא כבר מתייחס ליין מבושל כיין שמלפתים בו את הפת.

מ"מ עוד חזון למועד ובעז"ה אוציא מאמר מסודר בנושא.

לצערנו עולם היין פרוץ היום וכל יקב הישר בעיניו יעשה

יינות זולים ביותר מעוטרים בשמות של רזרב ואפילו ספישל רזרב ובמצב כזה לצורך יינות באמת מיוחדים צריך למצוא שמות מיוחדים יותר כגון גראנד רזרב שמירה מיוחדת וכד'.

במדינות שיש תקן הדברים האלה נאכפים והלקוח יודע מה הוא קונה

(אנו מדברים על הלקוח הפשוט אוהבי היין תמיד יודעים)

מאתר DEVINE  לקחתי את הנתונים הבאים:

בספרד, יינות שעל תוויתם כתוב 'Reserva' חייבים להתיישן שנתיים , עם מינימום של שנה בחביות אלון...

יין שהינו גראן רזרבה מתיישן שנתיים בחבית, ועוד שלוש בבקבוק!

באיטליה, לכל איזור יש חוקים מעט שונים בקשר למה הופך יין ליין ריזרבה. רב היינות ייושנו למינימום של שנתיים כדי לקבל את הזכות לכתוב ריזרבה. אמרונה מיושן לארבע שנים, וברולו חייב להתיישן לפחות חמש שנים.

הגישה הזאת היא לא חדשה ניתן לראות אותה בדרך אגב בהלכות בדיקת חמץ.

פשוט הוא שצריך לבדוק בכל מקום שיש חשש שימצא בו חמץ. אך כולנו יודעים שאוכל לא נשמר לאורך זמן ותמיד נעדיף ששמן הזית שלנו יהיה יותר טרי וכן שאר המוצרים כדבר הפסוק: "וישן מפני חדש תוציאו" מיוחד הוא היין שיש ואנו מעדיפים לשמור אותו לתקופה יותר מאוחרת. ולכן אותו מרתף שבו אדם מיישן את היינות והוא לא נכנס אליהם הוא אינו צריך בדיקה.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תלג סעיף ג

בודק כל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו בהם חמץ. ולכן כל חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה; שפעמים אדם נכנס בהם ופתו בידו. אבל אוצרות יין שאין מסתפק מהם, וכן מתבן וכיוצא בו, אינם צריכים בדיקה.

ש. מה הדין במרתף יין לשימוש יום יומי?

ת. על זה עונה ה'משנה ברורה' (ס"ק טו)

שאין מסתפק וכו' - דבמסתפק בהן פעמים אדם נכנס בתוך הסעודה ופתו בידו להביא עוד יין לסעודתו וה"ה אוצרות של שאר משקין במקום שרגילין בשתייתו צריכין בדיקה:

ש. ואולי גם לשם נכנס עם פת ביד?

ת. מסביר ה'משנה ברורה' (ס"ק יז) שבעלי המרתפים לא פועלים כך

א"צ בדיקה - שמסתמא אין מכניסין בהן חמץ אלא א"כ יודע שהכניס בהם חמץ:

רואים כאן שהיה מצוי מאד עד כדי כך שהדבר קיבל ביטוי הלכתי שהיינות היו מתחלקים לשני חלקים אותם יינות לשימוש יום יומי והיינות שנועדו ליישון.

המילה "רזרב" משמעותה מוצר שהוא לא לשימוש מיידי אלא אם כן נצטרך ממנו.

מ"מ השו"ע (בעקבות המשנה) נראה שמדבר יותר על יינות שיותר מתאים להם הביטוי "שמירה מיוחדת".

אחד הדברים שמשום מה מקפידים עליו ביקבים כשרים. הוא כשרות החבית.

תשאלו מה הבעיה בחבית.

אז התשובה היא פסח.

הדבק שמדביקים בו את העץ הוא לפעמים עשוי מבצק.

נעיין בנושא ונראה אם יש צורך בזה/

אשמח שתגיבו אם תמצאו מקורות שחולקים על המסקנה שהגעתי אליה.

רק נציין שבמציאות חביות העץ שוהות מספר חודשים לפני מגיעות ליקב הן גם לא מגיעות ממש בבציר.

שו"ע או"ח (תמז ה)

חבית יין שדבקו נסריו בבצק, אם הוא תוך שני חדשים קודם פסח עדיין רך הוא ונותן טעם בפסח ואסור לשתותו;

ואם נתנוהו קודם לכן, כבר נתייבש ואינו נותן טעם בפסח, ושרי (מרדכי ריש פרק כל שעה וסמ"ג והגהות מיימוני פ"א).

מיהו אם יש כזית בצק במקום אחד, חייב לבערו אף על פי שעשו לחזק (פסקי מהרא"י סימן קמ"ט) כדלעיל סימן תמ"ב סעיף ז'.

כלומר ישנם שני תנאים בכדי לאסור:

א. שהדבק יהיה פחות מבן חודשיים לפני השימוש.

ב. שלא יהיה כזית חמץ במקום אחד.

בהמשך נראה ששני הבעיות האלה הן בעיות שונות

* מדוע השו"ע כותב "ונותן טעם בפסח" הרי אם לא עברו חודשים  אזי הבצק עדיין רך וכבר נתן טעם לפני פסח מסביר ה'משנה ברורה' (ס"ק עב)

בפסח - פי' דהטעם שנתן קודם הפסח כבר נתבטל בששים אלא דאסור משום דנותן טעם בפסח עצמו דהוא במשהו ואף דבצק הזה הוא חמץ נוקשה ובנוקשה ס"ל לכמה פוסקים דבטל בס' אף בתוך הפסח וכדלעיל בסוף סקי"ד הכא גרע דכיון שנותן היין ע"מ להשהותו בתוך החבית בפסח הוי כמבטל איסור לכתחלה:

* האם דווקא "אסור לשתותו" או שהוא נחשב חמץ גמור?

מסביר ה'משנה ברורה' (ס"ק עג)

ואסור לשתותו - אבל לקיימו שרי כיון שעבר עליו שלשים יום:

כאמור חביות בדרך כלל לוקח להם זמן מסוף היצור בצרפת / הונגריה לבוא לארץ

כמו כן כפי שאמרנו גם אם יבואו מייד אבל זה יהיה חודשיים לפני ההשמשה הכל בסדר. (ואין שום בעיה לפקח על זה)

לכאורה זאת לא הבעיה אולי הבעיה לגבי סוף הסעיף דהיינו כזית חמץ במקום אחד. אבל תכף נראה שזאת לא בעיה.

שהרי כתוב: "מיהו אם יש כזית בצק במקום אחד, חייב לבערו" מסיר ה'משנה ברורה' (ס"ק עז)

חייב לבערו - אא"כ טחו בטיט:

כלומר לא מדין נתינת טעם דהיינו שאמנם זה בגודל כזית אבל הוא כבר יבש ולא נותן טעם אלא הבעיה מדין בל יראה ובל ימצא ולכן אם טח בטיט נפתרה הבעיה.

מ"מ זה לא נוגע לכשרות היין.

ובר מן דין - כמות הדבק ששמים היא כל כך מזערית שאין מצב שיהיה כזית במקום אחד (הכוונה כזית במקום אחד הוא כפי שאומר ה'משנה ברורה' ס"ק עו - במקום אחד - ר"ל שאין חוט הבצק נפסק בינתים וראוי להנטל כאחת אלו היה לח):

שאלתי חבר שמקורב לנושא – מה הקטע?

וענה לי – נהלים בלבד

כאילו יש דין שיש מצב שיהיה חמץ ולכן נאסור באופן גורף

כאמור אשמח אם יתקנו אותי.

כיצד ניתן להכשיר חבית?

השאלה הנידונת כאן היא מחבית חמץ דהיינו חבית שהיה בה שיכר ונחשבת ככבוש והרי כבוש כמבושל.

השו"ע דן בסוגיה[1]

השו"ע נוקט כדוגמא חבית חרס וזה כ"ש לשאר כלים

כי על כל חרס נאמר שאינם יוצאים מדי דופיים לעולם.

בשו"ע ישנם שני פתרונות הגעלה ועירוי:

שו"ע או"ח (תנא כא)

חביות של חרס שנתנו בהם שכר שעורים, מותרים בהגעלה או בעירוי ג' ימים.

הגה: והגעלת החביות יעשה בדרך זה, ילבן אבנים וישימם בהם, ויערה עליהם רותחים מכלי ראשון ויגלגל החבית שיגיע הגעלה לכל מקום (הגהות מיימוני פ"ה).

ובדיעבד אם נתנו בהם יין או דבש בלא הגעלה, רק שהדיחן היטב תחלה, מותר לשתות ממנו בפסח (מרדכי פרק כל שעה והגהות אשר"י פ"ב דע"א ותה"ד בסימן ר"א).

יש לשים לב לפתרון המעשי של ההגעלה אצל הרמ"א כי הרי מסובך מאד להגעיל חבית. לכן הרמ"א מציע להכניס אבנים מלובנות ולערות עליהם מים רותחים ולגלגל.

זוית אישית: כשהייתי קטן בבית שלי לא שמעו על נייר כסף ובכדי להכשיר את השיש לפסח ההורים לקחו פותחן בירה ליבנו אותו בגז עד שהאדים שמו אותו על השיש ושפכו עליו מים רותחים. כל השיש בעבע.

מעניינת  גם הקולא של הרמ"א שבדיעבד היין לא נאסר

ש. מדוע הגעלה עוזרת בכלי חרס הרי כפי שאמרנו בדרך כלל זה לא עוזר?

ת מסביר ה'משנה ברורה' (ס"ק קיז) שיש הבדל בין סוגי הבליעות. מ"מ הוא מביא מחלוקת האם מותר לעשות זאת כאשר החבית היא בת יומה.

מותרים בהגעלה - דהא דאמרינן כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם היינו דוקא כשבלע ע"י האור אבל בצונן סגי להו בהגעלה ולפי טעם זה אפילו בחמין מותר להשתמש בו אחר הגעלה או עירוי ואפילו הוא בן יומו מבליעת השכר וי"א דאינו מותר אלא כשאינו בן יומו דתו הוי נותן טעם לפגם:

ש. כיצד מבצעים את העירוי ג' ימים והאם זה אפשרי בכל האיסורים?

ת. ה'משנה ברורה' (ס"ק קיח) מסביר באופן מעשי כיצד לעשות זאת. ולגבי שאר איסורים משמע ממנו שזו תהיה מחלוקת אחרונים שדעת הש"ך היא להחמיר

ג' ימים - דהיינו שימלאנו מים אפי' צוננין על כל גדותיו וישהו בתוכו כ"ד שעות רצופין או יותר ואח"כ יערה ממנו את המים וימלאנו מים אחרים וישהו בתוכו כ"ד שעות רצופין ואח"כ יערה אותם ממנו וימלאנו מים אחרים וישהו בתוכו עשרים וארבע שעות רצופין ושלשה מעל"ע הללו א"צ להיות רצופין אלא אפילו מפוזרין כמו שנתבאר ביו"ד סימן קל"ה ואפילו במזופף מהני עירוי כדאיתא ביו"ד.

ודע דדעת הש"ך ביו"ד סימן קל"ה סקל"ג דבשאר איסורים אין להקל ע"י עירוי ג' ימים אם היה כבוש האיסור בכלי היתר מעל"ע דקי"ל כבוש כמבושל ובמבושל לכו"ע לא מהני עירוי אפילו בשאר כלים שאינם כלי חרס ע"ש:

*יש להדגיש שגם כאן הניקיון הוא קודם להכשרה ועומד על זה ה'משנה ברורה' (ס"ק קיט)

החבית - וצריך להסיר שולי החבית אם הוא של עץ לגרר היטב מבפנים בכל הסדקים וגם שמצוי שמרים שמדובקים בשולי החבית והגעלה ועירוי לא מהני אלא להפליט הבלוע שבפנים אבל לא להחמץ שיש בעין ואם הוא של חרס צריך לפתוח פי החבית כ"כ גדול שיכול להכניס בו ידו ולשפשפו היטב מבפנים בכל הצדדים. אכן האחרונים הסכימו דיש להחמיר שלא להשתמש כלל בחבית עץ של שכר שמצוי בהן גומות גם א"א לנקר בין הנסרים שלא ישאר שם משהו זוהמא בין נסר לנסר והוא חמץ גמור וישאר בעין ועיין בא"ר בשם הפרישה דאם נשתמש בחבית של שכר ולא פחתו השולים וניקרו היטב אסור אפילו בדיעבד דלא מהני הגעלה למה שהוא בעין אכן אם פתח א' משוליה וניקר היטב בפנים מהני הגעלה בדיעבד וכן הסכים בח"א ע"ש שהאריך בסימן קכ"ה בזה. וכ"ז בחבית של שכר או שאר משקה חמץ אבל חבית של מי דבש יש להתיר בהגעלה אף על פי שנתבשל הדבש ביורה שבשלו בו שכר תוך מעל"ע:

ש. האם ההיתר הוא גם בויסקי או רק בבירה?

מה'משנה ברורה' (ס"ק קכ) משמע שההיתר הוא רק בבירה

יעשה בדרך זה וכו' - וכתבו האחרונים דכלים שהיו בו יי"ש לא מהני להם כלל ההגעלה דנשאר בו גם אח"כ ריחו וטעמו אכן אם בישל אותן היטב במים עם אפר עד שנסתלק הריח לגמרי מותר להגעילו אח"כ.

ש. הרמ"א כתב בסוף שבדיעבד מועילה הדחה, על מה בכל אופן יש להקפיד?

ת. עומד על כך ה'משנה ברורה' (ס"ק קכג) רק שהדיחן היטב וכו' - ואיירי בענין שאין בו חשש של חמץ בעין שהיה הפה של חבית החרס רחב למעלה והכניס ידו לתוכה וניקר היטב בצדדיה ובשוליה שלא נשאר שם שום שמרים ובחבית של עץ כשפתח השולים וניקר היטב וכנ"ל:

בסוגית 'מצה עשירה' יש שני רבדים:

א. לא יוצאים בה לכו"ע ידי חובה מצת מצווה מכיוון שאין עליה שם של 'לחם עוני' (שו"ע או"ח תסב א).

ב. מחלוקת ראשונים האם בכלל זה לא מחמיץ וכך פוסק הרמ"א (שו"ע או"ח תסב ד) שהמנהג לא ללוש במי פירות.

מ"מ מר"ן המחבר פוסק להתיר לכתחילה כלומר זה כלל לא מחמיץ.

הדיון שנוגע אלינו הוא מה הדין מי פירות שהתערבו בהם מים כאן בעלי השו"ע מסכימים שזה ממהר להחמיץ שו"ע או"ח תסב ב)

אך ביין יש דין מעניין

שו"ע או"ח (תסב ג)

"מותר ללוש ביין אעפ"י שאי אפשר לו בלא טיפת מים שנופלת בשעת הבציר, ואף לכתחלה רגילים ליתן מים בשעת הבציר כדי להתיר נצוק ואף עפ"כ אין לחוש להם, הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה".

לא נתעסק כאן בסוגיית ניצוק נשאיר אותה ליורה דעה.

אך לעניין פסח יש להבין מדוע מים עם יין שהוא אחד משבעה משקים (י"ד שח"ט ד"ם) לא מוגדר כממהר להחמיץ.

עומד על כך ה'משנה ברורה' (ס"ק י)

"הואיל וכבר נתבטלו וכו' - רוב האחרונים הסכימו דבעלמא לא מהני ביטול במים שנתערבו במי פירות וכל שיש במי פירות אפילו משהו מים כבר נשתנה טבעו ויכול להחמיץ עיסה וממהר עוד להחמיץ יותר וע"כ צריך להחמיר לכתחלה שלא ללוש בהם וכנ"ל והכא שאני שמתערב המים ביין עד שלא נגמרה עשייתה דהיינו בעודנה תירוש ואח"כ תוסס היין ונתהפך המים ג"כ ליין ולהכי נחשב הכל ליין ולפ"ז אם נתערב המים ביין אחר התסיסה בודאי אין עוד לאותו יין דין מי פירות".

כלומר המים בעצם תססו עם היין אזי הם נחשבים ליין