זווית היין בפרשת השבוע ובמקורות #שנה א'

בית היין

הגענו לשבת הגדול ובמהלך ההתקדמות בספרי הנ"ך הגענו למגילת שיר השירים – מדהים.

שיר השירים ב, ד

הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה:

מה הוא אותו 'בית היין'?

יש בזה דעות שונות בחז"ל

ישנה דעה שרואה את בית היין כאמירה שלילית אך היא נדחית

מ"מ מצאנו כפירושים את:

כאשר בפשט הכוונה למרתף היין בפשוטו (ולא מקום ששותים יין)

ובמדרש:

א. הר סיני

ב. האנושות כולה 70 אומות

ג. בית המקדש

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ב

הביאני אל בית היין, רבי מאיר ורבי יהודה,

ר' מאיר אומר אמרה כנסת ישראל הושלט בי יצר הרע כיין ואמרתי לעגל (שמות ל"ב) אלה אלהיך ישראל, הדין חמרא כד עלל בבר נש הוה מערבב ליה,

אמר לו ר' יהודה דייך מאיר אין דורשין שיר השירים לגנאי אלא לשבח, שלא נתן שיר השירים אלא לשבחן של ישראל,

ומהו הביאני אל בית היין, אמרה כנסת ישראל הביאני הקדוש ברוך הוא למרתף גדול של יין זה סיני ונתן לי שם דגלי תורה ומצות ומעשים טובים ובאהבה גדולה קבלתי אותם,

רבי אבא בשם ר' יצחק אמר אמרה כנסת ישראל הביאני הקדוש ברוך הוא למרתף גדול של יין זה סיני ונתן לי משם התורה שנדרשת מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא.

במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ב

חיבה גדולה חבבן הקדוש ברוך הוא שעשאם דגלים כמה"ש כדי שיהיו ניכרין ומנין שהוא אהבה לישראל שכן שלמה אומר (שיר /השירים/ ב) הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה אמר ר' אבהו מה ת"ל הביאני אל בית היין וגו' למה"ד =למה הדבר דומה= לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין ונכנס לבדקו ומצאו כולו חומץ בא לצאת מתוך האוצר ומצא חבית א' יין טוב אמר חבית זו עומדת עלי כמלא אוצר כך ברא הקדוש ברוך הוא שבעים אומות מכולם לא מצא הנייה אלא בישראל שנאמר הביאני אל בית היין

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שיר השירים פרק ב

הביאני אל בית היין. זה הר סיני. ולמה נקרא בית היין, מה היין מגדל את הגוף, כך דברי תורה מגדלין לומדיהן, שנאמר (שם א, ט) כי לוית חן הם לראשך

לקט יושר חלק א (אורח חיים) עמוד קכא ענין ב

גפן, רמז לבית המקדש שנאמר (שה"ש) הביאני אל בית היין, כי ביתי בית תפלה.

ביצה

בדיקת הטעמים של הינן

המשנה דנה בדרך שהמקח מותר ביום טוב

בהמשך הגמרא יוצרת סתירה בין דברי חכמים לעצמם וכן בדברי ר"י.

מ"מ בתירוץ שהגמרא מתרצת את דברי חכמים הוא מעורר אסוציאציה של מה שקורה ביקב

כאשר מוצאים דגימה בחבית ובד"כ לתוך כלים שנמצאים ביקב והם כלים עם שנתות ורוצים לבדוק את הטעם ויינן נותן לחברו לקבל חוות דעת.

מסכת ביצה כט ע"א

משנה - אומר אדם לחברו: מלא לי כלי זה, אבל לא במדה.

רבי יהודה אומר: אם היה כלי של מדה - לא ימלאנו.

גמרא - מאי אבל לא במדה - שלא יזכור לו שם מדה, אבל כלי המיוחד למדה - ימלאנו, ואתא רבי יהודה למימר: כלי המיוחד למדה - לא ימלאנו. אלמא: גבי שמחת יום טוב רבי יהודה לחומרא ורבנן לקולא? והא אפכא שמעינן להו: דתנן, רבי יהודה אומר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי וכנגד הקופיץ, וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. אלמא: רבי יהודה לקולא ורבנן לחומרא, קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה, קשיא דרבנן אדרבנן! - דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא; התם - בשאינו מיוחד למדה, הכא - מיוחד למדה. דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא: התם - קא עביד כדעבדין בחול, הכא - לא קעביד כדעבדין בחול, דעבדי אינשי דמקרבי חמרא (=לחבריהם). במנא דכילא (=של מדה) ושתו.

ארבע כוסות

חג הפסח הוא החג האולטימטיבי של היין

בפורים יש כאלה שמשתכרים עם משקאות אחרים, אבל בפסח הדין הוא דווקא יין יש פוסקים שסוברים שלא מועיל מיץ ענבים (ולפחות לא מהודר)

בגמרא (ברכות) מובא שרבא היה שותה הרבה יין בערב פסח בכדי לאכול מצות לתיאבון. הוא לא עשה זאת כל ערב שבת כנראה שיש קשר יותר עמוק בין פסח ליין.

הקשר ליין מתחיל כבר אצל פרעה שהכיר את יוסף

הכלי יקר מביא מדרש רבה שמסביר את עניין ארבע הכוסות לא כמו שאנו מכירים בגמרא כנגד ארבע לשונות של גאולה. אלא כנגד החלום של שר המשקים.

ישנם כמה הדגשים מעניינים בדברי הכלי יקר

א. יין שותים אחרי תשועה כל שהיא – הביטוי - "להרים כוסית".

ב. לא עלינו ועליכם מי שמשתחרר מכלא (אני מניח שמכל צרה) יש לו לשתות ארבע כוסות.

ג. בסוף הכלי יקר מלמד אותנו לחשוב חיובי

מי שבחלום מתעסק ביין כנראה יהיה בסדר איתו.

כלי יקר בראשית פרק מ (יא)

וכוס פרעה בידי. בבראשית רבה (פח ה) אמרו מכאן תיקנו חכמים ארבע כוסות בפסח כנגד ארבע פעמים כוס שנזכרו כאן, ויש לתמוה מה הראה הקב"ה לשר המשקים בזה, ומה ענין ארבע כוסות של פסח לחלומו של שר המשקים. ונראה לפרש כי ידוע ששתית הכוס מורה על התשועה מאיזו צרה, כמו שנאמר (תהלים קטז יג) כוס ישועות אשא, וארבע כוסות של פסח יוכיחו, וכל שבוי סבבוהו ארבע משפחות הרעות שנזכרו בספר ירמיה (טו ב) כה אמר ה' אשר לחרב לחרב ואשר למות למות ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי ובבבא בתרא (ח ב) אמר ר' יוחנן כל המאוחר בפסוק קשה משלפניו וכו' עד שבי כולהו איתנהו ביה, כי בידו של אדונו לייסרו בחרב, ולהמיתו, ולהרעיבו, ולענותו בענין בית הסוהר, ונמצא שכל שבוי שבבית הבור כשיוצא מבית האסורים דין הוא שישתה ארבע כוסות של ישועה, כי מאחר ששבוי כולהו איתנהו ביה אם כן ביציאתו משם מבית הסוהר הוא ניצול מארבעתן, על כן נזכר בשר המשקים ארבע פעמים לשון כוס, כי הראה לו בחלום שיצא מן בית הבור ויהיה נצול מארבע רעות אלו, ויהיה ראוי לשתות ארבע כוסות של ישועה. ואם כן למדו חז"ל מכאן שבפסח חייב כל אדם לשתות ארבע כוסות, כי ישראל היו גם כן שבוים במצרים והשבוי כולהו איתנהו ביה, על כן דין הוא שישתו ארבע כוסות של ישועה כנגד ההצלה מארבעתן, כי לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה ממצרים כי אף אותנו גאל עמהם וזה פירוש יקר. ומכאן שפט יוסף בשכלו ששר המשקים יצא מבית הסוהר וישב על כנו, אבל שר האופים לא ראה בו דבר המורה על גאולתו ועל פדות נפשו:

הפעם הגענו בנ"ך למגילת איכה ואילו בתלמוד למסכת תענית

והנושא משותף איסור שתית יין בערב תשעה באב (מדין התלמוד האיסור הוא רק בערב תשעה באב)

מ"מ דרך הדלת האחורית ניתן ללמוד שמה שיצר את השמחה ולכן עליו גזרו זה דווקא יין ולא שאר המשקאות המשכרים כגון ויסקי וכו'

לשם כך נראה גם ההלכה בשו"ע, שכידוע המנהג לא לאכול בשר ולא לשתות יין כבר לפני כן (שבוע שחל בו או מר"ח) מ"מ באותו זמן אין איסור על שיכר (רמ"א)

(אמנם בסעודה מפסקת עצמה הרמ"א אוסר).

איכה

איכה פרק ג, טז

וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר:

איכה רבה (וילנא) פרשה ג

"ויגרס בחצץ שני, מעשה בבנו של ר' חנניה בן תרדיון שנתחבר ללסטים וגלה את רזן והרגוהו ומלאו פיו עפר וצרורות לאחר שלשה ימים נתנוהו בכליבא ובקשו לקלס עליו מפני כבוד אביו ולא הניחן אמר להם הניחו לו ואני אומר על בני, פתח ואמר (משלי ה') ולא שמעתי לקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה, ואמו קראה עליו (שם /משלי/ י"ז) כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו, אחותו קראת עליו (שם /משלי/ כ') ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ, ותנן כל שהוא מסעודת תשעה באב אסור לאכול בשר ולשתות יין ולאכול שני תבשילין ולרחוץ ולסוך, וכל שאינו מסעודת תשעה באב מותר לאכול בשר ולשתות יין ולאכול שני תבשילין, רב מן דהוא אכיל כל מאכלו נסיב חד פת פחית ויהב עליה קטם ואמר זו היא סעודת תשעה באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר, ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה"

תענית

מסכת תענית (ל ע"ב)

"תנן התם: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושין, מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם. תניא נמי הכי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם, כדי שיתענה. תניא אידך: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל האוכל ושותה בתשעה באב - כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים. רבי עקיבא אומר: כל העושה מלאכה בתשעה באב - אינו רואה סימן ברכה לעולם. וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה. תניא נמי הכי: כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב - עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמתם".

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא

סעיף י

יש מי שאומר שהנוהגים שלא לאכול בשר בימים הנזכרים, מותרים בתבשיל שנתבשל בו בשר, ואסורים בבשר עוף ובשר מלוח ויין תוסס; ומותר לשתות יין הבדלה וברכת המזון.

הגה: ונוהגין להחמיר שלא לשתות יין בברכת המזון ולא בהבדלה (תשובת מהרי"ל סי' ק"ו /ט"ו/), אלא נותנים  לתינוק; ובמקום דליכא תינוק, מותר בעצמו לשתות הבדלה. ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת אירוסין, אוכלים בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה; אבל יש לצמצם, שלא להוסיף. ובשבוע שחל ט' באב בתוכה, אין לאכול בשר ולשתות יין רק מנין מצומצם, וזה אפילו בערב ת"ב שרי (מנהגים ומהרי"ל), ובלבד שלא יהיה בסעודה שמפסיק בה (ד"ע).

סעיף יא

כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור, פורץ גדר הוא וינשכנו נחש (קהלת י, ח). (ומותר לשתות כל שכר אפילו של דבש שקורים מע"ד).

תוקן על ידי יצחק1178 ב- 20/04/2017 13:44:48

המקור לביטוי "רזרב"

ישנו מדרש טראגי על הפסוק "לשחוק אמרתי מהולל..." מ"מ ביטוי מעניין יש שם "עליה"

אנו רגילים שהיין נמצא במרתף (עיין משנה פסחים א א) אבל זה היין הרגיל שמסתפקים ממנו כל הזמן.

מה עם היין המיוחד שאותו מיישנים?

אותו שמים במקום אחר דהיינו ברזרבה ולזה קרוי רזרב (לא כמו היום שכל יין שבקושי טוב להגיש עם שניצל יבש קוראים לו רזרב).

במדרש זה קרוי עליה.

ואם צריך עוד הוכחה לשונית נוכל להוכיח מדברי הגמרא בב"ק שמדברת שם על החילוק בין שור תם לשור מועד ששור תם משלם מגופו ושור תם משלם מעליה (לא נכנס כאן לכל המשמעיות)

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף טז עמוד ב

מתני'. מה בין תם למועד? אלא שהתם - משלם חצי נזק מגופו, ומועד - משלם נזק שלם מן העלייה.

גמ'. מאי עלייה? אמר רבי אלעזר: במעולה שבנכסיו; וכן הוא אומר: וישכב חזקיהו עם אבותיו ויקברוהו במעלה קברי בני דוד, ואמר ר' אלעזר: במעלה - אצל מעולים שבמשפחה, ומאן נינהו? דוד ושלמה.  

מ"מ במדרש מובא שבעל הבית רצה להביא יין מיושן ולא שלח את בנו למרתף אלא לעליה.

קהלת (ב, ב)

לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה:

קהלת רבה (וילנא) פרשה ב

ד"א לשחוק אמרתי מהולל א"ר פנחס דדהובא מערבב מה חדותא עבדא, עובדא הוה בבר נש חד מרברבי סבל /בבל/ שנשא בנו אשה ברביעי עשה סעודה לחכמים אמר לבנו עלה לעלייה והבא לנו יין טוב מחבית פלוני, עלה להביא יין ישן מן העליה הכישו נחש ומת, המתין לירד ולא ירד אמר אעלה ואראה מה טיבו שבני מתעכב, עלה ומצאו שהכישו נחש ומת מושלך בין החביות המתין אותו חסיד עד שאכלו ושתו האורחין כל סעודתן וגמרו לברך אמר להם רבותי לא לברך ברכת חתנים לבית אותו האיש באתם לברך בנו עכשיו אמרו עליו ברכת אבלים על בנו, לא להכניסו לחופה באתם הכניסוהו לקבר, עאל ר' זכאי ואפטר עליה לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה.

מגילה

כיצד צריכה להיראות הירושה

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כז עמוד ב

שאלו תלמידיו את רבי זכאי: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה, ולא כניתי שם לחבירי, ולא ביטלתי קידוש היום. אמא זקינה היתה לי, פעם אחת מכרה כפה שבראשה והביאה לי קידוש היום. תנא: כשמתה הניחה לו שלש מאות גרבי יין, כשמת הוא הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין.

הסיפור מדבר בעד עצמו

רבי זכאי היו לו מידות טובות שלכן  האריך ימים אבל כיצד בפועל זה נעשה?

כאן המדרש מספר הייתה לו ירושה טובה.

והוא במקביל כך המשיך להוריש לילדיו.

בנימה אישית בקצב הזה אצלי נראה שזה גם מה שהילדים שלי יקבלו

המקור לסתם יינם

דניאל (א, ח)

וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל:

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יא הלכה ג

יין העכו"ם שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך והוא הנקרא סתם יינם אסור בהנאה כמו יין שנתנסך, ודבר זה מגזירות סופרים הוא, והשותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות.

רדב"ז הלכות מאכלות אסורות פרק יא

יין העכו"ם שאין אנו יודעין וכו'. דכתיב וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפתבג המלך וביין משתיו. ואף על גב דאיסורו מד"ס החמירו עליו לאוסרו בהנאה משום חומרת ע"ז:

מועד קטן

כיצד נראית אנינות או חובת ההתענגות ביין בשבת

במועד קטן יש ריכוז הלכות של אבלות, המשנה הזו מקורה ממסכת ברכות אבל תוך כדי דיון הובאה כאן.

מ"מ מכלל לאו אתה למד הן = מכיוון שאין אנינות בשבת מותר לשתות יין מכאן רואים את גודל החשיבות לענג את השבת ביין טוב

וכדברי הפיוט "לחם ויין טוב בשר ודגים" (כי אשמרה שבת)

לחם זה מדין לחם משנה

בשר ודגים זאת הארוחה

על היין נאמר גם יין טוב – זה לא רק בכדי לצאת ידי חובת קידוש.

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כג עמוד ב

מי שמתו מוטל לפניו - אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר - אוכל בבית חברו, אין לו בית חברו - עושה לו מחיצה עשרה טפחים, אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו ואוכל. ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואין מברך, ואין מזמן, ואין מברכין עליו, ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה. ובשבת - מיסב ואוכל, ואוכל בשר, ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכין ומזמנין עליו, וחייב בקריאת שמע ובתפילה ובתפילין ובכל מצות האמורות בתורה.

תוקן על ידי יצחק1178 ב- 05/05/2017 12:15:01

תוקן על ידי יצחק1178 ב- 05/05/2017 12:29:38

מלכות ויין

כידוע נחמיה היה פחה דהיינו המושל מטעם המלך בשלטון פרס כדברי הפסוק במגילת אסתר (ג, יב) "וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶך":

אך נחמיה היה פחה מקורב מאד למלך ונוכל לראות את יחס המלך באותו זמן ליין וכן יחסו של נחמיה ליין

כמקורב למלך הוא היה אחראי על היין

נחמיה (ב, א)

וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו:

הפרשנים מזהים את ארתחשסתא כדריוש מ"מ רואים שהמלך צריך הספקה קבועה של יין.

המעניין שגם אחרי שנחמיה קיבל את הרשות לעלות לארץ בתיאור שמתאר כיצד הוא מפרנס את יושבי שולחנו

נחמיה (ה, יז-יח)

"וְהַיְּהוּדִים וְהַסְּגָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ וְהַבָּאִים אֵלֵינוּ מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ עַל שֻׁלְחָנִי:  וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי וּבֵין עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל יַיִן לְהַרְבֵּה וְעִם זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל הָעָם הַזֶּה:

מסביר רש"י

ובין עשרת ימים - ובכל יום ויום היו שותים יין הרבה כדי שיעור ספוק של עשרת ימים:

רק נסו לחשוב על כמות היין שהלכה שם 150 איש כל יום שותים כמויות אדירות.

משנה

חגיגה

מתברר שבזמן בית שני לא בכל מקום היו כולם נאמנים על טהרת היין לנסכים

חגיגה (ג ד)

חומר בתרומה שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של יין של תרומה לא יקבלנה ממנו אבל מניחה לגת הבאה ..."

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת חגיגה פרק ג משנה ד

מה שייחד ארץ יהודה משאר ארץ ישראל כי זולת ארץ יהודה היו שוכנים בה הכותים, ולפיכך אי אפשר לטהר שום דבר ולשמרו מפני שנעשת אותה הארץ בגללם כארץ העמים. ולכן בארץ יהודה נאמנין בני אדם כל השנה על יין ושמן של קדש שהוא טהור שאם אמר זה היין טהור והוא לנסכים וזה השמן טהור והוא למנחות, לפי שמחמת חומרת הקדש אינם מתפקרים בו ולא יזלזלו בעניניו, ולא יאמר טהור אלא על דבר שטהרתו ודאית. ואין נאמנין באמרם יין זה של תרומה טהור הוא אלא בזמן הגתות והבדים בלבד שכל בני אדם מתכוננים ומטהרים כליהם ועצמם כדי שיהא כל מה שסוחטים טהור ויפרישו תרומה טהורה, וכשעברה שעת הגתות והבדים והוא זמן הסחיטה מתרשלים בני אדם ומזניחים את הטהרה, ומפני שמקילין בתרומה אין משמרין אותה שמור גמור, ולפיכך אינן נאמנין. ואם עברו הגתות והבדים והביא אדם לכהן חבית של יין של תרומה בחזקת שהיא תרומה טהורה לא יקבלנה ממנו, אלא אם כן קבלה על דעת שהיא תרומה פסולה כיון שהיא ספק. ואמרו אבל מניחה לגת הבאה, כלומר בעל החבית מניחה לגת הבאה ואז נותנה לכהן, שהוא נאמן באותה שעה.

שר הכרמים ושר היין

מתברר מהפרשנים דלקמן שהחלוקה בין הכורמים לייננים היא עתיקה וכבר אצל דוד המלך כאשר בספר דברי הימים צונים את השרים שלו בשרי ים הממונים על הרכוש אנו רואים שר שממונה על עבודות הכרם ושר אחר שממונה על היין עצמו.

דברי הימים א פרק כז כה- לא

וְעַל אֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ עַזְמָוֶת בֶּן עֲדִיאֵל וְעַל הָאֹצָרוֹת בַּשָּׂדֶה בֶּעָרִים וּבַכְּפָרִים וּבַמִּגְדָּלוֹת יְהוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיָּהוּ:

וְעַל עֹשֵׂי מְלֶאכֶת הַשָּׂדֶה לַעֲבֹדַת הָאֲדָמָה עֶזְרִי בֶּן כְּלוּב:

וְעַל הַכְּרָמִים שִׁמְעִי הָרָמָתִי וְעַל שֶׁבַּכְּרָמִים לְאֹצְרוֹת הַיַּיִן זַבְדִּי הַשִּׁפְמִי:

וְעַל הַזֵּיתִים וְהַשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה בַּעַל חָנָן הַגְּדֵרִי וְעַל אֹצְרוֹת הַשֶּׁמֶן יוֹעָשׁ:

וְעַל הַבָּקָר הָרֹעִים בַּשָּׁרוֹן שטרי שִׁרְטַי הַשָּׁרוֹנִי וְעַל הַבָּקָר בָּעֲמָקִים שָׁפָט בֶּן עַדְלָי:

וְעַל הַגְּמַלִּים אוֹבִיל הַיִּשְׁמְעֵלִי וְעַל הָאֲתֹנוֹת יֶחְדְּיָהוּ הַמֵּרֹנֹתִי:

וְעַל הַצֹּאן יָזִיז הַהַגְרִי כָּל אֵלֶּה שָׂרֵי הָרְכוּשׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ דָּוִיד:

רש"י דברי הימים א (כז כז)

ועל הכרמים - לעדור ולזמור הכרמים:

ועל שבכרמים - הוא אוצרות היין:

רד"ק דברי הימים א פרק כז

ועל הכרמים - שמעי היה ממונה על הכרמים עד אסיפת הענבים, וזבדי היה ממונה על הכרמים בשעת אסיפת הפירות והענבים מהבציר ואילך כמו שאמרו לאוצרות היין:

מצודת דוד דברי הימים א פרק כז

ועל הכרמים - על העבודה אשר יעשה בהם עד אחר הבציר:

ועל שבכרמים - על העבודה אשר יעבוד בהענבים עד להביא היין אל האוצרות והוא דריכת הענבים בגת וכדומה:

מ"מ נראה שישנה מחלוקת בין הפרשנים היכן נגמרת עבודת הכרם

לשיטת הרד"ק והמצודות עד הבציר ואילו כל העבודה עם הענבים הייתה שייכת לזבדי.

אבל אצל רש"י כל זה עדיין היא עבודת הכרם זבדי היה שר שממונה על היינות עצמם הוא היה אוצר היין

ראש השנה

יין נשתה בחבורה

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה (כט ע"א)

תני אהבה בריה דרבי זירא:

כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא,

חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא - מוציא, ואם יצא - אינו מוציא.

את היסוד שלנו נלמד מה"א שבגמרא

הגמ' מדברת על דין ערבות שהוא קיים במצוות ולא קיים בברכות הנהנין

ובפשטות וכך רש"י פירש שלאו דווקא לחם ויין אלא גם שאר הדברים

אך הקשו מדוע ננקט דווקא לחם ויין?

אמנם הדעה שנביא לא התקבלה אך היא מראה לנו את סגנון האכילה והשתייה שמקובל דהיינו יין שותים בחבורה (בהסבה)

וכך הם דברי הריטב"א

חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף כט עמוד א

חוץ מברכת הלחם כו'. לפי שהם ברכות רשות וכן בכל ברכות הנהנין, וכיון דלא הוי חובה אין כל ישראל ערבין זה לזה כדי להוציאו, ואם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. יש מפרשים דנקט ברכת הלחם וברכת היין בפרט ולא נקט כל הברכות הנהנין סתם משום דדוקא בהני הוא דאי לא יצא מוציא לאחרים כשמוציא לעצמו ע"י צירוף כדאיתא פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ג א') דפת ויין בעי הסיבה ומהניא להו הסיבה, משא"כ בשאר ברכת הנהנין שאין בו צירוף לא לפניו ולא לאחריו כדאמרינן אין זימון לפירות וכל אחד ואחד חייב לברך לעצמו אא"כ באה חובה כברכת ירקות בפסח, וליתא דודאי מהניא הסיבה לכל ברכת הנהנין כדמוכח בפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ט א') מעובדא דבר קפרא ותלמידיה ולא אמרינן אין זימון לפירות אלא לאחריו, והכא והתם נקט פת ויין לכלול כל מיני מאכל ומשקה, וטעמא דאין זימון אלא בפת משום דליכא צירוף אלא בדידיה שטעון ברכה במקומו ועד דמברכי קביעות במקומו עומד משא"כ בשאר דברים שאין טעונין ברכה במקומן ולית להו קביעותא.

גם הפנ"י דיבר בסגנון זה

פני יהושע מסכת ראש השנה דף כט עמוד א

תנא אהבה בריה דר' זירא כל הברכות כולן כו' חוץ מברכת הלחם ומברכת היין. ופירש רש"י בד"ה חוץ ושאר ברכות פירות וריחני כו' לא לתהני ולא לבריך עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דא"כ אמאי קתני חוץ מברכת הלחם ויין ליתני סתמא חוץ מברכת הנהנין דלחם ויין נמי בכלל. ויש ליישב דודאי בשאר ברכות הנהנין לא פסיקא ליה למיתני שאם לא יצא מוציא דהא קיימא לן אין מזמנין על הפירות כדאיתא בפרק כל הבשר...

כלומר הייתה ה"א שבלחם ויין בלבד אדם יכול להוציא את חברו כי לחם ויין אוכלים ושותים בחבורה, ושאר דברים נאכלים גם לבד.

כרם סמדר

בדרשות של ר"י אבן שועיב מדבר על יציאת מצרים ומתאר את עם ישראל לפני מתן תורה

והתיאור הוא של כרם סמדר

דהיינו כרם בשלב הפריחה שלו – מתאים לתקופה של לפני החג

דרשות ר"י אבן שועיב ליום אחרון של פסח והוא מדרש שיר השירים

אחרי כן אמר יונתי בחגוי הסלע, אמר זה כשיצאו ישראל ממצרים והגיעו על הים, ודמה אותם ליונה הבורחת מן הנץ ונכנסה לנקיק הסלע ומוצאה שם נחש, רצתה לחזור והנה הנץ על הנקיק התחילה צווחת לבעל השובך, וכך ישראל הים לנגדם והצר לגבם. הראיני את מראיך, שהיו התינוקות מראים באצבע זה אלי ואנוהו, כמו שראוהו בשדות כשהיו מושלכים כדאיתא באגדה דכתיב ויניקהו דבש מסלע. השמיעיני את קולך, קול השירה. כי קולך ערב, כי כשישראל אומרין הלל בנועם ובזמרה קולם עולה למרום. חזר ואמר אחזו לנו שועלים, ומפרשין אותו במדרש על עמלק וסיעתו שבאו אחרי עלותם מן הים קודם מתן תורה, וכרמינו סמדר, ישראל שנקראו כרם, שנאמר כרם ה' צבאות בית ישראל, רוצה לומר שהיו עייפים, כמו שכתוב ואתה עיף ויגע, שלא היו עדיין קיימים וחזקים כמו הסמדר בתחלת צאתו.

מה זה אומר לנו שבחג היום בערב לשתות יין סמדר יין קליל שנוכל להיות עירניים בלילה מחר אחר מתן תורה נוכל לשתות את היין הכבד המשומר.

חג שמח

החבית והציץ

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ס עמוד ב

תניא, ר' שמעון בן יוחי אומר: גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד - כשירה לכהונה, שנאמר: וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם, והרי פנחס עמהם. ורבנן? לעבדים ולשפחות. אי הכי, בת שלש שנים ויום אחד נמי! כדרב הונא; דרב הונא רמי, כתיב: כל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, הא אינה יודעת - קיימו, מכלל דהטף בין ידעו בין לא ידעו - קיימו; וכתיב: וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם, הא ידעי - הרוגו! הוי אומר: בראויה ליבעל הכתוב מדבר. תניא נמי הכי: וכל אשה יודעת איש - בראויה ליבעל הכתוב מדבר, אתה אומר: בראויה ליבעל, או אינו אלא נבעלה ממש? כשהוא אומר: וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר, הוי אומר: בראויה ליבעל הכתוב מדבר. מנא ידעי? אמר רב הונא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: העבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות - בידוע שהיא ראויה ליבעל, כל שאין פניה מוריקות - בידוע שאינה ראויה ליבעל. ...

כיוצא בדבר אתה אומר: וימצאו מיושבי יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעו איש למשכב זכר, מנא ידעי? אמר רב כהנא: הושיבום על פי חבית של יין, בעולה - ריחה נודף, בתולה - אין ריחה נודף. ונעברינהו לפני ציץ! אמר רב כהנא בריה דרב נתן: לרצון להם כתיב, לרצון ולא לפורענות. אי הכי, במדין נמי! אמר רב אשי: להם כתיב, להם לרצון ולא לפורענות, ולעובדי כוכבים אפילו לפורענות.

הגמרא מספרת כיצד בדקו את בנות מדיין האם הן יודעות משכב זכר זו הייתה בדיקה דרך הציץ רש"י מסביר שזה היה נס.

הגמרא שואלת מדוע לא בדקו את בנות יבש גלעד עם הציץ

ועל זה הגמרא עונה שלישראל הציץ הוא רק לרצון ולא לפורענות

אבל נשאלת השאלה

מדוע אצל מדיין לא העבירו את הנשים על החבית

ומדוע נזקקו לנס (כפי שכותב רש"י)?

והתשובה היא פשוטה בהחלט אם אפשר עם הציץ אזי למה להרוס חבית על ידי טילטולה.

האם שתיית יין משובח תלויה במעמד כלכלי

בסוגייות צדקה שבמסכת כתובות מובא סיפור על עני שלמרות שהיה עני על היין לא יכל לוותר, זה כנראה מסתדר עם אותם סוגיות שעוסקות בדין עשיר שירד מנכסיו שצריך לתת לו סוס לרכב עליו וכד' (כל זמן שלא נודע ברבים עיין שם בראשונים).

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב

מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה,

דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפורא.

יומא חד שדרינהו ניהליה ביד בריה,

אתא אמר ליה: לא צריך.

אמר: מאי חזית?

חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן,

אמר: מפנק כולי האי? עייפינהו (רש"י –כפלינהו) ושדרינהו ניהליה.

מה שמעניין שמר עוקבא גילה הבנה גמורה להתנהגות זו והכפיל לו את הקצבה.

ואילו הבן שלו  לא חשב כך

על זה אנו אומרים שמי שלא חווה את חווית היין לעולם לא יבין אותה.

השפעת החבית

הגמרא בנדרים מביאה סיפור שהיה בתקופת הרומאים

הסיפור בא לבטא את הרעיון שמי שצריך לתת את הטון זאת הנשמה ולא הגוף הנושא.

בסיפור ריב"ח גרם לבת הקיסר להפסיד את כל היין כאשר גרם לה להכניס את היין לכלים חשובים מחמת עצמם.

דיון זה למי שירצה ניתן לקחת אותו לויכוח עד כמה ניתן לעץ של החבית להשתלט

האם עדיף השהייה ארוכה בעץ? האם כל החביות צריכות להיות חדשות?

האם עדיף ליישן בחביות גדולות שטח המגע יהיה קטן יותר?

כל הדיונים האלו יכולים להתחיל מנקודת המבט של הסיפור שלפננו

אמנם בסיפור הבעייה יותר קיצונית ששם היין התקלקל לגמרי

אבל יש שיטענו שכך גם ביין ששוהה הרבה זמן בחבית חדשה.

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף נ עמוד ב

אמרה ליה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה:

תורה מפוארה בכלי מכוער!

א"ל: למדי מבית אבוך, במה מניחין יין?

אמרה ליה: במאני דפחרא.

אמר לה: כולי עלמא בפחרא, ואתון במאני דפחרא? אתון אחיתון במאני דכספא ודהבא.

אזלת ורמת חמרא במאני דכספא ודהבא, וסרי.

אמר לה: אף אורייתא כן.

והאיכא שפירין וגמירין!

אמר לה: אי הוו סנו הוו גמירין טפי. 

אם יש לנו מסכת בש"ס שעוסקת ביין בצד השלילי שבו זו היא מסכת נזיר

אמנם כפי שאמרנו פעם חז"ל רואים בזה חטא (נזיר יט ע"א)

"דתניא: ר' אלעזר הקפר ברבי אומר, מה ת"ל: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש? וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין...".

מ"מ העיסוק בין היתר במסכת הנזיר הוא על עצם האיסור לשתות יין.

ישנם עוד שני איסורים בנזיר והן הטומאה והתגלחת

ישנה משנה שבודקת את הייחסים בין שלושת האיסורים שבנזיר.

נזיר פרק ו משנה ה

שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן

חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן שהטומאה והתגלחת סותרין והיוצא מן הגפן אינו סותר

(כלומר אם עבר על האיסור ביין הוא ממשיך ימי הנזירות ולא מתחיל מחדש מה שא"כ בטומאה ותגלחת)

חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו מכללן בתגלחת מצוה ובמת מצוה ...

(כלומר שאין שום מצב להתיר לנזיר לשתות יין לא כמו בטומאה ותגלחת שישנם חריגים)

אם נרצה נוכל להתבונן על שני החילוקים הנ"ל במבט של חובבי יין (לאו דווקא הלכתי)

נוכל לומר:

א. הדרישה שאדם גם בטעות לא ישתה יין וכל היוצא מן היין כולל דבר המבושל ביין (נזיר פרק ו א – "רבי עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב") יגרום שלא תגמר הנזירות לעולם.

ב. אם כבר אסור יין אזי גם במציאות של מצווה שיהיה אסור.