זווית היין בפרשת השבוע ובמקורות #שנה א'

בפרשה יש ריבוי נושאים הקשורים ליין: "הרואה סוטה בקילקולה..." וכן כל פרשת הנזיר שאסור ביין וכלה שלכהנים אסור לברך ברכת כהנים אם שתו רביעית

מ"מ בחרתי הפעם לדבר על כוסות היין

אנו מקפידים לשתות את היין שלנו בכוס מתאימה ואף מאד יוקרתית (ע"ע רידל שיפגלאו סטוזיל...)

כאשר המדרש מסביר את תהליך השקאת הסוטה אז בדרך אגב מלמד אותנו מה היא הדרך הנכונה לשתות יין

במדבר פרק ה פסוק יז

וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:

במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה ט טו

בכלי חרש אמר ר"מ היא השקתהו יין משובח בכוסות משובחין לפיכך כהן משקה אותה המים המרים במקדה של חרס.

חותן משה מסביר מדוע הוא חוזר לארצו

והמדרש מונה ארבעה טעמים שלא שווה לו להגיע לא"י (קרקע, נכסים, משפחה, מעמד)

מ"מ כאשר הוא מסכם את דבריו הוא מביא לכאורה טעם חדש ללמדך שהביטחון בשתית היין שקול כנגד כל הטעמים.

במדבר פרק י פסוק ל

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:

ילקוט שמעוני תורה פרשת בהעלותך רמז תשכו

ויאמר אליו לא אלך - אמר לו אם מפני ארץ ונכסים איני בא, יש לך אדם שיש לו ארץ ואין לו נכסים, יש לו נכסים ואין לו משפחה, אבל אני יש לי ארץ ויש לי נכסים ויש לי משפחה ודיין הייתי בעירי, ואם איני הולך מפני ארצי אלך מפני נכסי, ואם איני הולך מפני נכסי אלך מפני מולדתי, א"ל למחר כשתחלק ארץ ישראל לשבטים איזה שבט מכם שיתן לי כרם אחד בתוך שלו אלא הריני הולך לארצי ואוכל פירות ושותה יין מכרמי:

השבת אנו קוראים על המרגלים ואחד הסממנים המרכזיים של הפרשה זה הפסוק:

במדבר פרק יג פסוק כג

"וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם ..."

אשכול גדול כנראה הוא מרשים אך לא בדיוק מתאים ליין אולי מתאים  לאכילה אזי ולכאורה המרגלים צודקים

אבל אם כן יש מדרש שלא ברור, כי בפשטות זה היה רעיון שמשדר התנגדות לכניסה לארץ ע"י הצגת פירות ענק

אבל אומר המדרש

ילקוט שמעוני תורה פרשת שלח רמז תשמג

"ויבאו עד נחל אשכול, לא רצו ליטול מפירות ארץ ישראל אילולי כלב ששלף את הזיין ורץ לפניהם ואמר להם אם אין אתם נוטלין או אתם הורגים אותי או אני הורג אתכם..."

כלומר כלב הבין שיש כאן שבח לא"י,
אמנם שאר המרגלים בסופו של דבר הציגו את האשכול כדבר מפלצתי.
אבל בכל אופן יש להבין כיצד כלב הבין שיש כאן שבח

כי השאלה שלנו מבחינה יננית עדיין קיימת.

פיתרון לזה אנו מוצאים במדרש אחר (גם הוא ילק"ש) שממנו משמע שגם היין האידאלי שונה ממה שאנו מכירים.

אם אצלנו בעולם הזה יש צער גידול בנים, יש גם צער הפרנסה כעונשם של אדם וחוה

הרי יש גם צער של עשיית היין

אבל אומר המדרש שלעתיד זה לא כך:

ואת זה עם ישראל היה מקבל בארץ ישראל כבר אז לו היה זוכה

ילקוט שמעוני תורה פרשת ויחי רמז קס

"לא כעולם הזה העולם הבא, בעולם הזה יש צער לבצור ולדרוך אבל לעולם הבא כל אחד ואחד יוצא לשדה ומביא ענבה בקרון או בספינה ומניחה בקרן זוית [ומספק הימנו כפיטוס] גדול ועציו מסיקן תחת התבשיל, ודם ענב תשתה חמר אין לך ענבה וענבה שאינה עושה ששים גרבי יין שנאמר חמר לא תקרי חמר אלא חומר"

תוקן על ידי יצחק1178 ב- 04/07/2016 23:17:37

היקב והגת

למרות שהיין מוזכר בתורה עשרות פעמים ועד פרשה זו הוא מוזכר כ20 פעם המילה יקב שהיא מושג מרכזי בעולם היין זאת הפעם הראשונה שמוזכרת.

במדבר פרק יח, כז

וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב:

מה הוא בדיוק היקב?

