זווית היין בפרשת השבוע ובמקורות #שנה א'

היין למקדש

אני זוכר לפני בערך כעשרים שנה שאלתי את מנחם לבני (יקב לבני) האם זה נכון שהוא נטע כרם, וענה לי בחיוב.

ואז שאלתי האם המטרה ליצור עצמאי או שהוא מתכוון לעבוד עם איזה יקב.

הוא מייד ענה לי בעז"ה זה יהיה קברנה סובניון לבית המקדש.

יהודי שחדור תודעת מקדש בכל רמ"ח אבריו.    

הפעם נלמד את התנאים שהמשנה לצורך היין.

מסכת מנחות ח ו

ומנין היו מביאין את היין קרותים והטולים אלפא ליין שניה להן בית רימה ובית לבן בהר וכפר סגנה בבקעה כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאין אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחין ולא ממה שנזרע ביניהן ואם הביא כשר אין מביאין אליוסטן ואם הביא כשר אין מביאין ישן דברי רבי וחכמים מכשירין אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל ואם הביא פסול אין מביאין מן הדליות אלא מן הרוגליות ומן הכרמים העבודים:

בחלק הראשון של המשנה יש דיון על טרואר

ומנין היו מביאין את היין קרותים והטולים אלפא ליין שניה להן בית רימה ובית לבן בהר וכפר סגנה בבקעה כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאין

המקומות הנבחרים (=אלפא) הם קרוטים והטולים, ישנו טרואר בינוני – בית רימה ובית לבן ועוד, מ"מ יין יכול להגיע מ"מ והוא כשר אבל דאגו להביא מטרואר משובח.

דרך אגב לא רק ביין חיפשו את הטרואר המשובח

הרמב"ם מביא בהלכה אחת את רשימת המקומות שמהם הביאו את מה שדרוש

רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ז הלכה ב

וכך היו עושין בזמן המקדש, מביאין אילים ממואב, ומביאין כבשים שגביהן רחבים מחברון, ומביאין עגלים מן השרון, וגוזלות מהר המלך, ומביאין יין מקרחיין והלוטיין, וסולת ממכמש ויוחנה, ומביאין שמן מתקוע.

בחלק השני המשנה דנה על איכות הטיפול בכרם

אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחין ולא ממה שנזרע ביניהן ואם הביא כשר

מה שתופס את העין שלנו בחלק זה של המשנה שמדובר בכרם בעל (ולא מבית השלחין) היין בכרם בעל הוא מאד מרוכז.

בחלק השלישי המשנה דנה בסוגי יינות שמותר להביא,

אין מביאין אליוסטן ואם הביא כשר אין מביאין ישן דברי רבי וחכמים מכשירין אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל ואם הביא פסול

את האליוסטן אני מזהה כיין בסגנון האמרונה (לגבי בציר מאוחר יש בהמשך).

להלן פירוש הברטנורא

אליוסטן - יין מתוק מחמת השמש, שתלו הענבים בשמש למתקן. שמש בלשון יון יוסטן:

יש נקודה מעניינת שלומדים במשנה

יכולת הישון – הרי אנו יודעים שצבע חום מעיד על חמצון.

מתברר שבזמן המשנה לא היו חביות אטומות כמו שיש לנו היום

ולכן אומר הברטנורא

יין ישן - שעברו עליו שנים עשר חודש, עובר אדמימותו, והכתוב אומר (משלי כג) אל תרא יין כי יתאדם, אלמא בשעת אדמימותו מובחר הוא:

גם הבציר מאוחר לא יהיה כשר וזהו המתוק שבמשנה

וכך הם דברי הברטנורא

לא מתוק - כשהוא מתוק מחמת עצמו. דאילו מחמת שמש, הא תנא רישא אליוסטן

בחלק הרביעי המשנה דנה בצורת הגידול של הגפן

אין מביאין מן הדליות אלא מן הרוגליות ומן הכרמים העבודים:

אם חשבנו שכרם בעל קשה למצוא

כעת מתברר שהבעיה יותר גדולה כל הכרמים שאנו מכירים הם מודלים

מדובר כאן על גפנים ששוכבות על האדמה

וזה לשונו של הברטנורא

מן הדליות - מן הגפנים המודלות על גבי כלונסות וקנים גבוהים מן הארץ:

אלא מן הרגליות - מגפנים ששוכבות על גבי קרקע בין רגלי בני האדם שאינן מודלות:

להלן ההבדל בין שני סוגי הגידול יתרונות וחסרונות

(מתוך הספריה של מטח)

פעולת ההדליה נועדה לאפשר פרישה רחבה של נוף הגפן והגדלה ניכרת ביבול, הקלה משמעותית בעת עיבוד הכרם והבציר, הרחקת האשכולות מהקרקע - מניעת ריקבון ופגיעה על-ידי רמשים. 

גפן סורחת - "רוגלית" - נהנית מקליטת חום הקרקע ועקב כך מקדימים ענביה להבשיל, פרט לגפנים מואפלות. ענבי גפנים מודלות "דליה" מאחרים בהבשלה. שיטות ההדליה נועדו לשימוש בעיקר בזני ענבים המיועדים למאכל. ענבי-יין וענבים אפילים גדלים על-פי-רוב כגפנים סרוחות שרועות. 

לא קל לגדל יין לבית המקדש

דרך ארץ בעולם יין וגם "טיפ" שהיין לא יתחמצן

הגמרא מביאה קובץ הנהגות שצריך להימנע מהם, חלק מחמת הונאה וחלק מחמת סכנה כלומר מעשה שהיה (נסביר בהמשך)

שני הנהגות נוגעות בעולם היין  ונוכל ללמוד מהם את היחס הנכון.

חולין דף צד עמוד א

תניא, היה ר' מאיר אומר:

אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד,

ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל,

ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אא"כ הודיעו,

ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקן, ואם בשביל כבודו - מותר. ...

ולא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה, ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה, והלך וזימן עליה אורחין ונכנסו, מצאה שהיא של יין - וחנק את עצמו.

נתחיל בראשון: "ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אא"כ הודיעו"

רש"י מסביר

ולא יפתח לו כו' - כל חביותיהם מגופות היו וכשבא אדם חשוב אצלו פותח לו חבית להשקותו יין חזק ואם מכר חבית לחנוני שלמה ועדיין היא אצלו לא יפתחנה לאורח הבא לו מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חנם כסבור זה הפסד גדול נפסד ע"י שהרי תשאר חבית זו חסרה ותתקלקל יינה וזה ימסרנה מיד לחנוני שימכרנה לו.

אא"כ הודיעו - מכרתיה לחנוני ואיני נפסד. 

כידוע חבית צריכה להיות תמיד מלאה לפתוח חבית בשביל כמה כוסות זה דבר לא כלכלי בעליל (למרות שהחביות בזמן הגמרא לא היו גדולות כמו החביות בימנו – עיין בתחילת המניח ב"ק כז ע"א)

נסביר את הגמרא בעקבות ההסבר העקרוני של רש"י עם התייחסות אקטואלית לימנו.

 מגיע  אלי אורח והוא רואה שאני פותח עבורו דאבל מגנום של יין יוקרתי הוא שותה מזה כוס או שנים הוא בטוח שאני מפרגן לו מעבר למצופה

אבל בסך הכל התכוונתי לפתוח את הדאבל מאגנום באותו ערב

ובסך הכל רציתי לפתוח אותו עכשיו בכדי שינשום

אבל אני לא מספר לו

זאת התנהגות לא ראויה

אני צריך לומר לו: יש לך מזל שהגעת היום, שלא יחזיק לי יותר מדי טובה.

השני – "ולא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה"

כאן הבעיה לא הייתה של רמאות, הוא שולח אליו במתנה את החבית (כך נראה לי בפשטות)

המקבל חשב שקיבל חבית שמן והגמרא מביאה מעשה שהמקבל הזמין אורחים כי חשב שיש לו מספיק שמן לארוחה (המאכלים שלהם כנראה דרשו הרבה שמן) לבסוף התברר שהחבית היא של יין ומחמת הבושה התאבד.

השאלה מדוע בעל החבית שפך שמן על היין.

התשובה היא פשוטה מאד זה היה הפתרון המושלם שהיין לא יתחמצן

השמן קל מהיין הוא צף ומהווה שכבת בידוד כיום משתמשים בגז חנקן או אראגון אבל בזמנם השתמשו בשמן.

יין דובב

הגמרא בבכורות מתייחסת לדרשה שמשמעותה שצדיקים גם במותם נקראים חיים דהיינו החיות שלהם קיימת גם כאשר הם בקבר

בכדי להמחיש זאת היא מביאה פסוק משיר השירים.

תלמוד בבלי מסכת בכורות דף לא עמוד ב

דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים וכי איפשר לאדם לגור בשני עולמים? אלא אמר דוד: רבונו של עולם, יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה! דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר (רש"י - נעות והנאה הוא לו שדומה כחי), ואמר רבי יצחק בר זעירי: מאי קראה - וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים - ככומר של ענבים

(רש"י - שאוספן בכלי אחד שבעה ימים או שמנה ימים שידחקו ויתבשלו.

רבנו גרשום - כשמתחילין לבסוס כיון שנוגע בו דובב. השמרים משמיע קול)

מה כומר של ענבים כיון דאדם נוגע בו דובב, אף תלמידי חכמים - כיון שאדם אומר דבר שמועה מפיו דובבות שפתיו בקבר.

מסביר המהרש"א את ההיגיון בדרשה, ההסבר הנעוץ בתכונה שיש בשמרי היין שכאשר מעוררים אותם הם מחדשים פעילות

מהרש"א חידושי אגדות מסכת יבמות דף צו עמוד ב

ואני אומר כי אין רחוק מן השכל כי הענין מבואר כי הדיבור הוא כח הנשמה ע"י כלי הגוף וכל דיבור משובח מוליד כח רוחני בדומה משובח ובאמרו בשם אומרו אותו כח רוחני שנולד כבר הוא מעורר מולידיו בב' עולמות שהם הנשמה בעה"ב וכלי הדיבור שהם השפתים בעוה"ז גם כי הם בקבר כבר ומביא הדמיון מיין הטוב המונח בבור הוא רוחש ודובב ע"י כח האצבע המעוררו כן השפתים גם כי מונחים בבור שחת רוחשים ע"י כח המעוררו ודו"ק:

אם יצא לכם לשתות את היין דובב של יקב סגל תזכרו בדברים אלו

ערכין

יין ישן

במסגרת הדיון כיצד יש להתייחס לעבד עברי האם לחומרא או לקולא

הגמרא מביאה סייעתא לכל צד

מהצד שההתייחסות היא לקולא

הגמרא מביאה ברייתא שמתארת כיצד אורח חייו של העבד ביחס לאדון

מה שמעניין בבריתא הזו שאין מצב שהעבד לא שותה יין, זה דבר מובן מאליו

כל השאלה איזה יין הוא שותה הייתה ה"א שישתה יין חדש כלומר לא מתיישן

השאלה האם האדון ימזוג לו הר חרמון אדום או אלרום מתיישן

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף ל עמוד ב

דתניא: כי טוב לו עמך - עמך במאכל, עמך במשתה,

שלא תהא אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר,

אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש,

אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי קרקע,

מיכן אמרו: הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו.

וברוח הדברים לא לשכוח להצטייד באלרום החדש שיצא

ובנימה אישית אוסיף כל פעם שאני קונה בקבוק כזה אני מתמלא באופטימיות כי אני יודע שלא אפגוש אותו במשך ה5 השנים הקרובות

עולם חדש עולם ישן

תמורה ל ע"ב

משנה-  נתן לה מעות - הרי אלו מותרין. יינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח - אסור.

ת"ר: נתן לה חיטין ועשאתן סולת, זיתים ועשאתן שמן, ענבים ועשאתן יין; תני חדא: אסורים, ותניא אידך: מותרין. אמר רב יוסף, תני גוריון דמן אספורק: ב"ש אוסרין וב"ה מתירין. ב"ה סברי הם - ולא ולדותיהן, הם - ולא שינוייהן. ב"ש סברי: הם ולא ולדותיהן גם - לרבות שינוייהן. ולב"ה, הכתיב גם! גם לב"ה קשה.

המשנה דנה בדין 'אתנן זונה' שכידוע 'אתנן זונה' לא יכול להיקרב על גבי המזבח. אבל אם הזונה קיבלה באתננה כסף וקנתה בו דבר מסוים הוא כן יכול להיקרב.

כלומר ברגע שנוצר שינוי אנו מגדרים את המוצר שהתקבל כדבר חדש.

השאלה איך להתייחס לשינוי בגוף הדבר עצמו

לענייננו איך להתייחס לענבים שהיא עשתה מהם יין

האם יין זה יהיה כשר לגבי המזבח או לא

במילים אחרות כאשר אני רואה את היין האם אני רואה מולי את הענבים או שאני רואה דבר חדש.

לכאורה זו מחלוקת ב"ש וב"ה

שעל פי בית הלל יין זה כבר משהוא אחר ואילו לפי בית שמאי היין הוא כאילו הענבים עצמם

גישה זו מזכירה לנו את ההבדל בין העולם הישן להעולם החדש

האם העיקר ביין הוא הטרואר ובעצם הינן לא מפריע לענבים להיפך ליין והתערבות שלו מינורית, או שהמעבר בין המוצר הגולמי ליין דורש התערבותת חזקה יותר של הינן ועיצוב היין ע"י חביות שיותר מדגישות ומוסיפות טעמים וכן ע"י תיקוני חומצה וכד'

אך עיון יותר מדוקדק בסוגיה יראה שאין זו המחלוקת

גם בית שמאי מודים שיש להתייחס ליין כעולם חדש רק שיש ריבוי מיוחד בפסוק שמתייחס ליין כענבים.

אך לולא הריבוי הזה וודאי שיין הוא דבר חדש לגמרי.

ובנימה יננית נוסיף – שנגיעות של עולם ישן בתוך העולם החדש רק יתרמו ליין טוב.   

יין מגתו ועוד

המשנה מביאה את הגדרים של איסור העבודה במקדש של שתויי היין

ונחלקו התנאים בגדרים

וכן נחלקו האם שאר המשקין גם הם נכללים באיסור

יש כאן כמה זויות יין מעניינות נעמוד עליהן בהמשך

משנה מסכת כריתות פרק ג משנה ג

שתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהה כדי אכילת פרס

רבי אליעזר אומר אם הפסיק בה או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור:

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת כריתות פרק ג משנה ג

...אם שהה בשתיית רביעית יין כדי אכילת פרס או פחות אז ייאסר עליו להכנס למקדש, ואם נכנס יהיה חייב.

ור' אלעזר אומר יין ושכר אל תשת, דרך שכרות, ולפיכך אם לא שתה הרביעית בבת אחת אלא הפסיק בשתייתו, או ששתאו בבת אחת אלא שנתן בו מעט מים אינו שתוי ומותר לו להורות, ולא יהא חייב על כניסת המקדש,

אבל אם הוסיף על הרביעית הרי זה חייב לדברי הכל ואפילו שתאו מפוסק.

תלמוד בבלי מסכת כריתות דף יג עמוד ב

ר"א אומר כו'.

ת"ר: יין ושכר אל תשת - יכול אפילו כל שהוא, אפילו מגתו?

ת"ל: ושכר, אין אסור אלא כדי לשכר,

וכמה כדי לשכר? רביעית יין בן מ' יום,

אם כן מה ת"ל יין?

לומר לך, שמוזהרין עליו כל שהוא ומוזהרין עליו מגתו;

ר' יהודה אומר: יין - אין לי אלא יין, שאר משכרין מנין?

ת"ל: ושכר, אם כן מה ת"ל יין?

על היין במיתה, ועל שאר משקין באזהרה;

ר' אליעזר אומר: יין אל תשת ושכר - אל תשתהו כדרך שכרותו,

הא אם הפסיק בו, או נתן לתוכו מים כל שהוא - פטור.

הנקודות שכדאי לשים לב אליהן

אני לא מתייחס למחלוקת כי כל צד הראה צדדים שהם בעיתיים מבחינת היין המחלוקת היא רק מה הם הגדרים שיוצרים את האיסור

א. יין שותים במתינות – לשתות רביעית בבת אחת זו דרך שכרות

(אמנם לעניין איסור הכניסה – גם אם שתה בנחת אבל כמות גדולה יותר מרביעית הרי יש איסור.

החילוק הוא שבב"א זו דרך שכרות אבל גם לא בב"א אם הכמות גדולה יותר הרי שהשתייה משפיעה על הגוף.

ב. הוספת מים ליין  - מפקיעה אותו מגדר יין לפחות ברמה הגבוהה שלו

מעניין שבתקופת המשנה נהגו למזוג את היין אפילו בשני שליש מים וצ"ע.

ג. שאר משקין – כבודם במקומם מונח אולי הם גם משכרים אבל הם לא יין.

ד. הנקודה הכי מעניינת נמצאת ברש"י הוא מסביר מדוע עד מ' יום זה נחשב ליין מגתו. וז"ל עד מ' יום - מתוק הוא ולא משכר.

קשה להבין זאת אנו היום יודעים שהתסיסה נמשכת לכל היותר שלושה שבועות ובסוף התסיסה לא נשאר כלל סוכר

יתכן שרש"י הכיר בצירים מאוחרים והטמפרטורה הייתה נמוכה כך שהתסיסות אצל רש"י היו מאד ארוכות ועד מ' יום עדיין לא כל הסוכר נהפך לאלכוהול.

אשמח לשמוע הסברים נוספים.

בהזדמנות זאת אספר שיש עוד מקום או שנים לביקור ביקב גתו בהוד השרון (יום שני) ניתן ליצור איתי קשר

חנוכה שמח

האם רש"י ראה גפן?

מן המפורסמות שלרש"י היה ידע נרחב ביין

יש הסוברים שהיה לו כרם פרופ' חיים סולובצ'יק טוען שאקלים בטרויש לא התאים לגידול יין אלא כנראה רש"י עסק במסחר ביין.

נראה לי שבפירוש רש"י למסכת מעילה יש ראייה לדבריו.

בכדי להבין את המשנה יש להבין מספר מושגים:

א. ראוי למזבח – כל דבר שראוי להיקרב כגון צאן בקר יונים יין שמן וחיטים.

ב. ראוי לבדק הבית – כל דבר שאפשר לשפץ איתו כלי או את בניין הבית כגון אבנים ועצים אפילו בור ראוי כי  ניתן לעשות בו טיט.

ג. קדושת דמים – כאשר הוקדש דבר שאינו ראוי לא לבדק הבית ולא למזבח הרי הוא קדוש בקדושת דמים דהיינו הגיזבר ימכור את החפץ וישתמש בדמיו לצורך המקדש.

ד. מעילה – הנאה בשוגג בדבר שהוקדש לבדק הבית או למזבח. (מחייבת קורבן מעילה ותשלום של קרן וחומש)

המשנה עוסקת בדברים שהם לא ראויים למזבח או לבדק הבית או לשניהם שהדין הוא שמועלין בהם.

והטענה של רבי יהודה שדברים שהגיעו לאחר ההקדש לא מועלים בהם.

מה שמעניין אותנו במשנה זו – זה אילן מלא פירות לכאורה גם האילן וגם הפירות הם ראויים כגון היין והשמן וכן העץ של האילן ועל זה רש"י עומד בהסברו.

משנה מסכת מעילה (ג ו)

כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית

לבדק הבית ולא למזבח

לא למזבח ולא לבדק הבית

 מועלין בו

כיצד הקדיש בור מלא מים ...

אילן מלא פירות

שדה מלאה עשבים

מועלין בהם ובמה שבתוכן

אבל אם הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים ...

אילן ואחר כך נתמלא פירות

שדה ואחר כך נתמלאה עשבים

מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן דברי רבי יהודה...

רש"י מסכת מעילה דף יג עמוד א

אילן מלא פירות - אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח ולניסוך היין ואינו ראוי לבדק הבית לפי שעצי גפן דקין הן ואינן ראויין לשום בנין ובבכורים לא מיתוקמא שהרי אינם קריבין לגבי המזבח.

לשים לב רש"י מסביר בשם רבו שמדובר בגפן לפי שעצי הגפן לא ראויים לשום מלאכה

כלומר מדובר באילן שראוי למזבח ואינו ראוי לבדק הבית.

הביטוי: "אמר לי רבי" – מופיע בכל רש"י בתלמוד 8 פעמים בלבד (ועוד 25 פעמים הביטוי: "מפי רבי") כלומר כטיפה בים.

אך מבחינתנו השאלה הנשאלת – מדוע היה צריך להביא הסבר זה בשם רבו?!

כנראה שרש"י מעולם לא ראה גפן.

אני יודע שזה הסבר נועז אשמח אם יביאו הוכחות כנגד.

המשנה בתמיד מתארת את סדרי עבודת הכהנים והתנהגותם במקדש.

ישנה משנה דלקמן שמתארת מציאות שהכהן הגדול מעוניין להקטיר

כידוע כל הקורבנות הן ע"פ גורל בין הכהנים (ועל כך בתחילת המסכת) אבל הכהן הגדול יכול להקריב את התמיד או כל קורבן אחר מתי שהוא רוצה ובאותו קורבן לא תהיה הגרלה.

מתברר שאצל הכהן הגדול יש שינוי בהקרבה

שינוי זה גוזר שינוי גם על נסכי היין נלמד ונבין מדוע. 

מסכת תמיד  ז ג

בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר (רע"ב - שהוא מקטיר כל זמן שירצה, ונוטל חלק כשירצה) היה עולה בכבש והסגן בימינו הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו והעלהו הושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהם וזרקן הושיט השני לראשון שתי הידים נותנן לכהן גדול וסמך עליהם וזרקן נשמט השני והלך לו וכך היו מושיטין לו שאר כל האיברין והוא סומך עליהן וזורקן ובזמן שהוא רוצה הוא סומך ואחרים זורקין בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית נתנו לו יין לנסך הסגן עומד על הקרן והסודרים בידו ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות של כסף בידם תקעו והריעו ותקעו באו ועמדו אצל בן ארזא אחד מימינו ואחד משמאלו שחה לנסך והניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל ודברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלהינו יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן:

ר' עובדיה מברטנורא

בא לו להקיף את המזבח - כהן גדול שהיה בראש הכבש שהוא בדרום, מקיף דרך ימין, דכל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, לכך היה הולך למזרחית דרומית ומשם לצפונית מזרחית, עד שמגיע למערבית דרומית מקום הנקבים שהיין והמים שמנסכים יורדין בהן ומשם הולכים לשיתין שהן היסודות, ושם עומד כהן אחד ומושיט לו היין לנסכים, אבל כהן גדול לא היה נושא היין עמו, שמא יתקלקל היין בעשן המערכה כשמקיף את המזבח... אבל שאר הכהנים כשעושים ניסוך היין, הולכים דרך שמאל מן הכבש לדרומית מערבית שהוא קרוב לכבש, כדתנן פרק קדשי קדשים, כל העולין הולכים דרך ימין חוץ מן העולה לשלשה דברים, נסוך היין והמים ועולת העוף. היין והמים, שלא יתעשנו... וכהן גדול שדומה לבן בית שיש לו רשות להלך כמו שהוא חפץ מה שאין שאר הכהנים רשאים לעשות כן, וגם יש לו רשות להפך בצנורא בלא פייס, יש לו להקיף כדי ללכת דרך ימין:

כלומר יש לנו כלל – כל פניות שאתה פונה לא יהיה אלא לימין

אבל מה לעשות היין יכול להתקלקל מהעשן לכן התירו לפנות לצד שמאל

אבל אצל הכהן הגדול יש כהן אחר שמחזיק את הנסכים לכן הוא פונה לצד ימין ואינו חושש.

עוד נקודה חשובה הרגע שמנסכים את היין הוא הרגע שמתחילים לשיר וכך מסביר רבי עובדיה מברטנורא.

והסודרים בידו - להניף כשינסך הכהן. כדי שידעו הלוים וידברו בשיר, וידע בן ארזא ויקיש בצלצל, כדאמר בסמוך:

גפן של זהב

במסכת מידות מובאים המידות ותיאור המבנה של המקדש

בפרק ג משנה ח ישנו אחד התיאורים הגרנדיוזיים של המקדש

מדובר בלא פחות מאשר גפן של זהב תחשבו עליה בפעם הבאה כאשר אתם הולכים לטעימת יינות בסגנון של 'טועמים זהב'

 פרק ג משנה ח

וכלונסות של ארז היו קבועין מכתלו של היכל לכתלו של אולם כדי שלא יבעט ושרשרות של זהב היו קבועין בתקרת האולם שבהן פרחי כהונה עולין ורואין את העטרות שנאמר (זכריה ו') והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון בהיכל ה' גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ומודלה על גבי כלונסות כל מי שהוא מתנדב עלה או גרגיר או אשכול מביא ותולה בה אמר רבי אליעזר ברבי צדוק מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים:

פירוש המשניות לרמב"ם

ועשו צורת גפן של זהב על פתחו של אולם כדי להתברך בגפן, לפי שכנסת ישראל נמשלה לגפן כפי שמפורסם בספרים, וכל מי שהיה מתנדב זהב להיכל כלומר שיוצא הזהב בעין בקשוט ההיכל לפי שכולו מצופה זהב הרי זה עושה מן הכמות שהתנדב כעין עלה או גרגר או אשכול ותולה אותו שם.

ואמרו שלש מאות כהנים, גוזמא, והכוונה בכך שהיה מתאסף עליה הרבה, וכבר אירע שנתקבץ בו מה שהוצרך לכמה כהנים לפנותה, וזו היא שדברו בה לשון הבאי מכלל שלשת הדברים שהזכרנו בשני דתמיד.

אז אנו מבינים שעל הגפן הזו כל אחד היה תורם את הזהב ואנו גם רואים שהיו כמויות אדירות של זהב (למרות שהמספר 300 הוא גוזמא).

ואמנם עץ הגפן נראה מאד יפה אך הסיבה כפי שפתח הרמב"ם שכנסת ישראל נמשלה לגפן.

ועל זה כבר הרחבנו מספר פעמים בפרשיות השבוע.

אנחנו מתחילים היום בסדר חדש סדר אחרון הלא הוא סדר טהרות.

רק נשים לב שבמסכת האחרונה בסדר קדשים היא מסכת קינים לא היה שום רמז לא ליין לא לכרמים לא לגפן וכו' חשבת שגם בזה ישנה אמירה הרי מדובר במסכת בקורבנות העוף שבאים על מציאות של טומאה וכל המסכת מתעסקת במציאות של התערבבויות כלומר יש כאן יציאה מן הסדר (כלשונו של המהר"ל).

זאת לא המציאות שראוי לשתות בה יין.

לכן נתחיל במסכת כלים

בפרק הראשון ישנן קובץ משניות שעוסקות במעלות הקדושה שקיימות בארץ ישראל בירושלים ובמקדש – "עשר קדושות הן...".

ככל שעולים במעלות הקדושה אנו מוצאים הגבלות של התקרבות אל מקומות אלו

 במשנה ט העיסוק הוא בתוך בית המקדש עצמו

ויש לנו מחלוקת למי מותר להיכנס בין האולם למזבח.

כלומר האם בין האולם למזבח וההיכל עצמו נחשבים לאותה קדושה או שהן שני קדושות (יעוין במפרשים כיצד אם בכלל ניתן להסתדר עם הביטוי עשר קדושות).

מסכת כלים פרק א משנה ט

"בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים קדש הקדשים מקודש מהם שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה

אמר רבי יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסים לשם ופורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה".

נעשה טבלה בכדי לראות את ההבדלים

התבוננות בטבלה מראה שלדעת רבי יוסי כל הרשימה הנ"ל אסורה גם בהיכל וגם בין האולם למזבח.

ואילו לדעת ת"ק ישנם דברים שמותרים בין האולם למזבח.

שאלה ראשונה שיש לשאול מדוע ת"ק מקל בשתויי יין ולא רחוץ ידים ורגלים

שאלה שניה מה יהיה הדין של שתויי היין לדעת ת"ק הוא כלל לא מוזכר.

עומד על נקודה זו רבי עובדיה מברטנורא

"והאי דלא חשיב תנא קמא שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים בהדי בעלי מומים ופרועי ראש כדחשיב להו רבי יוסי בסיפא, משום דבעלי מומין ופרועי ראש פסולן בגופן, הלכך שילוחן חמור, אבל שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולן מחמת דבר אחר הלכך לא החמיר בשילוחן כל כך:

כלומר הרע"ב מבין שהדין שווה (=תנא ושייר) אבל יש לנהוג בסלחנות (לדעת ת"ק) למי ששתה רביעית יין ולא רחץ ידים ורגלים – הבעיה היא חיצונית ולא מהותית לאדם. ולכן רק בהיכל עצמו יהיה אסור.

במסכת שבת (יז ע"א) למדנו בברייתא שאחת מ18 הלכות שנפסקו כדעת בית שמאי שהבוצר ענבים לגת הוכשרו לקבל טומאה. אף אם לא נפל עליהם משקה

צריך להבין שהמשקה עצמו הדולף מהענבים לא מכשיר לקבל טומאה.

מהסיבה הפשוטה שהמשקה הזה הולך לאיבוד והוא לא מעוניין בנתינת המשה על האוכל (כי יתן מים על זרע – דווקא מדעתו)  

מבחינה ייננית יש עוד סיבה - עדיף לעשות את המיון של הענבים לפני ההתססה לכן ביקבים הטובים יש קראשר עדין שפוצע כמה שפחות את הענבים.

מ"מ בית שמאי גזרו שהעננים הבצורות הוכשרו לקבל טומאה.

יש לשים לב הן עדיין לא טמאות רק מוכשרות לקבל טומאה.

המשנה באוהלות דנה לגבי כרם שהוא נמצא בבית הפרס דהיינו מקום שנחרש בו קבר ולא ידוע היכן וחז"ל גזרו על כל המקום כטמא מדרבנן.

במשנה רואים הרבה שלבים

וכל זה שיהיה יין טהור.

אהלות (יח א)

כיצד בוצרים בית הפרס מזים על האדם ועל הכלים ושונים ובוצרים ומוציאים חוץ לבית הפרס ואחרים מקבלים מהם ומוליכים לגת אם נגעו אלו באלו טמאים כדברי בית הלל בית שמאי אומרים אוחז את המגל בסיב או בוצר בצור ונותן לתוך הכפישה ומוליך לגת אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס אבל נוטע בית הפרס ימכר לשוק:

לצורך ביאור הבאתי גם את פירוש המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם

"...ואם היה כרם בבית הפרס הקילו בגזרה זו מפני שטומאת בית הפרס דרבנן כמו שבארנו, ואמר שמטהרין את הכלים והאדם בהזאה שלישי ושביעי והוא אמרו ושונין כדי שלא תהא שם טומאת מת ודאי, שלא יחשבו שאפשר לזלזל בכך כיון שבית הפרס עצמו טמא. ואחר כך בוצר ומוציא את הענבים חוץ לבית הפרס, ומוליכין אותו אנשים טהורין, לפי שלא הקילו באלה אלא מפני הדחק, לפי שמשיכנס לבית הפרס יתטמא, ולכן עשינו אותן הענבים כאלו אינן מוכשרין כל זמן שהן בבית הפרס, אבל כאשר יצאו חוץ לבית הפרס נסתלק הדחק וישארו כדין המוכשר כפי שגזרו על בוצר לגת, ולפיכך אם נגעו הטהורין המוליכין אותו לגת באותם הבוצרים אותו שהם טמאין בטומאת בית הפרס נטמאו ומטמאין את הענבים מפני שהוא מוכשר כמו שבארנו... 

האם הפיילי הוא הדקנטר?

המשנה בנגעים עוסקת גם בטהרת המצורע ומתארת את התהליך הפרשנים עסקו בזיהוי של הכלי פיילי שהמשנה מביאה הברטנורא הפנה לתרגום בספר עמוס

נגעים פרק יד משנה א

כיצד מטהרין את המצורע היה מביא פיילי של חרש חדשה ונותן לתוכה רביעית מים חיים ומביא שתי צפרים דרור שחט את אחת מהן על כלי חרש ועל מים חיים חפר וקוברה בפניו נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכרכן בשירי הלשון והקיף להם ראשי אגפים וראש הזנב של שניה טבל והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע ויש אומרים על מצחו וכך היה מזין על השקוף שבבית מבחוץ:

ר' עובדיה מברטנורא מסכת נגעים פרק יד

פיילי - מזרק. השותים במזרקי יין (עמוס ו') מתרגמינן דשתיין בפיילי חמר:

עמוס פרק ו, ו

הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף:

תרגום יונתן עמוס פרק ו פסוק ו

דְשָׁתָן בְּפִילְוָן דִכְסַף חֲמַר וְרֵישׁ מַשְׁחִין טָבִין מִתְמַשְׁחִין וְלָא כָאֵב לְהוֹן עַל תַּבְרֵיהּ דְיוֹסֵף:

כלומר זה כלי ששותים בו.

אבל מה מיוחד בו?

נעיין במפרשים

רד"ק עמוס פרק ו פסוק ו

השותים במזרקי יין - במזרקים שהם גדולים שותים יין ולא בגביעים וכוסות שהם קטנים שראוי לשתות בהם יין אלא במזרקים שותים... וי"ת ... שתרגם דשתן בפילוון דכסף חמר, וכן תרגם בספל אדירים בפילי גיבריא:

אלשיך

ישתו במזרקי יין. והוא, כי אין דרך לשתות יין רק בכוסות ולא במזרקים, אך אלו במזרקים שהם כמין קערות עמוקות ורחבות, דמיוחדים למזג בהם יין שיעור כל הצריך לכל המשך האכילה.

מצודת דוד

במזרקי יין - לא שתו בכוסות כ"א במזרקים בני מדה מרובה:

יתכן ששתו בכוסות גדולות תחשבו על הכוסות בסדרות הגבהות של רידל שניתן להכניס בהם יותר מבקבוק יין סטנדרטי.

אבל יתכן שהם מזגו את היין לקערות עמוקות ורחבות בכדי שיתחדרר  דהיינו לדקנטרים.

ואותם אנשים היו שותים ישירות מהדקנטר.

יין זה יין

ישנו דין שמובא במשנה הראשונה של פרק זה:

"הרוטב והגריסים והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים..."

כלומר ידוע שהמשקה הוא נחשב לראשון לטומאה והמאכל נחשב לשני לטומאה (נ"מ מה יכולים לטמא) המשנה דנה במשקה שנקרש ואומרת המשנה שכעת המשקה נחשב ל"אוכל" (דרך אגב דין זה לא קיים רק בהלכות טומאה וטהרה (לא באופן מדוייק לחלוטין) אלא  גם בדיני בישול בשבת לעניין בישול אחר בישול לדעת המחבר זה נחשב כמוצק (דין האינפאנדה).

השאלה שאנו דנים בה האם הדבר נכון לגבי כל משקה

טהרות פרק ג משנה ב

רבי מאיר אומר השמן תחלה לעולם וחכ"א אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר אף היין....

כלומר השמן תמיד ישאר משקה מסביר הרמב"ם

"כי קרישתו אינה קרישה גמורה ומשקה הוא נחשב ואפילו בעת שהוא קרוש".

השאלה מה דין היין?

האם הוא כשיקרש ישאר עדיין משקה או שכבר ירד בדרגתו

לדעת ר"ש שזורי גם היין תמיד ישאר יין

אבל להלכה לא פוסקים כמותו אלא יין שנקרש  כבר דינו כמאכל

המסר שיש לנו הוא יין שכבר לא יין אין מה לצפות ממנו.

וכך פסק הרמב"ם בפירוש המשנה:

ואין הלכה כר' שמעון שזורי.

וכן מדוייק מפסיקתו בהלכה

רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק ט הלכה א

השמן או הדבש שנטמאו ואחר כך קרשו ואחר כך נימוחו הרי הן ראשון לטומאה לעולם מפני שהן כמשקין ואע"פ שקפאו אחר שנטמאו.

צבע היין

מקוואות פרק ז משנה ד

          נפל לתוכו יין או מוחל ושנו מקצת מראיו אם אין בו מראה מים ארבעים        סאה הרי זה לא יטבול בו:

אחד הפרמטרים שאנו בוחנים יין זה הצבע שלו

הצבע הוא הפרמטר הראשון שאנו בוחנים את היין

נחמד לראות את הצבע הסגלגל האדום המבריק או השחור האטום אף אחד לא אוהב לראות את הצבע החום.

יש לנו דין לגבי מקווה שג' לוגין מים שאובין פוסלים את המקווה (שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב)

אבל מי פירות אינן פוסלים בג' לוגין אלא בשינוי מראה.

יותר מזה שני הפרמטרים הנוספים שיש לנו הריח והטעם אין להם שום משמעות לגבי המקוה

וכך נפסק ברמב"ם (הלכות מקוואות פרק ז הלכה א)

          "אין המקוה נפסל לא בשינוי הטעם ולא בשינוי הריח אלא בשינוי מראה      בלבד"

ויש הבדל בין פסול ג לוגין שאובין במי המקוה לבין הפסול של שינוי הצבע

ג' לוגין שאובין פוסלין רק מקווה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב אבל מקווה שכבר יש בו ארבעים סאה  מי גשמים כל השאובים שבעולם לא יפסלו אותו. (בפועל כך נוהגים היום במקוואות)

אבל לגבי שינוי הצבע גם מקוה שיש בו מאה סאה והשתנה הצבע רק בחלק המקוה הרי שהוא נפסל וכך אומר הרמב"ם בהמשך ההלכה הקודמת:

          "אפילו מקוה שיש בו מאה סאה ונפל לו לוג יין או מי פירות ושינה את מראיו פסול"  

אבל לא רק זה מה יהיה הדין שהצבע נמצא רק בצד אחד של המקוה? והמקוה גדול ויש ארבעים סאה בצד השני האם ניתן לטבול בצד השני?

מסביר רבנו עובדיה מברטנורא:  

          "אין בו מראה מים ארבעים סאה - אם אין במקוה ארבעים סאה שיש בהן       מראה מים, לא יטבול באותו מקוה אפילו באותו צד שיש בו מראה מים,   ואם טבל לא עלתה לו טבילה":

למדנו שיין יש לו את הנוכחות שלו וכל זמן שהוא קיים הוא לא מתבטל

(מדובר כאן במקוה שיש בו ארבעים סאה בלבד והוא רוצה לטבול או להטביל בחלק השני ששם הצבע של היין לא השפיע).

נקודה מעניינת נשארה לנו והיא איך להתייחס ליין לבן

אנו רואים שהמשנה התייחסה ליין רק כאדום

כאשר רצתה לדבר על מי פירות בצבע לבן המשנה דיברה על חלב.

על זה נשאר רק להביא את הפסוק במשלי

משלי פרק כג, לא

 אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים: