זווית היין בפרשת השבוע ובמקורות #שנה א'

כל הלומד הלכות בשר וחלב ותערובות יודע שטעמים (בנידון דידן טעמי איסור) עוברים במספר דרכים בבישול כבישה מליחה וצליה.  יש הבדלים בניהם יש מצבים שהטעם עובר לכל החתיכה (בישול) ויש רק לכדי קליפה או נטילה (מליחה) וכמובן שיש הבדל אם החתיכה היא שומנית או לו בכל זה כמובן שלא נעסוק כעת.

אבל יש דרך שבפשטות נחלקו בה האמוראים (רב ולוי) האם היא גם מעבירה טעמים. כלומר באידוי.

השו"ע כותב את הדין לעניין יין נסך אבל זה יכול להיות גם לעניין יין תרומה, השו"ע כתב את הדין היותר מצוי.

נקודה נוספת שיש להדגיש אין מדובר כאן ביין נסך ממש אלא ב'סתם יינם' והוכחה פשוטה שאם היה מדובר ביין שניסכו אותו בפועל אז מה הוא כעת עושה בחבית.

שו"ע יו"ד (קח ד)

פת חמה שמונח על גבי חבית פתוחה של יין נסך, אסורה.

(ודווקא אם מונחת נגד המגופה). (ארוך כלל ל"ט).

אבל אם הפת צוננת, אפילו אם החבית פתוחה,

או פת חמה וחבית מגופה (פי' סתומה), מותר.

ואם היה פת שעורים, אסור אם הפת חמה, אפילו חבית מגופה.

בכדי להבין את השו"ע כאן יש לשים לב שהוא משתמש בביטוי אחד בשני מובנים שונים. "מגופה" בפעם הראשונה (ביטוי שנכתב ע"י הרמ"א) הכוונה לשם עצם דהיינו לפתח ששם אמור להיות המכסה.

ופעם שנייה הכוונה לשם פועל (סביל) דהיינו שהחבית סתומה.

משמע מהשו"ע שישנה העברת טעמים גם במציאות של אידוי התנאים הם שהפת תהייה חמה והחבית פתוחה (אא"כ מדובר בפת שעורים שאז היא שואבת יותר חזק)

הש"ך (ס"ק כא) מעלה את הבעייתיות שהרי אנו יודעים שאידוי (או בלשון הגמרא ריחא) זה דבר שלא נחשב

פת חמה כו' - אסור מפני ששואב הריח של יין ואף על גב דלעיל סעיף א' כתב ואם צלאן ה"ז מותר והפוסקים מדמים ב' דינים אלו להדדי מ"מ הא התוס' והרא"ש כתבו להדיא בפרק בתרא דעבודת כוכבים דף ס"ז דל"ד להדדי וכן הוא בראב"ן דף ע"ד ע"ד ובשאר פוסקים ואחרונים:

נסביר הש"ך התכוון לדברי השו"ע האלה

שו"ע יו"ד (קח א)

 אין צולין בשר כשרה עם בשר נבלה או של בהמה טמאה בתנור א',

ואף על פי שאין נוגעים זה בזה. ואם צלאן, הרי זה מותר.

ואפילו היתה האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה.

ואם התנור גדול שמחזיק י"ב עשרונים, ופיו פתוח, מותר לצלותם בו ובלבד שלא יגעו זה בזה.

רואים שבאותו תנור עצמו מותר לכתחילה לצלות ובלבד שלא ייגעו אחד בשני.

דהיינו לעניין אידוי (ריחא) השו"ע פסק כדעה המקלה ואם כן זה סותר לדבריו בעניין חבית יין.

הש"ך הביא שהראשונים מחלקים בין יין (כנראה כל משקה אלכהולי) לבין שאר דברים.

ש"ך יו"ד סימן קח ס"ק כב

של יין נסך - ... משום דריח כי האי חשיב כאוכל כמ"ש בפרק בתרא דעבודת כוכבים דריח זה חשיב כאוכל ...

והביסוס לדברים נמצא בדברי הרא"ש עבודה זרה פרק ה סימן ח

וגווני טובא איכא בריח מעלות זו למעלה מזו.

פת חמה וחבית פתוחה אסור לכ"ע כריש לקיש.

למטה ממנו ריח פטום נבילה שנחלקו בו רב ולוי.

למטה ממנו בת תיהא. (רש"י- בת תיהא - נקב נוקבים במגופת חבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים).

והמותר לכ"ע פת צוננת וחבית מגופה.

השו"ע מלמד אותנו דין לא מוכר

צריך לזכור שהמבנה החברתי בארצות האיסלם ובאירופה היה שונה מאד בקשר לשתיה חריפה בארצות האיסלם זה היה פשוט אסור אזי הדין דלקמן לא היה מעשי, באירופה הדין היה מעשי אבל היו הרבה קולות עד שנתמסמס. לכן דין זה לא מוכר לציבור. לשים לב השו"ע מדבר על מוצר שהוא כשר

כלומר ניתן לשתות אותו בבית

זה לא כמו פת עכו"ם שאסור לאכול אותה כלומר אין כאן 'איסור חפצא'

שו"ע יו"ד (קיד א)

כל שכר של כותים, אחד שכר של תמרים או של תאנים או של שעורים או של תבואה או של דבש, אסור משום חתנות.

ואינו אסור אלא במקום מכירתו, אבל אם הביא השכר לביתו ושותהו שם, מותר, שעיקר הגזרה שמא יסעוד אצלו.

ולא אסרו אלא כשקובע עצמו לשתות כדרך שאדם קובע בשתיה,

אבל אם נכנס בבית העובד כוכבים ושתה דרך עראי באקראי, מותר.

וכן מי שלן בבית העובד כוכבים, חשוב כביתו,

ומותר לשלוח בעיר לקנות שכר מהעובד כוכבים.

לדעת השו"ע אסור להזמין מקום בבר של הגוים ולשתות שם ויסקי (מבלי להיכנס לסוגית הכשרות בויסקי)

אמנם אם אדם שוהה במלון של הגוי הוא יכול להזמין ויסקי בבר של המלון,

כאמור בארצות האיסלם דין זה לא היה מעשי, פשוט לא היה.

בארצות אירופה שלכאורה דין זה היה מעשי הגיעה הרווחה ממקור אחר

הגה: ויש מתירין בשכר של דבש ותבואה (מרדכי בשם תוספות והרבה מן האחרונים ואגודה פא"מ ואו"ה כלל מ"ג ד"ו וסמ"ק דף קי"ג), וכן נוהגין להקל במדינות אלו.

ש. כיצד נוצרה מחלוקת כל כך קוטבית?

ת. נעיין במקור הדין

עבודה זרה (לא ע"ב)

"אתמר מפני מה אסרו שכר של עובדי כוכבים רמי בר חמא אמר רבי יצחק משום חתנות ... רב פפא מפיקין ליה לאבבא דחנותא ושתי רב אחאי מייתו ליה לביתיה ושתי ותרוייהו משום חתנות רב אחאי עביד הרחקה יתירתא"

נראה לומר שזו הייתה הרחבה של גזרת חתנות ואכן מצינו לרשב"א שיצר הרחקה גדולה בין 'סתם יינם' (=גזירת חתנות לשיטתו) לבין איסור שתיית שיכר שגם הוא מחמת גזירת חתנות.

תורת הבית הארוך בית ה שער א

"שכר של גוים אסור, הרחקה יתירה נהגו בו משום חתנות, ולפיכך אינו אסור אלא בשתיה כשלקות שלהן וקיל טפי משלקות ופת שלהן, דהנהו אסורין אפילו בביתו של ישראל ושכר אינו אסור אלא דוקא בביתו ממש של גוי, הא לביתו של ישראל מותר. ולא עוד אפילו הוציאוהו לו לפתח חנותו של גוי שמוכר שם את השכר מותר דגרסינן בפרק אין מעמידין איתמר מפני מה אמרו שכר (של) גויים אסור רמי בר אבא אמר ר' יצחק משום חתנות, רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא ושתי רב אחא מדיפתי מייתו ליה לביתיה ושתי. ותרווייהו משום חתנות סבירא להו אלא מר עביד הרחקה טובא טפי. ומכל מקום קיל טפי משאר דברים שגזרו עליהן משום חתנות כפת ושלקות וכמו שאמרנו   דהנהו אסירו אפילו מייתו ליה לישראל לתוך ביתו. וטעמא כדאמרן דלא שייך ביה חתנות כולי האי דלא מזמני עליה וליכא קרובי דעתא כולי האי ובית דין נמי לא גזרו עליו אלא ישראל קדושים אמרו שינהגו בו איסור בבתיהם של גוים, להרחקה יתירה מבנותיהם והיינו דאמרינן מפני מה אמרו שכר של גוים אסור ולא אמרינן מפני מה גזרו על שכר גוים. ולפיכך בעל נפש צריך לעשות בו הרחקה טפי שלא לשתותו בפתח חנותם עד שיביאנו ברשותו כרב אחא. ומיהו הלכתא כר"פ דמפקי ליה בבבא דחנותא ושתי דכל          בדרבנן הלכה כדברי

רואים שלשיטת הרשב"א שזה מידת חסידות שמתאימה ל'בעל נפש' כפי שהוא מציין ולכן ברור מדוע בסופו של דבר נהגו להקל.

מה שאין כן לשיטת הרמב"ם כאשר הביא את ההלכה הזו הוא הביא אותה באופן גורף ועוד חזון למועד שבו אסביר שלשיטת הרמב"ם זו בעצם גזירת בנותיהם שלשיטתו היא שונה מדין 'סתם יינם' כפי שלומדים אותה התוספות והרמב"ן.

בסימן שדן השו"ע על דיני שיכר ושאר משקים של גויים מובלעות לנו הלכות שקשורות ליין, בסעיף ו השו"ע דן בתוספת שמרים לשיכר לצורך תסיסה. והשו"ע אומר שכאשר קונים משקה זה מהגויים צריך לבדוק את מקור השמרים. לשים לב לא מדובר כאן בתוספת אלכהול.

שו"ע יו"ד (קיד ו)

 צריך ליזהר ולבדוק ולחקור בשכר ובמשקה של דבש שעושים העובדי כוכבים עכשיו, אם נותנים בהם שמרים של יין.

הגה: ואם דרכן ליתן בו שמרים, אסור לקנות מהם אם אין במשקה ס' מן השמרים (ב"י בשם תוספות ומרדכי). והוא דלא עבידי לטעמיה, דלטעמיה אפילו באלף לא בטיל (ארוך כלל כ"ב וב"י ס"ס קל"ד בשם תשובת רשב"א וע"ל סי' קכ"ג ס"ק כ"א).

יש בסעיף זה מס' נקודות שחשובות לנו.

א. בכמה שמרי יין מתבטלים.

ב. האם שמרים נחשב למעמיד?

ג. מה ההגדרה של 'עביד לטעמא'

א. על השאלה הראשונה יש לנו מחלוקת בין הט"ז לרמ"א

ט"ז יורה דעה סימן קיד ס"ק ו

ששים מן השמרים - כבר כתבתי בסעיף ד' דלדידן בששה סגי: (גם ערוה"ש סעיף טז כתב שמספיק ב6)

על המחלוקת הזו בעז"ה נדבר בסימן קלד יש לה נ"מ גדולה לעניין הוויסקי שנמצא בחביות יין.

ב. מביא ה'פתחי תשובה ששמרים שגורמים את ההתססה לא נחשבים ל'מעמיד' והוא מגדיר הגדרה מעניינת, יש חילוק בין גבינה ליין המעמיד בגבינה הופך דבר נוזלי לדבר מוצק מה שאין כן בשמרי יין הם רק מתסיסים את הנוזל ובראיה רגילה אי אפשר להכיר האם הנוזל הוא לפני תסיסה או אחריה.

פתחי תשובה ס"ק ה

אין במשקה ס' - אבל אי איכא ס' שרי אף על גב דדבר המעמיד אוסר בכל שהוא כדלעיל סי' פ"ז סעיף י"א מ"מ י"ל דשמרים לא נקרא מעמיד ולא דמי לגבינה דהתם ניכר האיסור בעין שהחלב נקפא מחמתן משא"כ הכא שאין האיסור ניכר כלל שהרי השמרים אין עושים רק שהשכר תוסס מחמתן ואין חילוק בין קודם תסיסה לאחר תסיסה כ"א לענין הטעם אבל לענין מראה כמראהו אז כן עתה. כ"כ בשו"ת פ"י כת"י הביאו בש"ת באו"ח סימן תמ"ח ס"ק י"א. ומטעם זה התיר בשמרים שעה"פ שנתנום לתוך הבית של שכר ויש ששים ע"ש עוד בזה:

ג. כיום ישנם סוגי שמרים שונים שנותנים תוצאות שונות יש לברר כיצד יש להתייחס אליהם האם הם נותנים את הטעם או שרק מבליטים טעמים מסויימים.

וגם אם כן האם זה נחשב 'עביד לטעמא' ועוד חזון למועד.