מסביר רש"י

יקב - הוא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו. וכל לשון יקב חפירת קרקע הוא.

בלשון המשנה הביטוי יקב לא נמצא אלא ישנם הביטוים: גת עליונה וגת תחתונה

משנה מסכת מעשרות פרק א משנה ז

היין משיקפה אף על פי שקפה קולט מן הגת העליונה ומן הצנור ושותה ...

פירוש המשנה לרמב"ם

משיקפה, משיצוף על פניו כעין קצף. ופסק ההלכה שותה עראי עד שיסיר הקליפין והחרצנים וכיוצא בהן הצפין למעלה בחבית ויזקק הכל. קולט, חוטף. גת העליונה, המקום שדורכים בו את הענבים. גת התחתונה, המקום שמתקבץ בו היין.

בכדי שיגיע היין מהגת העליונה לתחתונה (היקב) היה נקב שדרכו היין היה זורם

מ"מ לענייננו מבחינה יננית מדובר בסינון מאד עדין שלא לוחץ על החרצנים כך שהיין לא נפגע מהטעמים המרים שמשחררים החרצנים.

הבאר

אחת השירות הסתומות שיש בתורה היא שירת הבאר

במספר מדרשים אנו מוצאים על התכונות המיוחדות שהיו במי הבאר

במדבר פרק כא יז- כ

 (יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:

(יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה:

(יט) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:

(כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:

בילקו"ש מובאים כמה דעות מה היא הטובה הגדולה שעליה נאמר "ויחד יתרו על כל הטובה וגו'" ישנם שלוש דעות: המן , הבאר והארץ) דעת ר"א המודעי שזה היה על הבאר והמדרש מתאר את המאפיינים של הבאר

ומשמע שם שלא רק טעמו טעם יין אלא יין לבחירה כלומר מי שרוצה יין קליל יקבל ומי שרוצה מיושן יקבל.

ילקוט שמעוני תורה פרשת יתרו רמז רסח

 "ויחד יתרו על כל הטובה וגו' ... רבי אלעזר המודעי אומר בטובת הבאר הכתוב מדבר אמר לו הבאר הזה שנתן לנו המקום אנו טועמים בו טעם יין חדש טעם יין ישן טעם חלב טעם דבש טעם כל הממתקין שבעולם שנאמר טובה הטובה כל הטובה על כל הטובה".

מ"מ למרות שגם במן טעמו כל הטעמים שבעולם בכל אופן מוצא המדרש בעייתיות מדוע התלוננו על המן ואילו על הבאר אמרו שירה

שמות רבה (וילנא) פרשת בשלח פרשה כה ז

"...ולמה לא אמרו שירה על המן כשם שאמרו על הבאר אלא על המן היו מוציאין דברי תפלות שנאמר (במדבר יא) ועתה נפשנו יבשה אין כל, אמר הקב"ה איני מבקש לא תרעומותיכם ולא קלוסיכם לפיכך לא נתן להם רשות לומר שירה אלא על הבאר מפני שהיו מחבבין אותה שנאמר עלי באר ענו לה"

ע"פ המדרש הקודם אפשר להבין למה אמרו שירה

וכדברי חז"ל: "אין אומרים שירה אלא על היין"(ברכות לה ע"א)

היסוד הרעיוני לסתם יינם

לקראת סוף הפרשה אנו נפגשים בטרגדיה גדולה ממש לפני הכניסה לארץ

איך עם ישראל הגיע לכל זה?

הפסוק מתאר מעט ("ויאכל העם") והמדרש מפרט יותר.

המדרש מתאר אסטרטגיה שיווקית שנועדה לפתות גם את הצנועים והחסודים בעם ישראל, זו הייתה יכולה להיות מעידה חד פעמית, ברגע שחז"ל הבינו שזו יכולה להיות בעייה רחבה גזרו על יין הגוים (גם כשהוא לא נוסך בפועל), "גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן" (שבת יז ע"ב)     

במדבר פרק כה, א-ג

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב:  וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן:  וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל:

במדבר רבה (וילנא) פרשת בלק פרשה כ

"לזנות אל בנות מואב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן - שהלכו בעצתו שנא' הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה', עשו להם קלעים והושיבו בהם זונות ובידיהן כל כלי חמדה והיתה זקנה יושבת מבחוץ ומשמרת לילדה שהיתה לפנים מן החנות, כשישראל עוברין ליטול חפץ בשוק זקנה אומרת לו בחור אי אתה רוצה כלי פשתן שבא מבית שאן והיתה מראה לו ואומרת לו הכנס לפנים ותראה חפצים נאים, הזקנה אומרת לו ביותר וילדה בפחות, מכאן ואילך אומרת לו ילדה הרי אתה כבן בית שב ברור לעצמך וצרצור יין מונח אצלה ועדיין לא נאסר יין של גוים נערה יוצאה מקושטת ומבוסמת ומפתה אותו ואומרת לו למה אנו אוהבין אתכם ואתם שונאין אותנו טול לך כלי זה חנם הלא (שם /בראשית/ מב) כלנו בני איש אחד בני תרח אבי אברהם אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו הרי לנו עגלים ותרנגולים שחטו כמצותכם ואכלו מיד משקהו היין ובוער בו השטן היה נשטה אחריה שנא' (הושע ד) זנות ויין ותירוש יקח לב"

