הרהורים על ספר קהלת

אם היתה לקהלת השקפה ברורה בעניין לא נראה לי שמשנה לאיזה כיוון 'הרוח נושבת יותר', נראה שצריך לחשוף את השקפתו המדויקת. אם לא היתה לו השקפה אלא הוא הסתפק בין הצדדים אז משנה לאן הוא נטה יותר.

הענין הוא שקשה לקבל לכאורה מקהלת שאמר הכל הבל כי היה לו הכל ונהנה מכל מעשי הארץ 

ומצד שני דווקא זה הוכחה שבאמת הכל הבל כי הוא דיבר מניסיון אישי

הנה אתה רואה שגם אייזין משנה את השקפתו מרגע לרגע.
לגבי קהלת, אפשר לקרוא את הספר כסדרת התלבטויות - יומן אינטלקטואלי, (אבל המחשבה האחרונה היא אמונית! וגם זה מצוי בקרב בני האדם...) אבל יותר סביר שספר בנוי לפי תכנית אחת.

לפני נסיון הביאור אני רוצה לומר שלמעשה כל פרשנות כאן אינה אלא ניחוש מושכל, מה שנקרא אצל אחיותינו הטועות 'קריאה מחדש', דברי קהלת עמומים למדי ולכן הכל תלוי בעין המתבונן.
בפרק ט קהלת תומך בהתלהבות בהשקפה ב. ה'פוליתאיסטית' הוא מתעלם מהשקפה א. ה'אתאיסטית' ודוחה את ג. ה'מונותאיסטית'.
אח"כ יש שני פרקים שלכאורה מכילים אוסף פתגמי חכמה סתמיים ואז באמצע פרק יא עובר קהלת לתמוך בהשקפה המונותאיסטית, וזאת בהתלהבות לא פחותה ובלי להסביר מה הוא עונה על טענותיו בעד הפוליתאיסטית. בזאת הוא גם חותם את הספר.
חשבתי שהביאור מצוי באותם פתגמי חכמה, כדלהלן:
בפרק ט (א-יא) טוען קהלת שאין דין ואין דיין, ומסתמא ה"ה גם למתים, הנמצאים בחושך נצחי. לכן מציע קהלת ליהנות מהחיים.
בהמשך (יא-יב) דוחה קהלת את הצעתו וטוען שאין יכולת לפעול ע"מ ליהנות מהחיים - כשם שהצדיק והרשע זוכים לאותו גורל, גם הגיבורים והחלשים, הטפשים והחכמים, זוכים לאותו גורל.
ואז דוחה קהלת את טענתו בדבר חוסר הדין בעולם ומנמק מדוע צדיקים נענשים, לשם כך מביא קהלת את סיפור העיר הקטנה (יג-טו) ומסיק ממנו (בין שאר מסקנות) ש'חוטא אחד יאבד טובה הרבה' משל למה הדבר דומה, לזבוב מת פחות ערך המקלקל שמן יקר ומעט טיפשות המקלקלת חכמה רבה. לכן, טוען קהלת, עלולים צדיקים לאבד את טובתם בשל חטאים זעירים. כנגד זה מציין קהלת שגם לתשובה (מרפא) יש יכולת לטהר חטאים גדולים.
שוב דוחה קהלת (ה-ז) ומביא מקרים בהם אנשים שלא הגיעו למעמד שלא היתה להם כל הצדקה אליו - הן לטוב והן למוטב.
וכאן (ח-י) מביא קהלת נימוק נוסף המופיע גם ברמב"ם - אדם העושה מעשה מסוים יאכל את פרי מעלליו, ללא קשר לחשבון הכללי של שכר ועונש (והרמב"ם יאמר שזהו שכר ועונש).
בפסוק יא נפתח קטע המגנה את רוע הסכלים, המושווים ללחש הנחש המקדים את ההכשה, כמותם דיבור הסכל גורר 'הוללות רעה' (כנראה כי הוא מפקפק בשכר ועונש) בזה פותח קהלת נימוק שלישי נגד הטיעון דלעיל והוא 'הסכל ירבה דברים. לא ידע האדם מה שיהיה, ואשר יהיה מי יגיד לו'. כאן הוא טוען שהאדם אינו יכול לדעת באמת את המתרחש בעולם. כך שאינו יודע באמת אם אדם זכה לענשו המגיע לו. לכן לא ניתן גם לדעת מה מתרחש למעלה, שהרי כל המידע הסתמך על ג"ש מהמתרחש בעולמנו, כך שאין כל הוכחה לנכונות התפיסה הפוליתאיסטית. (טענה זו אינה תקפה נגד התפיסה המונותאיסטית, המסתמכת על גילוי של מישהו שכן 'הגיד לו' אמנם יתכן גם לקרוא פסוק זה כמבקר את האמונה המונותאיסטית בטיעון שלא היה גילוי משמים בנושא זה.)
ובסיום דבריו מוסיף קהלת טיעון נוסף 'כאשר אינך יודע מה דרך הרוח, כעצמים בבטן המלאה, ככה לא תדע את מעשה הא-לוהים אשר יעשה את הכל.' כשאנו מתבוננים ברוח, נראה לנו שאנו יודעים לאן היא תישוב, אבל זוהי אשליה הנגרמת כתוצאה מנתונים חלקיים. גם כשנתבונן בשק עור מלא, או בטן, נחשוב שאנו יודעים לזהות את העצמים המצויים בו לפי בליטותיהם וצורתם הכללית, שוב נתונים חלקיים מטעים אותנו. קהלת טוען שכך גם הנהגת הא-ל נראית לנו כאילו ראינו את כולה ולכן אנו מגבשים תמונה מוטעית לגבי העקרונות המנחים אותה (-חוסר צדק) בעוד אין לנו מושג באשר לדבר האמיתי.
טיעון זה משכנע את קהלת והוא פותח בתיאור החובה לזכור את המשפט הגדול (יא,ח-יב,יד)

החלק ה'אורתודוכסי' מתחיל הרבה לפני כן, באמצע פרק יא.

 בבא בתרא דף טו .    חזקיה וסיעתו כתבו (ימש"ק סימן) ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת