| באור פרק יב פסוק ב "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" הקב"ה ברך את אברהם בשלושה דברים - כנגד שלושה ציוויים שציווהו: "ואעשך לגוי גדול" - כנגד "לך לך מארצך". "ואברכך ואגדלה שמך" - כנגד "וממולדתך". "והיה ברכה" - כנגד "ומבית אביך". ומדוע ברכו בשלוש ברכות אלו דווקא? כאשר אדם נמצא בארצו ובבית אביו, יש לו ידידים, יש לו כבוד, וכל צרכיו מצויים לו. אך כאשר הוא עוזב את ביתו, נחסרים ממנו שלושה דברים אלו. לכן כאשר ה' ציווה את אברהם לעזוב את ביתו, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", הוא הוסיף וברך אותו בשלושה דברים אלו שלא יחסרו לו: "ואעשך לגוי גדול" - ריבוי ידידים ואוהבים. "ואברכך ואגדלה שמך" - כבוד וגדולה. "והיה ברכה" - השלמת כל צרכיו. פרק יב פסוק ג "ואברכה מברכיך ומקללך אאור" צריך להבין, מדוע בעניין הברכה הקדימה התורה את ברכת ה' למברכים, ואילו בעניין הקללה הקדימה התורה את המקלל לקללת ה'? יש לומר, כי התורה רצתה להרתיע ולהפחיד האנשים שלא יקללו את אברהם, כי הם בעצמם יהיו מקוללים. ואם מי שבא לקלל את אברהם יקולל עוד לפני שקילל בפועל, לא יידעו האנשים את סיבת היותו מקולל, וממילא לא יידעו להיזהר מלקללו. אבל בעניין הברכה אין חשש זה קיים. סיבה נוספת: אדם שנתברך בשפע, ברכתו לאחרים נעשית ברצון מלא והיא מתקיימת. לכן הקדים הקב"ה לברך את הבאים לברך את אברהם, שבהיותם מבורכים, ברכתם לאברהם תהא שלמה והיא תתקיים. פרק יב פסוק ז "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" בא הכתוב להודיענו מעלת אברהם וגודל חיבתו לה'. הקב"ה בישר לאברהם שתי הבטחות, האחת - שיהיה לו זרע, והשניה - נתינת הארץ. והנה, כאשר בא אברהם לבנות מזבח לה' כביטוי לשמחתו הגדולה, הוא עשה זאת לא מחמת אותן שתי בשורות טובות שנתבשר, אלא על עצם גילוי שכינה שזכה לו - "לה' הנגלה אליו". פרק יד פסוק טז "וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב וגם את הנשים ואת העם" הסדר בפסוק מעורר תמיהה, שהרי עיקר ההצלה היתה הצלת לוט, ומדוע הקדים הפסוק את הצלת הרכוש? ויש לומר, כי הפסוק בא באופן של "לא זו אף זו": לא זו בלבד שאברהם השיב את הרכוש של המלכים, אלא גם הצליח להשיב את לוט. מאחר ולהציל את הרכוש היה קל יותר מאשר להציל את לוט, כי היה חשש שכשיראו המלכים את אברהם רודף אחריהם, דבר ראשון יהרגו את לוט, ובכל זאת הצליח אברהם להצילו. ומוסיף הכתוב שגם את אנשי סדום השבויים הציל אברהם, למרות שלא היו קרוביו, כדי להחזיר להם טובה על הכבוד שנהגו אנשי סדום בלוט. פרק יד פסוק יט "ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" מדוע כפל הכתוב לשון ברכה "ויברכהו" "ברוך", הלא אם אומר "ברוך אברם" פשיטא שהוא מברכו בכך? ועוד, היה לו לומר "ויברכהו לאמר", כדרך לשון התורה, ומדוע נאמר "ויברכהו ויאמר"? [ועוד, מהו לשון "קונה שמים ארץ" שנאמר כאן על הקב"ה?] ויש לומר, כי יש כאן שתי ברכות שונות. "ויברכהו" - ברכה ראשונה, גשמית, שלא ייפול אברהם בידי אויביו. ומלבד הברכה הזאת, הגשמית, ברכהו ברכה נוספת, ברכה רוחנית - "ויאמר ברוך אברהם לא-ל עליון", דהיינו, שיזכה אברהם לעבוד את האלקים, ועל ידי מעשיו יגרום שיהא הקב"ה "קונה שמים וארץ" - כי עבודת ה' וקיום המצוות מביאים לקיום העולם ע"י הקב"ה. | האור החיים כלשונו פרק יב פסוק ב להיות שצוה לו ג', קבע לו כנגדם ג'. 'ואעשך וגו'', כנגד 'לך לך מארצך'. 'ואברכך ואגדלה שמך', כנגד 'וממולדתך'. 'והיה ברכה', כנגד 'ומבית אביך'. שתמצא כי בהיות האדם בארצו תוך משפחתו ובית אביו ישנו בג' דברים. הא' שיש לו הרבה מכירים וריעים ואוהבים. ב' שבני משפחתו תפארהו וכבוד והדר תעטרהו כדרך כל משפחה לבני משפחתה. ג' שיהיה ניזון ומתפרנס ומתרחם מבית אביו לצרכיו. וכשיוצא מארצו וכו' חסר לכולן, ולזה אמר אליו ה' כנגד 'מארצך' אני אעשה לך הרבה אוהבים ממך מיוצאי חלציך. וכנגד חסרון התועלת של בני המשפחה כנזכר 'ואברכך ואגדלה שמך'. וכנגד חסרון המועיל מ'בית אביך' 'והיה ברכה'. פרק יב פסוק ג ויש לשאול למה שינה לשונו, בענין הברכה אמר 'ואברכה מברכיך' הקדים ברכתו לברכתם ובקללה הקדים קללתם לקללתו. הטעם הוא כי המברך יקדים ה' לברכו קודם שיברך לאברהם, מה שאין כן המקללו לא יקדים ה' לאור אותו. והטעם הוא כי יחפוץ ה' להפחיד לבל יזלזל אדם בכבודו של אברהם, וזולת זה אם יקדים ה' לקלל מי שהוא עתיד לקלל לא יורגש הדבר כי הוא זה סיבה ויכשלו בדבר בני אדם גם בני איש, אבל בערך הברכה אין מכשול, ואם לצד ההטבה הנה מבורכים בו כל המשפחות. גם טעם הקדמת ברכת המברכים כדי שתתקיים ברכתם לאברהם.
פרק יב פסוק ז כוונת הכתוב להודיע הפלגת חיבת אברהם בקונו כי ה' נגלה אליו ובשרו בזרע ובנתינת הארץ, והוא לא החשיב בשורת ב' מעלות טובות לכלום בערך שמחתו בגילוי שכינתו יתברך אליו, לקיים
מה שנאמר (תהלים טז, יא) 'שובע שמחות את פניך', והוא אומרו 'ויבן מזבח לה' הנראה אליו', כאן פירש סיבת שמחתו אשר עליה בנה מזבח הוא לצד הראותו יתברך אליו, והבן. פרק יד פסוק טז הגם שעיקר רדיפתו היתה עליו, ואותו היה לו להקדים, הודיע הכתוב סדר ההצלחות בדרך לא זו אף זו, א' השיב הרכוש של המלכים, הצלחה ב' שהשיב לוט ולא שרפוהו המלכים בראותם במלחמה עם אברהם לנקמה, והודיע הכתוב שנתן דעתו להשיב הנשים והטף לצד כבוד שעשו ללוט. פרק יד פסוק יט צריך לדעת אם הברכה שברכו היא המוזכרת בענין 'ברוך אברם' אם כן לא היה צריך לומר 'ויברכהו', ורואני מאומרו 'ברוך אברם' שברכו. עוד היה לו לומר 'ויברכהו לאמר ברוך' וגו', על דרך אומרו (להלן מח, כ) 'ויברכם ביום ההוא לאמר וגו''. אכן הכוונה היא כי מתחילה ברך אברהם פירוש ברכה הנוגעת לו שלא יפול ביד אויביו, ויישר חיליה שהם ברכות הגופניות, ואחר כך אומר ענין אחר לצד עילאה ימלל 'ברוך אברם' וברכתו תהיה לאל עליון שהוא יעבוד האל ושבאמצעותו יהיה האל קונה שמים וארץ. וכך היה שבאמצעות אברהם נתן ה' חיי עולם לבניו ונתקיימו שמים וארץ, וכאומרם ז"ל (תנחומא בראשית א) שתנאי התנה ה' עם מעשה בראשית וגו', וכאומרם (שבת פח.) בפסוק 'ארץ יראה וגו'' (תהלים עו, ט), הרי כי לולי אברהם אין לה' קנין שמים וארץ, והבן. |
