| נשלח ב-13/10/2015 13:01 |
 |
| |
קונכיה?
שלמה טיקוצ'ינסקי כותב כך:
לפני 17 שנה כשיצאתי מהקונכיה החרדית אל העולם האקדמי, קיבלתי גם את הסכמי אוסלו, הפכתי לשמאלי בדעותי וכו'. האם לאור המצב המוזר שהוא מתאר בו מי שלומד מקצוע מסויים במוסד מסויים, מקבל יחד עמו השקפת עולם הזויה ומנותקת, בצמצום כה דורסני עד שאינו יכול לראות את המציאות הפשוטה שכל נהג מונית רואה, לא מצדיק את תיקון המשפט הראשון שלו "כשיצאתי מהקונכיה החרדית – אל הקונכיה האקדמית"??
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2015 13:15 |
|
| |
האם מעניין לדון בגופו של איש?
עצתי לך - גזור ושמור למקרה שאומרים לך שהחרדים הם עדר. תוכל להוכיח שגם באקדמיה יש עדרי רכיכות בעלות קונכיה (ובעל דבבך יגיד לך שהמום נרכש בילדות ורק אחרי 20 שנה ניתן להירפא ממנו)
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2015 13:19 |
|
| |
משהו נשאר בו מההלכה. הכל כמנהג המקום- הגמרא אומרת- הגעת לעיר לך בנימוסיו. הוא יישר קו עם האחרים. מה עוד שזה מאד מאד היה חשוב וכדאי. לקבל ציונים ואישורי עבודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2015 15:26 |
|
| |
המציאות שכל נהג מונית רואה היא אכן פשוטה. אבל המציאות עצמה היא מורכבת ומסובכת. נהג המונית אינו יכול לראות את המציאות המורכבת ולהבין אותה, לא רק בגלל שחסרים לו הכלים לכך, אלא בראש ובראשונה משום היהירות שלו המשכנעת אותו לרומם את כושרו השכלי ומקנה לו ביטחון כי המציאות הפשוטה, - בעצם הפשטנית, - שהוא רואה היא היא השלמה והנכונה, והאקדמאים האלו, להם בכלל יש שכל עקום ויוצאת להם מחשבה עקומה.
כנהג המונית כך הרוכלים בשוק ודומיהם. זה נורמלי ומצוי בכל העולם. הדבר נכון גם בעולם התורה. האנשים הפשוטים, 'המון אנשי התורה' בלשון הרמב'ם, מקבלים 'אמת' פשטנית מפי מורים 'שטחיים', מסתפקים בכך, לא שואלים שאלות, ויוצרים להם תמונת עולם פשטנית שמספקת אותם. כל אחד מוזמן לראות באינטרנט את בעל ה'צ'ופצ'יק' ולהנות. גם זה מצוי אצל כל המאמינים בעולם. המעמיקים בעולם התורה יודעים כי עניני האמונה וההלכה עשירים ומורכבים ויש בהם הרבה דעות, עמדות ומחלוקות.
תפקיד האקדמיה לחקור את כל תחומי המציאות, ללמוד ולנסות להבין את המורכבות והסיבוכיות שלה. יש שם מגוון דעות ועמדות [גם פוליטיות כמובן], מחלוקות ומריבות בשפע, אפילו במתמטיקה שנראת, בצורה שטחית, כברורה ומוסכמת על הכל. תחומי המחקר של האקדמיה מרובים מאד, הרבה הרבה יותר מתחומי העיסוק של עולם הישיבות, גם הכלים שבידם שונים. אבל המאפיין הבולט של האקדמיה הוא תפקידה לחשוב אחרת, לחשוב שונה, לאתגר. יציאה מקונכיה היא איפא מעשה מהותי מובהק של איש אקדמיה. [הדבר מתחיל כבר בשנת הלימודים השניה של הסטודנט, אשר בה הוא נדרש לכתוב שתי עבודות סמינריוניות, עבודות מחקר קטנות בתחומים שונים, בהן עליו להוכיח, מלבד ידע והבנת החומר שקרא בספריה, גם מחשבה עצמאית ובקורתית משלו, שהיא לב העבודה ועליה הוא נבחן. בסיום הדרך עליו להגיש למשפט את עבודת הדוקטורט שלו, מחקר מקורי בעניין שטרם פורסם בעולם].
עולם התורה אינו עוסק ב'היסטוריה' במובן הרחב של המושג הזה, כשם שאינו עוסק בפיסיקה, ברפואה, בספרות ובפילוסופיה. זה הגיוני בהחלט. בספריה לפיסיקה אין ספרי הסטוריה, ובספריה לספרות אין ספרי כימיה. אבל כל הספריות נגישות לכלל החוקרים, ועדיין נדרש מכולם איזה ידע במגוון רחב של מקצועות, מעבר לנושא המסויים שבו כל אחד עוסק. איש הישיבה בעולמו חסר לגמרי את המידע וכלי החשיבה שמצויים בידי בעלי המקצוע מן האקדמיה, אלא אם הוא מקדיש מזמנו הפרטי לקריאה ולימוד בתחומים אלו.
ברור איפא כי אדם היוצא מן הישיבה אל האקדמיה יוצא מתוך קונכיה, בדיוק כפי שאדם היוצא מן המחלקה למתמטיקה לרחבי האוניברסיטה שלו יוצא מתוך קונכיה. השאלה היא איזה מוסד דורש יציאה שכזו, ונראה שכיום, כאשר האוניברסיטאות חדלות להיות בתי ספר להשכלה והופכות בתי ספר מקצועיים, כמו המכללות, גם הן אינן מפתחות שכבת אינטליגנציה ואינטלקטואלים.
לאיש ישיבה, כמו לאיש המחלקה למתמטיקה, ככזה, אין ידע וכלים להבין את הסכמי אוסלו. השאלה היא אם הם מבינים את מצבם ואת הצורך שלהם גם לרכוש כלים גם ללמוד כדי להבין ולהעריך, או, כמו נהג המונית והרוכל בשוק, הם בטוחים שהם יודעים ומבינים הכל. זה ביטחון הסכלים המפורסם.
עודד
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2015 15:47 |
|
| |
עודד
האם תוכל לספר לנו על מחלוקות ומריבות במתמטיקה?
אסתפק אפילו ב-5.
אתה יודע מה, אפילו באחת.
לעיקרם של דברים, הרי שהדגמת את הקונכיה. אתה מגדיר את האקדמיה האידאלית, ואז מזהה את האקדמיה הקיימת עם האידאלית. אינך פתוח לבדוק את המציאות (מהודעותיך נראה שזו בעיה קבועה שלך). בא ישיביש ואתגר אותך, אבל אתה מסרב לאתגר.
דבר נוסף - אתה כותב שלאיש ישיבה ומתמטקאי אין כלים להבין את הסכם אוסלו. האמת היא שבאף חוג באוניברסיטה לא מעניקים כלים להבנת הסכם אוסלו. אם תרצה אוכל להרחיב בכך.
ואגב, עבודות סמינריוניות כותבים בדרך כלל בשנה השלישית.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2015 16:48 |
|
| |
מדוע עודד חושב שיש לו את הכלים להבין את הסכם אוסלו?
הבנת דם שנשפך היא כנראה נחלת האספסוף בלבד, וכנראה שמרוב הבנתו הוא גם לא מסוגל להבין קנאות דתית.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2015 17:35 |
|
| |
נאן-אין, מאסטר זן יפני, אירח פרופסור שהגיע לחקור אודות זן. נאן-אין הגיש תה ולאחר שהכוס התמלאה המשיך למזוג. הפרופסור הסתכל בגלישה, עד שלא יכל להתאפק ואמר: זה מלא, אין מקום לעוד!. אמר לו נאן-אין: כמו כוס התה כן אתה, מלא בדעותיך ובהשערותיך, איך אוכל להראות לך זן מבלי שראשית-כל תרוקן את כוסך?
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2015 22:36 |
|
| |
יאזור נא עודד כגבר חלציו, ויאלפינו, אנשי הישיבה דרי הקונכיה, בינה, מהו רב טוב הצפון בהסכמי אוסלו.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2015 22:47 |
|
| |
אגב קונכיות ואוסלו, האקדמיה לימדה אותנו כי יש שני סוגי קונכיות ימני (משתבלל עם כיוון השעון) ושמאלי (נגד). רוב מוחלט של הקונכיות הוא ימני (לפי ויקי פי 20,000). ייתכן שדרי הקונכיות השמאליות מרגישים כה מיוחדים שהם לא בקונכיה ימנית, עד שהם חושבים שאין להם כלל קונכיה.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2015 07:57 |
|
| |
עודד
הנה לך דוגמה מצויינת למחשבה מקורית. כה מקורית עד שהיא לא ממש נורמלית.
(ממה שהביא ספרן באשכול אחר)
סילוקו של האל מהר הבית / אבי שגיא
בשיח הפוליטי הישראלי רווחת באחרונה הדרישה להחלת הריבונות הישראלית על הר הבית. דרישה זו מגובה בטענה, כי מרחב זה מקודש ביותר לעם היהודי, בהיותו אבן השתייה של הזיכרון והתודעה היהודיים. לפיכך, לטעמם של המחזיקים בעמדה זו, אי אפשר לוותר על השלטת הריבונות בהר הבית בלי לפגוע ביסודות הקיום הלאומי היהודי. בחינה עמוקה יותר של טיעון זה מגלה, כי הוא מיוסד על אי הבנה ועל טשטוש מושגי: ריבונות וקדושה הן מושגים הלקוחים ממערכות שונות, שצירופן יחד מהווה סתירה. ריבונות היא ביטוי לשליטתה של המדינה על טריטוריה, המתממשת ביכולתה להפעיל כוח ולחוקק חוקים במרחב גיאוגרפי מסוים, בהתאם להחלטותיה. המדינה היא גוף חילוני, שכן היא משקפת את האוטונומיה של האדם הבוחר בשלטון ואת יכולתו לעצב את חייו ולכוונם כרצונו. השלטת ריבונות על טריטוריה פירושה החלת מערכת חוק וכוח אנושיים חילוניים על מרחב גיאוגרפי מסוים. חשיבותו המרכזית של הר הבית במסורת היהודית נגזרת מהיותו המרחב המקודש ביותר של העם. קדושתו של מקום זה אינה פגה לעולם, גם משחרב בית המקדש, ומכאן מערכת האיסורים שהמסורת ההלכתית החילה עליו. אבל מרחב מקודש אינו יכול להיות כפוף לריבונות האדם. זה טיבו של מרחב מקודש — הוא נתון לשליטתו המוחלטת של האל. כידוע, בתורת ישראל מתגלמת שליטת האל על האדם ועל העולם באמצעות ההלכה. לפיכך, שליטת האל על המרחב המקודש עוצבה על ידי המסורת ההלכתית באמצעות מערכת מוצקה של נורמות, שעיקרן איסורים על האדם ברמה הולכת ומתעצמת בהתאם למידת הקדושה המיוחסת למקום: ככל שהמקום קדוש יותר חלים עליו איסורים רבים יותר.
כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
המשנה קובעת את הייררכיית הקדושה במסכת כלים, פרק שישי: "עשר קדושות הן". הקדושה הראשונה מתחילה בארץ ישראל: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות". ההייררכיה מגיעה לשיאה בקדושות השונות בתוך מרחב הר הבית, המתחלק לתתי מרחבים, שבכל אחד מהם יש תוספת של קדושה. הקדושות השונות מתממשות במערך נורמטיבי סדור של איסורים ואינן מערכת של מושגים תיאורטיים או אמונות מטפיסיות. למשל, הכניסה להר הבית אסורה על "זבים וזבות, נדות ויולדות". ל"עזרת הכוהנים", מתחם מוגדר יותר בהר הבית, אסורה הכניסה על ישראל והיא מותרת רק לצרכים ריטואליים מיוחדים: "שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם: לסמיכה, לשחיטה ולתנופה". הכניסה מותרת אפוא רק לצורך הקרבת הקורבנות. יש מרחבים שאליהם אפילו לכוהנים אסור להיכנס. המרחב המקודש ביותר בהר הוא "קודש הקודשים", "שאין נכנס לשם אלא כוהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה". הקדושה מתגלמת תמיד במערכת נורמטיבית של איסורים, שמשמעותה הוא צמצום כוחו, חירותו ושליטתו של האדם על מרחבים שונים של חייו. קדושה מכוונת לעיצוב תודעה שלפיה האל הוא הריבון הבלעדי של הקיום. ריבונותו ושליטתו של האל באות לביטוי ביכולתו לסייג את האוטונומיה של האדם. אדם אינו יכול לקבל את מרותו של האל בלי שהוא מכיר בשליטת האל במרחב וביכולתו להסדיר את תנועת האדם במרחבים השונים. ככל שמרחב מקודש יותר, ריבונות האדם מצומצמת יותר. הר הבית הוא המרחב שבו האדם אינו יכול להחיל שום ממד של ריבונות אנושית. לכאורה, ניתוח זה אמור היה להוביל למסקנה שאין מקום להחלת ריבונות ישראלית על הר הבית, משום שלהר הבית יש משמעות דתית כה עמוקה כמרחב של קדושה, שהאדם חייב להימנע מלהיכנס לשטחו. בימינו אין אדם היכול להיטהר ולעמוד בתנאי הסף של עלייה להר. יתר על כן, אין הוא רשאי להיכנס למרחבים מסוימים, שגם אם היה טהור הכניסה אליהם אסורה. זאת היתה מאז ומתמיד עמדתם של בעלי הלכה. הם לא ויתרו על הר הבית כמחוז חפץ. היפוכו של דבר, מדי יום ביומו הם חזרו על התפילה המבטאת ציפייה לשובו של האל לציון, ולחידוש העבודה בבית המקדש. אבל בהיותם אנשי הלכה האמונים על הנורמות המסדירות חיי אדם, הם ידעו היטב כי שומה עליהם להימנע מלפרוץ אל ההר פנימה. פריצה זו משמעה ויתור על משמעותו הדתית של ההר והפיכתו לעוד מרחב טריטוריאלי הנתון לשליטת האדם. כך אפוא נקבע בתודעה היהודית ההיסטורית המתח שבין התקווה לשיבת העבר המדומיין, שבו היה המקדש לבם הפועם של החיים הדתיים, לבין ההכרה באיסור להימנע מפעולה אנושית; יהודי יכול לחיות בציפייה, בערגה ואפילו בכאב, אבל כמאמין אסור לו לנקוט פעולה. מתח זה בדיוק מבטא את מעמדו כמאמין, המוותר על מימוש ציפייתו הדתית בשם חובתו הדתית. לא רק בעלי הלכה הבינו זאת, אלא גם בנימין זאב הרצל, שהגן בלהט על הטענה שיש להפקיע את האגן הקדוש בירושלים משליטה מדינית, משום שהוא מקודש לשלוש הדתות. הרצל סבר, כי יש להציע הסדר פוליטי שיאפשר לדתות כולן לתת ביטוי לקדושת המקום, בלי להחיל עליו ריבונות של מדינה כלשהי. הכבוד שמחולל התנועה הציונית רחש למרחב המקודש נעלם בימינו. כיצד התחולל השיבוש? איך הפך המרחב המקודש מכל למקום שבו תוכרע שאלת הריבונות האנושית? התשובה לשאלה זו מצויה ברגע הסמלי שבו הונף דגל ישראל על הר הבית במלחמת ששת הימים. הנפת הדגל ביטאה את המעתק העמוק במעמדו של ההר בתודעה הישראלית: הר הבית הפך לסמל המרומם ביותר של הריבונות והלאומיות הישראליות. במחי יד נמחק מעמדו של הר הבית בתודעה היהודית ההיסטורית כמרחב המקודש ביותר. מעשה סמלי זה הוליד את התהליך שעתה אנו מצויים בשיאו: המרחב המקודש של המסורת היהודית נהפך למרחב המקודש של הריבונות הישראלית. הר הבית היה לעוד אמצעי להמחשת כוחו של הריבון; האל נעלם ואת מקומו תפס האדם כריבון. המרת המשמעות של המרחב המקודש בהר הבית מגלמת שני תהליכים חמורים. הראשון: אלימות כלפי המסורת היהודית, שתבעה מהאדם ריחוק והימנעות מכניסה להר בעוד ששיח הריבונות תובע שליטה עליו; השני: השתלטות על תודעת הזיכרון היהודית. בתודעה היהודית הקלאסית הר הבית אמור להיות שומם מאדם, או לפחות מיהודי, עד ביאת המשיח. היהודי אמור לזכור את הר הבית בחורבנו ואינו אמור לבצע פעולה כלשהי לשינוי המצב. מבחינה הלכתית הוא אינו יכול לעשות זאת, שכן מאז חורבן הבית אין דרך להיטהר במידה המאפשרת כניסה למרחב הר הבית. שיח הריבונות החדש דוחה ביד גסה תודעה זו. יתר על כן, שיח זה מבקש לנכס לעצמו את הזיכרון ההיסטורי המעניק מעמד מיוחד להר. הריבון הוא "נאמן הר הבית". אבל הר הבית שהוא נאמן לו אינו הר הבית שנשמר בתודעת העם היהודי מדורי דורות. הר הבית בשיח הישראלי החדש אינו אלא הריבון עצמו, המבקש להרחיב את תחולת שליטתו גם על האלוהי. שיח הריבונות הישראלי עוקר את הזיכרון, התודעה והאמונה היהודית ובורא לעצמו זיכרון ותודעה חדשים ואף תורה חדשה. כך נעקר השיח ממורשת ישראל וכך נעקרת תורת ישראל ממקומה ונעשית לאסקופה הנרמסת בידי מי שמעמיד את האדם מעל האל וההלכה. תמוה שההגמונים של השיח אינם מבינים את חומרת המעשה, ואינם מודעים לכך שפעולתם בשם הריבונות היא האלהת המדינה ולא שיקומה של המסורת היהודית. האלהת המדינה מניבה רווח פוליטי קלוש, הפוגע בסופו של דבר בריבונות עצמה. אם המדינה מחילה את הריבונות באופן לא הוגן, כוחה הולך ומתערער גם ביחס למרחבים שבהם היא אמורה להחיל את ריבונותה. האם תצליח החברה הישראלית להשיב לריבונות את כוחה המוגבל ולשקם את התודעה ההיסטורית ביחס להר הבית? פרופ' שגיא מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן והוא עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2015 17:33 |
|
| |
יש3, שהאוניברסיטה אינה מוסד אידאלי בעיני ראה הביקורת בפיסקה הלפני אחרונה של דברי הקודמים.
אוניברסיטה אינה מספקת כלים דוקא להבנת הסכם אוסלו או הסכם הגרעין עם אירן. אלא מכשירה חוקרים בכלים ובידע, בניתוח דוגמאות מייצגות ובהכנת עבודות מחקר, על מנת שיוכלו אחר כך לחקור הסכם מן הסוג הזה קודם מעשה ואחריו. זה תפקידה של אוניברסיטה. אם היא עושה זאת היטב זה עניין לבדיקה פרטנית. מחקרים הקשורים לתהליכים היסטוריים, מדיניים, גאופוליטיים וכדומה, נערכים במכוני מחקר אקדמיים באוניברסיטאות [גם על ידי אנשי אקדמיה במסגרות חוץ אוניברסיטאיות]. החברים בהם הם חוקרים מסגל האוניברסיטה ותלמידי מחקר מתקדמים.
אינני עוסק במתמטיקה והמקצוע זר לי, אבל נתקלים בבעיות היסוד של התחום גם הקוראים והעוסקים בענינים משיקים. למשל הקריאה באפלטון או בקאנט מעלה לדיון שאלות יסוד במתמטיקה לצורך הבנת הטקסטים השלהם [למשל הכרה סינטתית אפריורית]. ראה הערך 'הפילוסופיה של המתמטיקה' בויקיפדיה על תפיסות שונות ומחלוקות. בזמנו קראתי את 'המדע וההיפותזה' של פואנקרה [תורגם לעברית] העוסק בכמה מן הענינים האלו. 'פילוסופיה של המתמטיקה' של הרמן וייל מונח לפני והוא ספר קשה לקריאה. שני הספרים ראו אור בעברית לפני שנים רבות. [קישורים לתרגום האנגלי למטה].
מדינות סופגות לעתים קורבנות בנפש של אזרחים וחילים כאשר היא מבצעת תהליכים שונים, הנראים בעיניה כבעלי חשיבות חיונית. לפעמים השיקול מוצדק, לפעמים הוא מתגלה כשגוי, ופעמים רבות ההערכות שנויות במחלוקת ענינית.
בכל העניינים אשר יש להם הקשר לפוליטיקה המקומית ולמחלוקות הפוליטיות והחברתיות אינני עוסק באתר הזה.
הבנתו הפשוטה של נהג המונית אינה כשלעצמה אתגר, אלא דוגמה קטנה לתהליך של גלגול צורות המשטר, כפי שמתארים אפלטון או מקיאבלי [בעיונים]. האתגר הוא לבדוק אם התהליך דטרמיניסטי או שתבונה חברתית פוליטית יכולה לשנות אותו.
בעיה אחרת שעליה מעידים הלוקים בה, הוא השימוש העכשוי במושג 'שמאל'. והקשר המובן של התופעה למקום וזמן אחרים.
אגב כיווני הקונכיות, למדנו גם כי כ 60 מליון צרפתים, חדורי רוח רבאנש אחר מפלת 1870 ובזיון וורסאי 1871, היו משוכנעים שדרייפוס בוגד. ודאי כולם היו נהגי מוניות ימניים. שלשה 'שמאלנים' חשבו שלא, ונצחו את כל השאר. זו שאלה של איכות דיון. [דרך אגב, נתניהו כותב ביד שמאל].
תלמידתועה, את המאמר של שגיא קראתי בעתון. ה'בקורת' שלך צפויה והיא באמת הבעיה, אבל לא של המאמר.
מחלוקת עינינית בין החברים הכותבים היא נחוצה ומועילה. אל הכותבים בדרך ובלשון בלתי ראויות אינני מגיב.
עודד
https://en.wikisource.org/wiki/Science_and_Hypothesis
http://krishikosh.egranth.ac.in/bitstream/1/2028666/1/G5751.pdf
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2015 17:37 |
|
| |
עודד
זה לא הסגנון שלי, אבל אתה ממש מזמין. ההתנשאות שלך חרגה מגבולות הטעם הטוב. יש לך טיעון ענייני נגד מה שנהג המונית אומר, תענה ותפסיק לנפנף באקדמאיות.
היו מספיק אידיוטים אקדמאיים שימושיים, ומספיק להזכיר את הפילוסוף היידיגר שסגד לפיהרר ועוד חבורה נאה שתמכה ברוצח סטאלין.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2015 17:47 |
|
| |
עודד
הביקורת על האקדמיה בפסקה הלפני האחרונה בהודה הראשונה שלך מפספסת את העניין. העניין הוא שהאוניברסיטאות כ"בתי ספר להשכלה" ממש לא עודדו ביקורת חופשית. הן עודדו ומעודדות ביקורת על מה שמקובל מחוץ להן, אבל ממש לא על מה שמקובל בתוכן. תוכל לראות זאת בסיפורים של סטודנטים על היותם שותפים לתנועות 'שמאל' שונות לא בגלל שהם השתכנעו עם הרעיון, אלא בגלל שכך עשו כולם. תוכל למצוא גם עדויות של סטודנטים שמתקשים להחזיק בדעות 'חריגות' (שהן הרבה פעמים הדעות המקובלות בחוץ) להסתדר באקדמיה (אני מכיר את זה אישית, אבל בעוצמות נמוכות בהרבה מחוויות של אחרים). תוכל גם למצוא מידע על סנקציות שננקטו כנגד חוקרים בכירים בשל דעות 'לא נכונת'.
הדבר הזה הוא לא מקרי. האקדמיה האוטופית לא יכולה להתקיים כמוסד. מוסד מצריך קודים של התנהגות, ואלה לא יכולים לקבל כל דבר. אנשים, אפילו הם אקדמאים אמתיים, נוטים לחשוב שהחולקים עליהם הם הרשעים שאותם צריך לרדוף. את הדבר הזה צריך להבין כל אדם שרוצה להיות חופשי בדעותיו. האקדמיה יכולה להעניק כלים למחקר שאי אפשר לקבל בשום מקום אחר, אבל אדם שכזה צריך להיזהר מלהיסחף בעדר האקדמי, שמורכב ברובו מאנשים חכמים אבל חסרי חשיבה חופשית. רוב מוחלט של האנשים בעולם לא נותנים דרור למחשבות שלהם, וזה נכון גם אצל חכמים מחוכמים. אותם חכמים יכולים לבצע מחקרים נהדרים בכל תחום אקדמי, אבל הם בונים אקדמיה עדרית שאיננה מאפשרת חשיבה חופשית.
תוקן על ידי יש3 ב- 14/10/2015 18:13:52
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2015 18:00 |
|
| |
יש
קבל אייקון ירוק.
מספיק לשמוע קצת רכילות אקדמית, את מי קדמו ואת י לא, כדי ללמוד שהאקדמיה אינה כלילת השלמות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2015 18:20 |
|
| |
ג'ורג אורוול על ההמון הנבער והאינטלקטואלים
Meanwhile, totalitarianism has not fully triumphed any. Our own society is still, broadly speaking, liberal. To rcise your right of free speech you have to fight against economic pressure and against strong sections of public opinion, but not, as yet, against a secret police force. You can say or print almost anything so long as you are willing to do it in a hole-and-corner way. But what is sinister, as I said at the ning of this essay, is that the conscious enemies of liberty are those to whom liberty ought to mean most. The big public do not care about the matter one way or the other. They are not in favour of persecuting the heretic, and they will not rt themselves to def him. They are at once too sane and too stupid to acquire the totalitarian outlook. The direct, conscious attack on intellectual decency comes the intellectuals themselves.
או בקיצור: ההמונים הם יותר מדי שפויים ויותר מדי מטומטמים מכדי שיאמינו (בזיבולי המח של) האינטלקטואלים. נכון לגבי הסטליניזם, לדעתי נכון גם לגבי הסכמי אוסלו, או לפחות לגבי הרציונל שעמד בבסיסם וחוסר המוכנות להודות בכשלונו גם לאחר שהאוטובוסים החלו להתפוצץ.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2015 18:27 |
|
| |
עודד
אם הבקורת צפויה נא תמצת אותה וענה עליה. סליחה על הנימה אבל נא עמוד מאחרי דבריך
|
|
|
|
|