כרם בעל

היופי בחיפוש זוית היין במקורות זה לא המציאה של ההתייחסות הישירה אלא דווקא של ההתייחסות האגבית ממנה לומדים  כיצד חז"ל הבינו את המציאות.

בפרשה  שלנו שמשופעת בקורבנות מדגיש המדרש שכל הקורבנות והנסכים הם לא צורך של הקב"ה.

המדרש לומד זאת בק"ו שכל הבריות שבעולם (למעט האדם) לא צריכות לאדם הם מסתדרות לבד/

אם כן וודאי שהקב"ה עצמו בורא העולם לא צריך לבריותיו/

אחת הדוגמאות שהמדרש מביא זה הגפן שהיא לא צריכה השקאה

למרות שמייצרים ממנה יין.

כלומר ההבנה הפשוטה של המדרש שהכרמים הם כרמי בעל

ובזוית אישית כאשר אני לומד זאת אני נזכר באחד היינות האהובים עלי קרינייאן פרא, שכאשר מתארים ברקאנטי את המיוחדות שבכרם ללא השקאה הם מסבירים: שורשי הגפנים מתפתלים אל מעמקי הקרקע בחיפוש תמידי אחר המים הדרושים לקיומן.
העמקת השורשים מביאה אותם לאזורים מינראליים יותר במעמקי הקרקע ואלה מובילים ליצירת הארומה והצבע הייחודיים ליין זה.

במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא יז

אמר ר' חייא בר אבא בריותי אינן צריכין לבריותי, מימיך שמעת שאומרים השקו נא את הגפן הזאת יין שהוא עושה יין הרבה, השקו את הזית הזה שמן שהוא עושה שמן הרבה, בריותי אינן צריכות לבריותי ואני צריך לבריותי, אמר ר' ינאי בנוהג שבעולם זה שעובר על גב הנהר אי אפשר לו שלא ישתה ב' או ג' לוגין מים ואני כל הימים וכל המים אני מלא שעלי כתיב (ישעיה מ) מי מדד בשעלו מים ואני על לוגך כתבתי הסך נסך שכר לשון שתיה לשון שביעה לשון שכרות.

חבית היין והציץ

"ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש" [לא, יז]

הגמרא מספרת כיצד ידעו להבחין בין אשה שיודעת איש ללא יודעת, הגמרא מציגה שני אפשרויות בדיקה דרך הציץ ודרך חבית יין.

אצל אומות העולם מעבירים לפני הציץ

ואצל ישראל מעבירים על פי חבית יין

הגמרא שואלת מדוע אצל ישראל לא מעבירים לפני הציץ והתשובה הציץ לא ניתן לפורענות לישראל.

יש לשים לב שהגמרא לא שאלה הפוך

כלומר עדיף לגמרא להשתמש בציץ ולא בחבית יין

ורק בלית ברירה משתמשים בחבית יין

השאלה מדוע?

והתשובה פשוטה – לא חבל להרוס חבית יין? (שהרי היה צריך לפתוח את החבית)

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ס עמוד ב

תניא נמי הכי: וכל אשה יודעת איש - בראויה ליבעל הכתוב מדבר, אתה אומר: בראויה ליבעל, או אינו אלא נבעלה ממש? כשהוא אומר: וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר, הוי אומר: בראויה ליבעל הכתוב מדבר. מנא ידעי? אמר רב הונא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: העבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות - בידוע שהיא ראויה ליבעל, כל שאין פניה מוריקות - בידוע שאינה ראויה ליבעל. אמר רב נחמן: סימן לעבירה - הדרוקן. כיוצא בדבר אתה אומר: וימצאו מיושבי יבש גלעד (רש"י - מאנשי יבש גלעד - בימי פלגש בגבעה שנהרגו כל אנשי יבש גלעד לפי שלא באו להלחם בשבט בנימין כשאר אחים והחיו כל שלא נבעלה ונתנום לנותרים משבט בנימין לנשים). ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעו איש למשכב זכר, מנא ידעי? אמר רב כהנא: הושיבום על פי חבית של יין, בעולה - ריחה נודף, בתולה - אין ריחה נודף. ונעברינהו לפני ציץ! אמר רב כהנא בריה דרב נתן: לרצון להם כתיב, לרצון ולא לפורענות. אי הכי, במדין נמי! אמר רב אשי: להם כתיב, להם לרצון ולא לפורענות, ולעובדי כוכבים אפילו לפורענות.

ישראל והגפן

המדרש  פתרון תורה פרשת אלה מסעי עמוד 225

(לא מכיר אותו אבל הוא מבסס את דבריו על מדרש שמואל ועל הילקוט שמעוני)

על בסיס הדמיון המילולי "מסעי" "תסיע" יוצר השוואה בין עם ישראל לגפן

אלה מסעי בני ישראל,

כתיב גפן ממצרים תסיע וגו',

מה גפן זה אינה ניטעת עירובין אלא שורות שורות, כך ישראל אינם חונים אלא דגלים דגלים.

דבר אחר מה גפן זו בולשין תחתיה ואחר כך נוטעין אותה כך תגרש גוים ותטעה.

מה גפן זו שומרה למעלה כך ישראל הנה לא ינום ולא יישן,

מה גפן זה שרביט אחד יוצא המנה ומכבש כל אילנות כך ישראל צדיק אחד עומד מהן ושמעו הולך מסוף העולם ועד סופו, כמו יהושע דוד ומרדכי.

מה גפן זו יש בה יין ויש בה חומץ, זה טעון ברכה וזה טעון ברכה, כך ישראל חייבין לברך על הטובה ועל הרעה,

מה גפן זו יש בה יין וחומץ וענבים וצימוקים כך ישראל יש בה כהנים לוים וסנהדרין ויש בהן מקרא משנה תלמוד והגדות.

מה גפן זו כל מי שהוא אוכל הימנה כשהו בוסר קהות שיניו, כך כל מי שהוא בא לפני ומזדווג לישראל, סוף שאינו נוטל את שלו מתחת ידיהם כגון פרעה ועמלק ול"א מלכים וכיוצא בהם וכולן נפלו לפני ישראל.

 דבר אחר מה גפן זו עליו מחפין על האשכולות כך עמי הארץ מחפין על בני תורה.

מה גפן זו יש בה אשכולות גדולים וקטנים וכל שהוא גדול מחבירו נמוך הימנו, כך ישראל כל שהוא גדול מחבירו בתורה צריך שהיא נמוך ממנו.

מה גפן זו כל השותה פניו מצהילות כך חכמת אדם תארו פניו וגו' בשעה שהוא משאיל ומשיב.

מה גפן זה בתחלה נרפסת ברגל אחר כך עולה לשלחן מלכים, כך ישראל בתחילה כתיב בהן וישימם כעפר לדוש, ושפלת מארץ תדברי וגו', אבל לעתיד לבא כתיב בהן והיו מלכים אומניך וגו'.

נ.ב – דיברנו באופן דומה בפרשת בחוקותי מ"מ יש כאן השלמה, (כדאי לעיין שם שוב ולהשוות).

יין ואנשי המלחמה

דברים פרק א פס' ג-ה

 (ג) וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם:

(ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:

(ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

תוך כדי פרשנותו של רבי אברהם בן יעקב סבע (ממגורשי פורטוגל) בספרו 'צרור המור' על פרשת השבוע אנו לומדים על עוד תפקיד של היין והוא חיזוק איש המלחמה, אנו מכירים את התיעוד של הקצבת היין היומית לחיילי הלגיון הרומאי.

אבל כאן יש לנו פרשנות מהמקורות והוא מוכיח זאת מתקופה קדומה יותר עם מלכי צדק שמגיש יין לאברהם שחזר מהמלחמה מול ארבעת המלכים.

המיוחדות אצלנו בפרשה שהצלחנו להסתדר גם בלי יין.

(באמת מוזר אולי זה היה בתשעת הימים)

צרור המור דברים פרק א

אח"כ ספר ענין מלחמת סיחון ועוג. ואיך נתנם בידם ה' בדרך נס. אע"פ שהם לא היו מלומדים במלחמה. וזה שאמר ויתן ה' אלהינו בידינו גם את עוג. אע"פ שאנחנו לא היינו ראויים לפי שלא היינו מלומדי מלחמה. וכן שהיינו חלשים ולא היינו אוכלים לחם ושותים יין שהוא מחזיק ידי עושי המלחמה. כאומרו ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. ועם כל זה נתנם ה' אלהינו בידינו. וזה שאמר להם משה בסוף בפרשת כי תבא. לחם לא אכלתם ויין לא שתיתם ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון וכו' ועוג מלך הבשן. ועכ"ז ויתנהו ה' אלהינו בידינו. ולזה כיון בכאן ואמר ויתן ה' אלהינו בידינו גם את עוג. אח"כ סיפר איך נתן ארץ סיחון ועוג לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה והוא מבואר: