סיפור גן העדן - היסטורי או מיתולוגי?

אני חושב שהרבה מאיתנו חוו על בשרם באופן זה או אחר את תחושת "שה-אובד" ואיבדו באחת את חוש ההתמצאות לרגע, לשעה, או לימים- תלוי במצב שנקלעו אליו. ובכל אופן אין ספק כי נכתב עלינו לעבור את התחושה המשפילה הזאת בפרק זה או אחר מחיינו, לפעמים בהתחלת המסע, באמצע, ואין חולק כי בסוף המסע ומן הסתם בוא יבוא "השה האובד" וישתלט באחת על האדם- גם על אדם כשמשון הגיבור... מי גבר יחיה ולא יראה מוות? כולנו ענינו על כך בהן מוחלט; אף אחד לא נמלט.

אם כן שאלת השליטה היא לא עד כמה אני צריך לשלוט בחיים, אלא מתי אני מאבד את השליטה הזאת, עכשיו מיד? אולי באמצע החיים? או עד שאני מגיע לסוף החיים ומוותר בלית ברירה על שרביט השליטה. למעשה שאלת הברירה אינה פרקטית כלל וכלל, כי אף אחד אינו שואל או מתייעץ איתנו אם ברצוננו להרפות את אחיזתנו בשרביט השליטה או לאו. רולטת הסרטן הרוסית תופסת לא פעם אדם ששולט ביד רמה בחייו, מצביעה עליו בגסות ומוציאה מידיו כמעט בכוח ובאופן וולגרי את השליטה. האם מישהו שאל אותו? נועץ בו? האם זה רצונו? ושוב, כולנו מתייחסים לשאלות הללו ומשלימים בכובד ראש עם הכרעת הגורל והטבע. אלה הן שאלות גדולות מאיתנו, מסכמים עם עצמנו, ונותר לנו רק להרים ידיים ולמסור את המפתחות.

זו הטרגדיה שלנו; אף אחד לא שואל אותנו אם ברצוננו להתמסר לשה האובד ולמסור את המפתחות. זאת הטרגדיה האפלה שפוקדת כל אדם באשר הוא אדם בפרק זה או אחר מחייו. לרוב אנו מתמודדים עם השאלות הללו באופן אישי ואינטימי, ולפעמים מעלים את התהיות שלנו בדיונים ציבוריים, ומתמודדים איתן בשני המישורים: הפילוסופי או הדתי. אינני יודע אם הפילוסופיה נגעה בשאלת הכפייה של איבוד השליטה והשה האובד. מדוע נכפה עלינו לאבד את השליטה ולמסור את המפתחות? אם תרצה- מהי תכלית המוות.

הדת, מאידך, מתפתלת בתשובות שמטבען אינן ניתנות לעירעור כי מקורן באמונה ובמרחבה הסגור. הדת היהודית ובעקבותיה יתר הדתות המזדנבות טוענות, כל אחת בסיגנונה, כי העולם הזה הוא מעין פרוזדור שכל אדם עובר בו בדרכו אל עולם הבא, הוא עולם האמת הנצחי. המוות, איפוא, הוא המחיצה שתפריד בין עולם לעולם, ולמעשה הוא הסממן של תעודת המעבר מהעולם הגשמי אל עולם האמת הנצחי; בלעדי המוות לא יהיה מעבר.

אבל למה לקנות את תעודת המעבר דווקא במטבע המוות? למה שלא תהיה מחיצה כפרוכת? פותחים ויוצאים... למה עלינו לעבור את הטקס המשפיל של שה-אובד? והלא השליטה בעצמנו היתה לתכלית חיינו בעולם הזה והבדילה אותנו מהחיה למינה; למה לשלם את מחיר המעבר דווקא במטבע השליטה ולרוקן את כיסנו עד המטבע האחרון באופן כה משפיל, כה עלוב.

אין מי שלא התרעם על התהיות המפורטות הללו. אין מי שלא השתנק מהן. אין מי שלא התמרמר וזעף והתמרד וקצף, בתוכו עם עצמו או מחוצה לעצמותו כאשר החליט לשתף את האחרים בתיסכוליו. קראתי פעם תיאור קשה מפיו של אחד המקורבים לרב עובדיה יוסף ז"ל, בימיו האחרונים. הרב עובדיה התמרמר וקבל בפניו: מדוע לא משחררים אותי מהשמים מהיסורים האלה! מדוע לא מפסיקים אותם מיד.

אם נסכם את הפולמוס האנושי בסוגיית המוות ואיבוד השליטה הנרדף לו, הרי המדובר במעין "לבוא בטענה" כנגד ישות עילאית שציירנו לעצמנו, דמיונית היא או מוגדרת, ולרוב הכוונה ליישותו של אלוהים המוסכם עליה באגף הדתי, החילוני, ואף האתאיסטי שכופר בקיומה- משמשת אותו כישות פיקטיבית לצורך הפולמוס בסוגיית המוות ובשאלת איבוד השליטה הנכפית על האדם מראש: "אילו קיים אלוהים הייתי בא אליו בטענה".

אנו באים בטענה כנגד אלוהים ובאמתחתנו נימוק: והלא השליטה בחיינו היתה לתכלית והבדילה אותנו מהחיה, ואם-כן למה לשלם את מחיר המעבר אל עולם האמת דווקא במטבע השליטה, כאשר כיסנו מתרוקן מהמטבע הזה עד אחרון המטבעות ונאלצים לכופף את ראשנו באופן כה משפיל, כה עלוב. מה עם כבודנו, כבוד האדם, ובעיקר מדוע נכפה עלינו לקנות את תעודת המעבר היוקרתית אל עולם האמת דווקא במטבע המוות, מדוע נגזר עלינו לעבור את הטקס המשפיל של שה-אובד?

גם אם נסקור את התורה לאורכה ולרוחבה לא יצלח בידנו לאתר שום התייחסות לטענתנו, ועם זאת ניתן למצוא במדרש את התייחסות חז"ל לטענה זו, כמעין הפרוש לחטא הקדמון- כי אילו אדם הראשון היה נמנע מאכילת עץ הדעת, הוא היה חי חיי נצח בגן העדן עד עצם היום הזה. המוות, איפא, הוא צורת פירעון עדכנית לעונש שנגזר עלינו בגין החטא הקדמון ושנכשלים בו עד עצם היום הזה. 

אני יכול לקבל את הפרוש הזה כהגיג אנושי, אולם אינני יכול לקבלו כהתייחסות מפי עליון לטענתי המוגדרת והאנושית, וזאת בגלל המטאפורה שלקחה חלק בתבניתו: נחש, אשה, פרי העץ, עץ הגן, עץ הדעת, עץ החיים... אל עליון- יתייחס לכל דבר באופן ישיר ללא אמצעים ספרותיים. אל עליון לא יעשה שימוש בניב העשוי להשתנות באחד הדורות, ובדור שלי אינני מכיר נחש שמנהל דו-שיח אינטלקטואלי עם אשה.

ובכלל, אל עליון לא יכפה את קיומו עלי באופן מאולץ, וישלח אותי כבר בהתחלת חיבורו להאמין בעובדה הזו כאמתלה הטעונה הוכחה: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

השאלה איפא אם התורה היא פרי עטו של אל עליון ואם היא מעידה על קיום אלהים. למרבה האירוניה, דווקא השיטה האמונתית לקבלת התורה שוללת את קיום האל. דווקא כאשר מקבלים על עצמנו להאמין כי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, דווקא אז אנו פותחים פתח לתהייה האבסורדית: הכיצד יכפה אל עליון את קיומו עלינו באופן מאולץ! היתכן וישלחנו כבר בהתחלת ספרו להאמין בעובדת קיומו, כאשר משמעות אמונה כזו מכוונת לאמתלה הטעונה הוכחה? 

בצער ובאכזבה אציין כי שום יהודי על פני כל הדורות לא קרצה לו התהייה הזו או משכה את תשומת ליבו, נהפוך, כל יהודי הדורות קבעו כי מי שלא מאמין באמתלה זו מערער על קיום השם; בזאת סתמו את הגולל על עצם האפשרות לקיום השם.

וחמור מזאת: באימוצם את השיטה האמונתית לקידום התורה ובפוסחם על התהייה שלעיל [הכיצד ואל עליון יכפה את קיומו עלינו באופן מאולץ] – בזאת, שללו כל קשר אפשרי בין מציאות הבורא לתוכן התורה. אוזניהם נסתמו ועיניהם התעוורו כאשר מלקו את חמשת-חושיהם וחסמו כל גישה אפשרית לתוכן התורה.

ומדוע... מדוע האפשרות לקיום השם ובכל זאת קיימת. הכיצד ויתכן הקשר בין מציאותו של בורא לתוכן התורה.

כי אל עליון לא ישתמש במטאפורה לתבנית מסריו; הוא יתייחס לכל דבר באופן ישיר ללא אמצעים ספרותיים. אל עליון לא יכפה את קיומו עלי וישלחני כבר במסר הראשון להאמין באפשרות הזו. אל עליון לא יעשה שימוש בניבים שאינם נהירים לכל הדורות. רק כאשר אמצא "אל עליון" שאינו עובר על אחת מאלה- רק אז אבחן את אפשרות קיומו כישות, ואת היתכנות הקשר בין מציאותו לתוכן תורתו.  

הלכתי בדקתי ומצאתי "אל עליון" שאינו עובר על אחת מאלה. את הבדיקה ערכתי באמצעות התורה ומתוכה עמדתי על הקשר שלו לתורה. ובכדי לחסוך אי אילו אי-הבנות, יש לחדד ולהבהיר את הדבר הבא מראש:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: זהו הפסוק הראשון שפותח את התורה, ושתי אפשרויות עומדות בפני:

1.    "אל עליון" לא יכפה עלי את קיומו וישלחני להאמין באמתלה כזו, ועל כן לא נותר אלא להתייחס לקיומו כמשולל יסוד, וכן לקשר שלו לתורה.

2.    "אל עליון" לא יכפה עלי את קיומו וישלחני להאמין באמתלה כזו, ועל כן לא נותר כי אם לקבוע כי אינני מבין את המילים שלפני כלשונן.  

למיותר לציין כי האפשרות הראשונה הינה קביעה בפני עצמה ועל-כן אינה טעונה בדיקה, אין שם מה לבדוק. אשר על כן הלכתי לבדוק את השנייה כאפשרות הטעונה בדיקה, ושם, כן, מצאתי את אל עליון בכבודו ובעצמו. מצאתי אל שדיבר אלי באופן ישיר, אך אני זה שקלטתי את מילותיו באופן מטאפורי ועל כן התרחקתי מהווייתן. מצאתי אל שלאורך כל התורה אינו מתייחס ולו ברמז לשאלת קיומו, הוא מתייחס רק לשאלת קיום האדם ומטרתו אחת: להחזיר את שרביט השליטה אל ידי האדם ששיחרר את אחיזתו בזה השרביט. הוא ביקש להחזיר אל כיסנו את מטבעות השליטה, בחיינו וביקום במלואו, מטבעות שוויתרנו עליהם מרצון וחשבנו כי עלינו לשלמם כאתנן למוות. מטרתו המוגדרת להחזיר לאדם את כבודו האבוד, ולהרים לו את ראשו הכפוף לבל יהא מושפל ולא עלוב. הוא ביקש לעקור מקרבנו את חרפת המוות ואת הטקס הנלווה והמשפיל של שה-אובד. כן כן הוא ביקש למסור לנו כי המוות הוא אחת התופעות הנלוות לאיבוד השליטה, וכי החזרת השליטה לידינו תחזיר עימה את החיים כל עוד ואנו רוצים בהם, כאן ביקום האינסופי הזה; אין שום עולם נוסף.

בשביל להבין את הדברים עלי לספר את הסיפור מהתחלתו ונתחיל בתורה; מה זאת התורה ומי כתב אותה. התורה היא טקסט שמשקף מונולוג עצמי, או יותר נכון דיאלוג עצמי של האדם עם עצמו. למשל, אתה לוקח את הפסוק הראשון של התורה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ומנסה להבין. השאלה הראשונה למשל שאני נתקלתי בה היתה "האם אל עליון יכפה את קיומו עלי כבר בפסוק הראשון?", עניתי לעצמי בלאו מוחלט וביקשתי להמשיך מהנקודה הזאת הלאה. לא חיפשתי משמעות אחרת למילים כי אם המשכתי באותו קו מחשבה, כי אילו אל עליון היה פונה אלי, מה יכל להיות תוכן המסר הראשון שלו אלי? ואם הגעתי למסקנה כי לא תיתכן כפיית ישותו עלי, ואם כן רק ישותי נותרה בזירה. הוא עוסק איפא בפתח דבריו בי ובזהותי ומנסה להגדיר את ישותי, מי אני.

תכף ומיד אני מבין כי הכינוי הראשון שמשתמש בו ושאמור לשקף את זהותי, אינו אלא מונח כללי המשקף את זהות האדם באשר הוא אדם; מונח הנקרא "אלהים". השאלה מדוע בחר דווקא במונח הזה ובאותיות שלו? ממה מורכב המונח הזה? לאחר דין וחשבון עם עצמי אני מגיע למסקנה כי המונח הזה מורכב משתי מילים מוגדרות: אל הים, במובן "הבה אל הים"- בוא נלך לים, פנינו אל הים... מהנקודה הזו אני נכנס לדיון ארוך ומייגע עם עצמי, וכי מה זה בדיוק "ים" ואיך הוא קשור לזהות שלי? אני יודע כי הים הוא מקווה המים הגדול ביותר ומכסה כ-70 אחוז מהשטח של כדור הארץ; אבל עדיין קשה לי לקשר בין הדברים. אני מנסה להעזר ביום השני היכן המים מככבים, ורואה כי אותו "אלהים" שואף להבדיל בין מים למים, ושוב לאחר דין וחשבון וזיעה אני מגיע למסקנה כי המונח "מים" מבטא את המונח "מידע", אינפורמציה.

אם אחבר את מחשבותי, כאן אני מתחיל להתקרב אל הזהות ששתי המילים מבטאות אותה: "אל הים", הבה נלך אל הים. האדם במהותו כַמֶהַ אל המידע, כַמֶהַ לקלוט אותו, להבין אותו, וזאת כדי לצרוך אותו ולנצלו לצרכיו. האדם איפא רוצה לקלוט ולצרוך את המידע, אבל פניו אל  מידע נזיל כמים שקל ונוח לעיבוד, לא אל מידע קשיח כמתכת הקשה לעיבוד, לכן פני האדם תמיד הם אל הים, אל המידע הקל והנזיל.

אבל גם בנקודה הזאת אני נתקל בבעיה: ים = מים = מידע = מטאפורה. היתכן ואל עליון ישתמש במטאפורה להעביר את מסריו? אני עונה גם כאן בלאו מוחלט ומנסה להמשיך מכאן הלאה, ולאחר מסע קטן מגיע למסקנה זו: האדם כַמֶהַ אל המידע הנזיל וגם כַמֶהַ אל המים בפועל, באופן פיסיקלי. אף הגוף שלו מורכב ברובו ממים ומכאן הוא בוחר בגוף הזה המורכב ברובו ממים. לא במקרה הפועל "ברא" קידם בפסוק הראשון את המונח "אלהים" לומר, וכפי שאלהים "בחר" את הגוף שלו וניתן להגיד היינו כי "ברא" אותו, הוא גם "ברא" את השמים ואת הארץ- היינו בחר בשמים הללו, ביקום הזה דווקא ולא אחר, ובארץ הזו דווקא על כל התנאים הסובבים אותה עם שבעים אחוז משטחה המכוסה במים, ולא בחר בארץ אחרת בעלת הרכב ותנאים אחרים.

מכאן מככבת המסקנה הראשית כי עמדו לרשות "אלהים" אין סוף "גופים" בכל ההרכבים האפשריים, מהגוף של החד תאי עד לגוף האדם, וכן עמדו לרשותו אינסוף יקומים וארצות בכל התבניות וההרכבים האפשריים, והוא בחר לו, או ליתר דיוק "ברא" לו דווקא את הגוף הזה, דווקא את היקום הזה, ודווקא את הארץ הזו, המתאימים במדויק לנטייתו שהמונח "אלהים" מתמצת אותה.

אני מנסה להסביר דרך הפסוק הפותח את מה שציינתי לעיל כי התורה היא במה לדיאלוג עצמי, ואני נמצא עדיין בפסוק הראשון בתורה המתעד את התהוות "אלהים" כרצון כללי שעוד לא התחבר-בחר בגוף, שיהפוך בחברתו ליצור עם יכולת תנודה. והאמינו לי עוד לא התקרבתי אל שפת שבעת המילים של הפסוק הזה, אולם התחלתי בדיאלוג עצמי והצלחתי לקצור לא מעט מידע מזן בלתי מוכר ומעניין. רציתי לומר כי התורה לא נועדה בשביל לחפש בה את המידע, היא נועדה בשביל לאשר את המידע שהגעת אליו בכוחות עצמך ובשכלך הישר, וזאת ע"י דיאלוג עצמי פתוח, גלוי, מהימן, אמיתי, אינטימי וכנה. או אז אתה מגיע מתוך הדיאלוג הזה למסקנה נתונה, ורואה במו עיניך איך אותה המסקנה מבצבצת מתוך שורות התורה ומתחברת עם יתר המילים של הפסוק שבידך; מילים שמספרות את הגיגיך ומחשבותיך.

להלן מספר עיקרים שהמעיין בתורה חייב לקלוט אותם לפני שמתחיל את הדיאלוג האישי שלו עם התורה. עיקרים אלה שקולים לאותיות שכל ילד רוכש ולומד לפני שניגש לקרוא ולכתוב.

את העיקר הראשון כבר ציינתי לעיל: אין לחפש ולאתר בתורה את המידע ומי שעשה כן העלה חרס בידו. התורה נועדה לאשר את המידע שבידך ושהגעת אליו בכוחות עצמך ובכוח כנותך. התורה נועדה בשביל ללוותך, יד ביד, כאשר מחשבותיך כותבות את קלף התורה המופיע מולך, בעת שעיניך נשואות אל עבר חיי האינסוף והטוב והנבחר בראש מעייניך. התורה, לסיכום, היא כמעין מכשיר גירוי הרגיש רק למחשבות הכנות, אותן מגרה, מלווה, וכותבת.

בדיאלוג העצמי לעיל סביב הפסוק הפותח לתורה, ביקשתי לתת מעין דגימה קטנה לדינמיקה הפועלת במרחב התורה והמשתמש בה. דוגמה הרבה יותר רחבה כבר נכתבה על-פני הסדרה "שבעת ימי הבריאה" .

מסקנה או מידע שגובו ע"י אמונת המשתמש – אין להם גיבוי בתורה; זהו העיקר השני. התורה איננה מאצילה גיבוי למחשבות שמקורן באמונה- מכל סוג ויסוד. אחת האמונות הבסיסיות והשכיחות ביותר היא האמונה בקיום בורא עולם, אותה גזרנו לכאורה מהתורה, ולמעשה זהו המכשול הגדול ביותר שהרחיק אותנו מהתורה, ועמד, כפשוטו, בינינו לבינה. וחמור מזאת- חומרה שציינתי לעיל וזה המקום לשבצה במקומה המתאים:

חמור מזאת: באימוצנו את השיטה האמונתית לקידום התורה – שללנו כל אפשרות אמיתית למציאות הבורא, וגם שללנו כל קשר אפשרי בין מציאות הבורא לתוכן התורה. אוזנינו נסתמו ועינינו התעוורו כאשר מלקנו את חמשת-חושינו וחסמנו כל גישה אפשרית לתוכן התורה.

אין הדבר אומר כי המשתמש, ובבואו למתחם התורה, עליו לרוקן את כיסיו מכל אמונה הגם וחש בנכונותה. לא ולא! אעיד ואציין כי אילולא אמונתי בקב"ה הייתי פוסח על עצם מציאות התורה ועל כל אפשרות להבנתה. אותה האמונה היתה עבורי לגירוי שדחק בי לעמול ולהפוך את תחושתי כה העמוקה, להכרה אמיתית בת המציאות. שאלתי מהקב"ה את עזרתו: אם כן אתה קיים אנא עזור לי להגיע לשאיפתי ולהפוך את אמונתי להכרה אמיתית שתתיישב עם המציאות שלי. והעזרה לא איחרה לבוא; כבר כאשר עמדתי על אם הדרך ולפני שהתחלתי בדיאלוג האישי על במת התורה, נגלה לעיני אחד העיקרים שבלעדיו לא ניתן לגשת לתורה. העיקר הזה הוא פיסיקלי ונגזרת ממנו מציאותו של הבורא. אעמוד להלן על המסקנה הזו וזה מביא אותנו לעיקר השלישי והאחרון.

העיקר הפיסיקלי השלישי סותר את אחד הדברים המופשטים ביותר בעולם המדע. למעשה אינני צריך להזדקק למדע בשביל לקבוע כי אין קיום פיסיקלי לרצון או לנשמה, או ע"פ המונח החדש שלנו ל-"אלהים". כל ילד יודע כי צירופי האותיות של המונחים נפש, נשמה, רוח, אינם אלא צירופים לשמות-עצם מופשטים המכונים בפינו "רוחניים" שאין להם ולמציאות הגשמית מאומה. לנשמה אין קיום בעולם הגשמי, היא לא נעה ממקום למקום וגם לא נראית, לא נצפית; פשוט היא מונח נעדר קיום. מאידך, כל מדען מתחיל יודע לקבוע כי היקום הגשמי על כל עצמיו גרמיו וחלקיקיו נע ללא הרף, כאשר עצם תנועתו הבלתי פוסקת היא מקור השינויים בעצמיו השונים, ואף מקור החיים על האדמה.

מאידך, העיקרון הפיסיקלי השלישי מתקן את הסטיה האנושית וקובע, כי "האובייקט" היחיד במציאות שניתן בפועל לצפות בתנועתו הוא הנקרא בפינו נשמה או "אלהים", בעוד כל המסה הגשמית של היקום הנקראת בפינו מסת החומר- היא מסה הנמצאת בהכרח במצב מנוחה כי לא ניתן לצפות בתנועתה בשום מימד. המסה הזאת לא נעה משום מקום לשום מקום אף לא מילימטר קטן.

השאלה המתבקשת: אם וזה אחד מיסודות התורה שבלעדיו לא ניתנת הגישה אליה, האם הדבר אומר שהתורה ומחברה מצפים מאיתנו להאמין בקביעה הזאת? והלא הדבר סותר את העיקר השני.

כמובן כי התורה ומחברה, בהמשך אעמוד על מציאותו, מצפים ודורשים מאיתנו לעמוד על מקור הקביעה הזו ומאידך, אנו נדרשים לתקן את אחת האמונות התפלות שממנה עולה הסטיה האופטית שלנו לצפי בתנועת היקום. במילים אחרות אנו צופים במופע בדיוני לכל דבר ועיקר בו גרמי היקום נעים לכאורה ללא הרף, בעוד המציאות האמיתית שאנו חיים במרחבה וכפויים לחוקיה הפיסיקלים, מצביעה על מופע אחר ודומם בו עצמי היקום נמצאים במצב מתמיד של מנוחה. אותם החוקים הפיסיקלים המוכרים לנו ומכירים בהם ובתוקפם, מראים בבירור כי שום עצם ושום חלקיק לא אמור לנוע ולא יכול לנוע אף לוּ אלפית המילימיטר.

מהי האמונה התפלה הזו ומדוע האמננו בה, הכיצד שום עצם לא נע והלא עינינו רואות איך הכל נע ללא הרף כולל גופנו, ידינו, אצבעותינו...

היריעה הזו קצרה באמת; התייחסות מלאה ומפורטת נכתבה זה מכבר על-פני הסדרה "התורה נגד המדע".

בכל אופן, אם וכאשר נעמוד על העיקר השלישי בסדרה שבקישור, נגיע באופן מסודר אל נגזרותיו כלהל"ן:

·        היקום הוא אינסופי.

·        מסת החומר של היקום אינסופית.

·        בגין תכונת האינסופיות של המסה החומרית, ומכוח חוקי היסוד הפיסיקלים הכפופה להם, המסה החומרית של היקום נמצאת במצב מנוחה מתמיד.
 

·        העיקרון האינסופי ליקום מוביל בתורו לעוד עיקרון: החומר במרחב אינו משתנה כי הוא נמצא במצב מנוחה מתמיד.

·        אשר על כן, ואם אין שינוי בעצמים- אין זמן במרחב, הווה אומר כי ציר הזמן אינו קיים במציאות.

·        מכאן שתי מסקנות נחרצות:

1.    המעמד היחיד שיכול להסביר את הבחנתנו במופעי התנועה, הוא מצג בו העצמים הדוממים מסודרים סדרות סדרות בכל התנוחות והמצבים האפשריים, כאשר צופה שמחוץ למערכת החומרית מקפץ בין הסדרות ובוחר לו את הסדרה המתאימה.

יורשה לי לעמוד שוב על דקויות המסקנה הראשונה. המצב היחיד איפא שיכול להסביר את הבחנתנו במופעי התנועה השונים שנגלים לכאורה לעינינו, הוא מצב בו אנו כצופים קולטים מתוך העצמים הדוממים "אפקט של שינוי" ולא שינוי אמיתי; היינו "אפקט של תנועה" ולא תנועה אמיתית. קליטת אפקט כזה מתאפשרת כאשר הצופה בעצמו אינו נכלל על המערכת החומרית שצופה בה, ויונק את "התנועה" בשיטת האנימציה מתוך סדרה של חומר דומם, המסודרת במרחב מבעוד מועד ובכל האופנים האפשריים- אחרת לא תהיה לצופה את זכות הבחירה בלהעדיף סדרה זו על אחותה- היינו תנועה זו על אחותה. המדובר איפא בסדרות אינסופיות של חומר דומם ונבדל, הערוך מבעוד מועד בסדרות רצופות, שיניקתן ע"י "הצופה" יוצרת אצלו רושם של תנועה והשתנות. ועוד הערה בנידון: הצופה שאני מדבר עליו הוא זה שהצבעתי עליו לעיל "כאובייקט" היחיד במציאות שניתן בפועל לצפות בתנועתו ונקרא בפינו נשמה או "אלהים".

2.    המשמעות הפיסיקלית למשפט "אין לציר הזמן קיום במציאות", היא כי "משך" החיים שלנו כולל חיי הדורות שלפנינו והדורות שאחרינו, הוא "הבזק" אחד שאינו מייצג שום יחידת זמן.

מהמשפט הזה עולה כי במציאות הפיסיקלית שלנו אין אתמול ומחר, כל הצופים באשר הם יונקים בהבזק אחד את החומר הסדור לפניהם. הכל קורה בזה הניצוץ, והמרחק הפיסיקלי במיקום הצופים הוא האחראי לרושם בהבדלי הזמנים. עמדתי על הנקודה הזו ארוכות על-פני הסדרה "התורה נגד המדע", וניסיתי עד כמה שניתן לפרוק את המוזרות שלה. 

הדקוּת הנגזרת מהמשפט "אין לציר הזמן קיום במציאות" מובילה למסקנה, כי ערך "ההבזק" הזה אינו תלוי במספר הסדרות הערוכות לפנינו מהחומר הדומם, או במילים אחרות- אינו תלוי בגודל היקום, יהא בן 13 מליארד שנות אור, 26 מליארד או טרליון... כי גם שטח בן 100 טרליון שנות אור יכול להסתיים עבור הצופה בהבזק אחד, ומכאן תכונת האינסופיות של היקום היא זו שמעניקה לצופה "הבזק" אינסופי, לאמור המשך חיים אינסופי.

ושוב, "הצופה" שאני מכוון אליו הוא המכונה בתורה "אלהים" או המכונה בפינו "נשמה". לצופה הזה חיים אינסופיים כי אינסוף סדרות דוממות (של חומר דומם) ערוכות מבעוד מועד לפניו בכל הצורות והמצבים האפשריים- היינו באופנים אינסופיים, כאשר הצופה הנמצא מחוץ למערכת החומרית מקפץ בין הסדרות שלפניו, ובוחר לו את הסדרה התואמת לרצונותיו.

ומספר הערות לסיום.

·        להדגיש ולהטעים כי שלושת העיקרים שסומנו לעיל על נגזרותיהם, לא הופקו מאיזושהי אמונה כי אם מצפי מכוון ומדויק למציאות שכלליה מחייבים.

·        מתוך העיקר השלישי נגלתה לעינינו תמונה פיסיקלית חדשה, שעונה על חוקי היסוד של הפיסיקה המוכרים לנו והמחייבים אותנו, ועל-כן יש לרדת לעומקה ולתת עליה את הדעת.

·        מאותו עיקר שלישי נגזר כאמור המשפט העסיסי כי "אין לציר הזמן קיום במציאות", מכאן עולה כי אנו ואבותינו ונכדינו חיים באותו הבזק שאינו מייצג יחידת זמן, אך ממוקמים במרחקים שונים על ציר החומר הדומם של היקום. "הבזק" זה שמכיל את כל תכולת קיומנו ועשייתנו היה אמור להסתיים מבלי אף שהרגשנו בקיומו, אולם עצם "התכונה האינסופית" של החומר הדומם המסודר בסדרות ערוכות בכל המצבים האפשריים, היא זו שהעניקה לנו כצופים "הבזק" אינסופי וחיים אינסופיים בפועל. מכאן "המוות" שאנו חווים אינו מייצג את הקץ ולא החידלון, המוות הוא לא יותר מתחנה מסויימת שעוברים דרכה במהלך חיינו, כתחנת אוטובוס לכל דבר ועיקר שנקלעים אליה או מתעכבים בה, או ממתינים בה לאוטובוס שיקחנו הביתה. המוות אינו מוציא אותנו מהעולם הזה, גם לא עוברים דרכו לעולם אחר; אנו נשארים באותו עולם אינסופי עם הבזק אינסופי. וגם המעמד שלנו, על כל מאפייניו, אינו נפגע ולא משתנה כתוצאה מהמוות, ובעקבותו אנו ממשיכים עם אותו המעמד וחוזרים לאותו הבית והשכונה- תלוי במעמד אליו היגענו.

·        המעמד היחיד שיכול להסביר את המציאות הפיסיקלית שלנו, הוא מצב בו העצמים הדוממים מסודרים בכל הפוזיציות האפשריות, כאשר אנו כצופים הממוקמים מחוץ למערכת החומרית מקפצים להנאתנו בין הסדרות האינסופיות, ובוחרים מתוכן את הסדרה המתאימה. שום דבר אינו משפיע על בחירתנו, שום דבר אינו מעכב בעדינו, איננו מוגבלים בשום עת או תקופה, כל האפשרויות עומדות לרשותנו, כל היקום ערוך לפקודתנו, בסדרות סדרות המסודרות מבעוד מועד בכל המצבים האפשריים, בפוזיציות אין-סוף; ואני מסיק מזאת את קיום אל-עליון שסידר וערך.

 התורה אינה מזכירה ולו ברמז את המסקנה הזו, גם לא מאשרת או שוללת את אפשרות קיום אל עליון; היא לא מתייחסת גם לא ברמז לזו או לזו. אבל התורה ומחברה הניחו מראש כי הבנת המציאות הפיסיקלית לאשורה הוא התנאי המקדים להשתמש בה, ובזאת קבעו את יסוד העיקר השני שעמדנו עליו לעיל: "התורה איננה מאצילה גיבוי למחשבות שמקורן באמונה". מזאת אני מבין כי השם הפציר בנו לא להאמין בקיומו כי-אם להגיע להכרה זו כחלק מפרוייקט תפיסתנו למציאות.