זווית היין בפרשת השבוע ובמקורות #שנה א'

יחסי יין וכוס

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מח עמוד ב

גמ'. ת"ר: התקדשי לי בכוס זה - תני חדא: בו ובמה שבתוכו, ותניא אידך: בו ולא במה שבתוכו, ותניא אידך: במה שבתוכו ולא בו!

ולא קשיא: הא במיא, הא בחמרא, הא בציהרא.

רש"י מסכת קידושין דף מח עמוד ב

במיא - דלא חשיבא (היא) ולא היתה דעתה אלא בכלי. - בו

בחמרא - במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתייא ומהדרי כוס למריה. במה שבתוכו

בציהרא - ציר דגים שעשוי לימים רבים לטבל בו והכוס צריך לשומרו בו ובמה שבתוכו וי"א ציהרא שמן לשון יצהר (במדבר יח). בו ובמה שבתוכו

תוספות מסכת קידושין דף מח עמוד ב

הא במיא - פי' הקונטרס במיא שאינם חשובים אמרי' בו ולא במה שבתוכו בחמרא דחשוב במה שבתוכו ולא בו ובציהרא פירש ציר דגים שעשוי לימים רבים לטבל והכוס צריך לו לשומרו לשון אחר ציהרא שמן כמו יצהר שצריך לכלי שמשהין אותו לזמן גדול בו ובמה שבתוכו וקשה לר"ת דאין זה סדר הברייתא שהביא?

לכן פר"ת

במיא בו ובמה שבתוכו שהמים בטלים לגבי הכוס

בחמרא בו ולא במה שבתוכו שהיין חשוב ואינו בטל לגבי הכוס ומ"מ אינו חשוב כ"כ שנאמר דדעתה תהא על היין

אבל בציהרא במה שבתוכו דחשוב יותר מן הכוס אבל לא בו דהכוס אינו בטל לגבי ציהרא

ומיהו קושיא דר"ת לאו קושיא היא שהרי מצינו בגמרא דאינו חושש לסדר הברייתא כדאמר בפ' הישן (סוכה כו.) גבי לא יישן אדם בתפילין לא שינת קבע ולא עראי כו' ודוק ותשכח.

לכאורה קושיית תוספות מאד הגיונית, אמנם היא לא מוכרחת (כפי שהסביר בסוף) אבל מה הפריע לרש"י להסביר כפי שהסביר תוס'?

יתכן שהיחס המיוחד שנותן רש"י ליין (האגדה מספרת שהוא התפרנס מיין) גרם לרש"י לתת את הכבוד הגדול ליין ללא שום קשר לכוס.

מ"מ היום אנו יודעים שאותו יין נטעם שונה בכוסות שונים.

ואז אין לנו בעיה לקבל גם את פירוש התוספות.

היין כמבשם

היום יש לנו תכשירים שונים ליצירת האפקט של ריח טוב אנו משתמשים בהם בבית במכונית על הגוף וגם בארונות הבגדים, בעבר לא היו תכשירים אלו השתמשו בבשמים אורגינלים חלק מהבשמים היה היין עצמו שכידוע יש לו ארומות לא מבוטלות.

הבנה זו תסביר לנו את דיון הגמרא בבא קמא שעוסקת בפירות שביעית

האם  יין של שביעית ניתן להשתמש בו כמבשם

תוך כדי דיון אנו לומדים מי כן היה משתמש ביין כמבשם.

מעניין ביותר לקרוא את דברי הרמ"א (=דרכי משה) שהבאנו בסוף.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קב עמוד א

דתניא: לאכלה - ולא למלוגמא, לאכלה - ולא לזילוף, לאכלה - ולא לעשות ממנה אפיקטויזין, כמאן? כר' יוסי, דאי כרבנן, איכא נמי משרה וכבוסה.

כלומר בשביעית אסור להשתמש ביין כתרופות וכמבשם (יש מחלוקת האם ניתן לכבס ביין).

רש"י

לזלף - שמזלפין יין בבית והאי נמי אין שוה בכל אדם שא"צ זילוף אלא אדם מעונג ומעודן.

ערוך לנר מסכת סוכה דף מ עמוד א

שוב ראיתי בש"מ בב"ק (קב א) שכתב בשם הראב"ד אהא דאמרינן (שם) לאכילה ולא לזילוף אף על גב דאמרינן בעלמא שותין מלוג בסלע ומזלפין בשתים דאלמא זילוף חשיב משתיי' ה"מ לאדם חשוב ומעונג אבל לרוב בני אדם הפסד יין הוא ואמר רחמנא לאכלה ולא להפסד אבל משרה וכביסה לאו הפסד הוא דחיי נפש הוא.

דרכי משה הקצר יורה דעה סימן קנה

מכל מקום אפשר לומר דיין אין כל דרך הנאתו בשתיה שהרי מזלפין בו והוא מגדולי הנאתו כדאיתא פרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קטו ב) שותין מלוג בסלע ומזלפין בשתים והמפונקים עושין כן כדאיתא פרק מציאת האשה (כתובות סז ב) וגם ראיתי המפונקים רוחצים ידיהם ביין במקום מים להצהיל הפנים...

בגמרא דנים לגבי הסבר המשנה באיסור אכילת שני תבשילין

תוך כדי כך אנו למדים כדרך אגב בדעה שלא התקבלה להלכה (דעת רשב"ג) כמה היו רגילים לשתות יין בסעודה רגילה.

בברייתא הראשונה הדוגמא שהביא: "היה רגיל לשתות עשרה כוסות - שותה חמשה כוסות".

בברייתא השנייה הדוגמא שהביא: היה רגיל לשתות לוג יין - ישתה חצי לוג יין

הברייתא השניה מדברת על דוגמא יותר מעשית בלוג יש ארבע רביעיות

כל רביעית ע"פ השיטה המצמצמת זה 86 סמ"ק (גר"ח נאה) כלומר חצי לוג זה 172 סמ"ק זה כמעט רבע בקבוק יין של ימנו

ואת זה רשב"ג רואה כשינוי המצמצם שראוי לשתותו בסעודה מפסקת

מ"מ אין עניננו לשתות יין בסעודה מפסקת אלא לדעת שאדם מהשורה (ובהערכת המציאות הזאת חכמים לא יחלקו עליו) אמור לשתות למצער רבע בקבוק בארוחה.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ל עמוד א

ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין כו'. אמר רב יהודה: לא שנו אלא משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה - מותר. ואמר רב יהודה: לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה, אבל בסעודה שאינו מפסיק בה - מותר. ותרוייהו לקולא. וצריכא, דאי אשמעינן בסעודה המפסיק בה - הוה אמינא: אפילו משש שעות ולמטה, קמשמע לן: משש שעות ולמעלה. ואי אשמעינן משש שעות ולמעלה הוה אמינא: אפילו בסעודה שאינו מפסיק בה, קמשמע לן בסעודה המפסיק בה. תניא כלישנא קמא, תניא כלישנא בתרא. תניא כלישנא בתרא: הסועד ערב תשעה באב, אם עתיד לסעוד סעודה אחרת - מותר לאכול בשר ולשתות יין, ואם לאו - אסור לאכול בשר ולשתות יין.

תניא כלישנא קמא: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה.

אמר רבי יהודה: כיצד משנה?

אם היה רגיל לאכול שני תבשילין - יאכל מין אחד, ואם היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם - סועד בחמשה. היה רגיל לשתות עשרה כוסות - שותה חמשה כוסות.

במה דברים אמורים - משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה - מותר.

תניא אידך: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. דברי רבי מאיר,

וחכמים אומרים: ישנה, וממעט בבשר וביין,

כיצד ממעט? אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר - יאכל חצי ליטרא, היה רגיל לשתות לוג יין - ישתה חצי לוג יין,

ואם אינו רגיל כל עיקר - אסור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה רגיל לאכול צנון או מליח אחר סעודתו - הרשות בידו.

תניא אידך: כל שהוא משום תשעה באב - אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין,

כל פעם שיוצא לי ללמד את הסוגיה הזו אני לא מפספס להעביר לתלמידים שיעור קצר בייננות כולל האמצעים המודרנים שנועדו לשמר את היין שלא יחמיץ.

בסוגיה זו רואים כיצד רש"י מראה את ידיעותיו בייננות.

הסוגיה  מתעסקת בדין 'שליחות יד'

משנה מסכת בבא מציעא פרק ג

אם לא שלח ידו במלאכת רעהו כיצד הטה את החבית ונטל הימנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית הגביהה ונטל הימנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה:

המשנה מסבירה שכאשר החבית בפיקדון

והנפקד גוזל רביעית יין מהחבית יהיה חילוק האם יש כאן דין שליחות יד בחבית, כלומר האם פקעו מהשומר הפטורים של השומר כגון פטור של נאנסו.

מסבירה המשנה שכל עוד אין הגבהה עדיין אין שליחות יד הוא יתחייב רק על מה שגזל אבל אם החבית תשבר מחמת אונס הוא יהיה פטור.

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף מד עמוד א

הטה את החבית כו'. אמר רבה: לא שנו אלא נשברה,

אבל החמיצה - משלם את כולה. מאי טעמא - גירי דידיה הוא דאהנו לה.

הגביהה ונטל הימנה כו'. אמר שמואל: לא נטל - נטל ממש,

אלא כיון שהגביהה ליטול אף על פי שלא נטל. –

לימא קא סבר שמואל שליחות יד אינה צריכה חסרון? –

אמרי: לא, שאני הכא דניחא ליה דתיהוי הא חבית כולה בסיס להא רביעית.

בגמרא רבה מסביר לנו שמדובר שכתוצאה מנטילת הרביעית לא נגרם נזק לשאר היין כי אם החמיצה החבית הרי זה נגרם בגלל פשיעת המפקיד והוא כן יתחייב על כל החבית למרות שלא הייתה הגבהה.

בהמשך שמואל מסייג את דברי המשנה (שבחבית אין צורך בפועל ליטול בכדי שיהיה דין של שליחות יד) וזה שוב לאור הכלל שחבית תמיד צריכה להיות מלאה.

ורש"י מסביר לנו את מה שהייננים  יודעים.

רש"י

לא שנו - דהיכא דנטל ולא הגביה כל החבית - פטור.

אלא נשברה - דאונס הוא, והרי לא קנאה שיתחייב באונסין.

אבל החמיצה - פשיעה היא, ומזיק בידים הוא, דבשביל שחיסרה החמיצה, שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר.

גירי דידיה אהנו לה - חצים שלו גרמו לה להחמיץ.

דניחא ליה דתיהוי כולה חבית בסיס להאי רביעית - שתשמר אותה רביעית ולא תחמיץ, ולעולם שליחות יד בדבר אחר צריכה חסרון, והנוטל פקדון ומגביהו על מנת לשלוח בו יד, כל זמן שלא חסרו - אינו מתחייב בהגבהתו, הואיל ולא נטלו על מנת לגזול את כולו, אלא לשלוח בו יד, ושליחות יד בלא חסרון ליתיה, אבל יין שאינו משתמר אלא בכלי מלא - הוה ליה כמי שנטל והניחו עם השאר להשתמר, ונעשה שואל על כל שאר החבית.

סגולות היין ו יין לבישול

בסוגיית צדקה תוך כדי שמסבירים את הדברים הקשים ומראים את עוצמת הצדקה בסולם הדרגות אנו מוצאים את עוצמת היין ועוצמתו בסולם זה גבוהה מהר, ברזל, אש, מים, עננים, רוח, גוף ופחד.

מסכת בבא בתרא דף י ע"א

תניא, ר"י אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. הוא היה אומר, עשרה דברים קשים נבראו בעולם: הר קשה - ברזל מחתכו, ברזל קשה - אור מפעפעו, אור קשה - מים מכבין אותו, מים קשים - עבים סובלים אותן, עבים קשים - רוח מפזרתן, רוח קשה - גוף סובלו, גוף קשה - פחד שוברו, פחד קשה - יין מפיגו, יין קשה - שינה מפכחתו, ומיתה קשה מכולם - [וצדקה מצלת מן המיתה], דכתיב: וצדקה תציל ממות.

סגולה נוספת היא האפשרות לחדור אל לב האדם דרך היין

בבא בתרא דף יב ע"ב

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הרגיל ביין, אפילו לבו אטום כבתולה - יין מפקחו, שנאמר: ותירוש ינובב בתולות (ינובב בתולות - לב אטום כבתולות עושה נבוב וחלול).

הנושא השני שלנו באיזה יין מבשלים, נהוג לחשוב שמשתמשים ביין פשוט

בסוגיה העוסקת בדיני מקח וממכר מתייחסים לחריגה הסבירה של מוצרים פגומים שהקונה מבין שזה עדיין בתחום הסביר, ע"פ הסבר הרמב"ם במשנה (שמבוסס על הגמרא) תלוי לצורך מה הייתה הקניה. ברגע שהקניה הייתה לצורך בישול כאן אין פשרות והוא צריך להיות יין מעולה.

משנה מסכת בבא בתרא פרק ו משנה ב

המוכר... מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פיטסיאות למאה:

פירוש המשנה לרמב"ם

קוססות, מחמיצות.

אם היה המרתף חביות הרי עשר חביות, ואם היה כדין הרי עשרה כדין.

במה דברים אמורים כשאמר לו מרתף זה של יין אני מוכר לך ולמקפה, כלומר שישתמש בו לתבשילים,

אבל אם אמר לו מרתף של יין למקפה אני מוכר לך, וצריך שיהא כולו טוב בתכלית לפי שאין משתמשין בתבשיל אלא בטוב שביין.

ואם אמר לו מרתף זה של יין אני מוכר לך ולא הזכיר לו מקפה, הרי זה נותן לו יין הנמכר בחנות שאינו טוב בתכלית.

ואם אמר לו מרתף של יין אני מוכר לך ולא הזכיר מקפה ולא ייחדו במלת זה, הרי גם זה מקבל עליו עשר למאה כמו שנתבאר במשנה.

אבל אם אמר לו מרתף זה ולא הזכיר יין אפילו כולו חומץ הגיעו.

חידושי התורה שבעקבות שתיית היין

יש כאן גמרא שמספרת לנו מה קורה אצל תלמידי חכמים ששותים יין

הם כבר לא מדברים את הדעת שמבטאת את הפשט כלומר את החיצוניות

אלא את הסוד.

ברגע שהם משתחררים מהעכבות שלהם הם מסוגלים לדרוש את הפסוקים  ברבדים עמוקים ביותר.
(זה דבר תורה שמתאים ביותר לסעודת פורים
תזכרו בו עוד חצי שנה) 

סנהדרין לח ע"א

יהודה וחזקיה בני רבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמי רבי, ולא הוו קא אמרי ולא מידי. אמר להו: אגברו חמרא אדרדקי, כי היכי דלימרו מילתא. כיון דאיבסום, פתחו ואמרו: אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן: ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל. אמר להם: בניי, קוצים אתם מטילין לי בעיניי? אמר לו רבי חייא: רבי, אל ירע בעיניך, יין ניתן בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין - יצא סוד.

רבינו חננאל

בני ר' חייא איבסום פתחו ואמרו אין בן דוד בא עד שיכלו ראשי גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל שנאמר והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל לפח ולמכשול. אמר להן בניי קוצים אתם משימין לי בין עיני אמר לו אביהם רבי אל ירע בעיניך יין ע' סוד ע' נכנס יין יצא סוד.

יד רמ"ה

בני ר' חייא הוו יתבי קמיה דר' בסעודתא כיון דאיבסים בחמרא פתוח ואמור אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל כו' שנאמר והיה למקדש אמשיח קאי והכי משמע קרא והיה למקדש לכל ישראל ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל היינו שני בתי אבות אמר להם בני לאחר ייני קוצים אתם מטילין בעיני א"ל ר' חייא ר' אל ירע לך יין ניתן בשבעים יין בגימטריא שבעים סוד בגימטריא שבעים נכנס יין יצא סוד:

צבע היין

הגמרא במסכת מכות מביאה מספר מימרות של רב יהודה בשם רב אחת המימרות נוגעת אלינו:

תלמוד בבלי מסכת מכות דף ג עמוד ב

"ואמר רב יהודה אמר רב: שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב של יין ומראיהן כמראה יין, ונפלו למקוה - לא פסלוהו"

תוך כדי הדיון במימרא מובאת משנה ממסכת מקואות.

המשנה

דתנן: שלשת לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין,

ונפלו למקוה - לא פסלוהו,

וכן ג' לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב חלב ומראיהן כמראה מים,

ונפלו למקוה - לא פסלוהו;

ר' יוחנן בן נורי אומר: הכל הולך אחר המראה.

ונסביר:

קיי"ל ששלושה לוגין מים שאובים פוסלים את המקווה אם היה פחות מ40 סאה.

המים האלה צריכים להיות רק מים ללא תוספת של מי פירות וכד'.

אך לא לכל הדעות התוספת משפיעה תמיד.

(לידע כללי הקורטוב הוא אחד מששים וארבעה בלוג (פירוש המשנה לרמב"ם מקוואות ז ב)

כלומר לדעת החזו"א  40 סאה שלושה לוגין הם 1.8 ליטר והקורטוב הוא 9.4 סמ"ק

לדעת הגר"ח נאה שלושה לוגין הם 1.032 ליטר והקורטוב הוא 5.4 סמ"ק).

המחלוקת היא בין ת"ק לרבי יוחנן בן נורי האם ניתן לצרף משקה אחר לסך השלושה לוגין לדעת רבי יוחנן בן נורי המראה קובע ולא המוצר עצמו כך שיתכן שאין שלושה לוגין מים שאובים ולשיטתו יפסל המקווה- אם המראה כמים, מאידך יפסל אם המראה הוא מראה יין.

כך שדברי רב יהודה בשם רב הם בשיטת רבי יוחנן בן נורי.

שתי תובנות ינניות עולות לנו ממשנה זו.

מ"מ נשים לב המשנה יכלה לנקוט כדוגמה יין לבן במקום חלב אבל המשנה לא עשתה זאת כי סתם יין הוא יין אדום.

עוד נקודה מעניינת שיש מצב של יין אדום בצבע מאד קהה שביחס שלאחד לשישים וארבע עדיין נותן צבע של יין.

שבועות

יין לעיס

כל אחד שמע את הביטוי יין לעיס

יש שלא אוהבים אותו ויש שכן אוהבים

נראה שבזמן חז"ל הביטוי הזה היה מאד מובן ומצוי

הגמרא דנה במי שנשבע שלא יאכל והוא באמת לא אכל אבל כן שתה והגמרא פוסקת שהוא חייב ומביאה לזה שני מקורות

א. בסברא בשפת הדיבור אנו משתמשים במינוח לטעום יין.

ב. מהוראת הפסוק "ואכלת"  הגמרא תמיד דוחה שאין זו הבנה מוכרחת כי יתכן שהיין מעורב במאכל (=אניגרון) ולכן בסופו של דבר הגמרא לומדת זאת  בגזורה שווה

מ"מ אנו יכולים ללמוד שההבנה הפשוטה של הגמרא (למרות שהיא לא מוכרחת) שהביטוי אכילה הוא דבר שנסבל כאשר שותים יין.

הבנה זו מסתדרת לנו עם המונח יין לעיס וכן למדנו בברכות (לה ע"ב) שיין גם משביע.

שבועות כב ע"ב

אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל: שבועה שלא אוכל, ושתה - חייב,

איבעית אימא: סברא, ואיבעית אימא: קרא.

איבעית אימא סברא, דאמר ליה אינש לחבריה: נטעום מידי, ועיילי ואכלי ושתו.

ואיבעית אימא קרא, שתיה בכלל אכילה, דאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה? שנאמר: ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירושך...

אלא אמר רב אחא בר יעקב, מהכא: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר, יין חמרא הוא, וכתיב ואכלת.

ודלמא ה"נ על ידי אניגרון! שכר כתיב, מידי דמשכר. ודלמא דבילה קעילית, דתניא: אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב, ונכנס למקדש ועבד - חייב! אלא גמר שכר שכר מנזיר, מה להלן יין, אף כאן יין.

עבודה זרה

סתם יינם ע"פ המשנה הראשונה

במסכת עבודה זרה לא צריך להתאמץ לחפש מקורות ליין כל הסוגיה של יין נסך נמצאת שם.

ועוד חזון למועד ואכתוב חיבור בנושא.

בחרתי להביא הפעם דיון בסיסי בהלכות יין נסך

זו אמנם משנה ראשונה (הגמרא תביא בהמשך את המשנה האחרונה) אך חשוב להכיר את היסודות. משנה זו גם מתארת את עשיית היין

משנה מסכת עבודה זרה פרק ד

לוקחין גת בעוטה מן העכו"ם אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתפוח ואינו נעשה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר:

ר' עובדיה מברטנורא מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ח

גת בעוטה - שבעטה ודרכה נכרי:

אף על פי שהוא נוטל בידו - ענבים מתוך היין.

ונותן לתפוח - מקום אסיפת הענבים העשוי כמין גל קרוי תפוח, וסבר תנא דידן דאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. וזו משנה ראשונה היא ואין הלכה. אלא כיון שהתחיל היין להמשך, נעשה יין נסך:

מה שבבור אסור - אם יגע בו נכרי אחרי כן:

וזה הוא פירוש הרמב"ם

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ח

אם היה מרזב הגת סתום עד שלא יזול ממנו כלום, אלא יידרכו הענבים קצתם עם קצתם, הרי זה אינו מתנסך לדעת משנה ראשונה. ותפוח נקראת פסולת הענבים הנצברת באמצע הגת. ואפילו נטל בידו, כמו שזכר. אבל אם היה דורך, ונוזל אל הבור אשר יתקבץ בו מיץ הענבים, הרי הכל נסך, אפילו מה שבגת. ואמרו כאן והשאר מותר היא משנה ראשונה, אשר היתה מתירה שידרוך הגוי, ואינה הלכה.