את זמן יצירתן של מסורות סיפורי האבות מקובל במחקר לתארך לחצי הראשון של האלף השני לפנה״ס, (=תקופת האבות) וזאת כי הסיפורים מתאימים לרקע התרבותי, הדתי והמשפטי של תקופה זו, בין בנושאים עיקריים ובין בפרטים שוליים.
לעומת זאת, את זמן כתיבת הספר מקובל לתארך לתקופת דוד המלך, לכל המוקדם, וזאת כי פרטים שונים בספר מצביעים על תקופת בית דוד. והם:
1) הארץ המובטחת לאברהם זהה בשטחה לאימפריה של דוד.
2) בשני מקומות בספר מוזכר קיום המלוכה בישראל. (ומלכים מחלציך יצאו. לפני מלך מלך לבני ישראל) בברכת יעקב מתואר שיתר השבטים משתחווים ליהודה.
3) מקומות ההתגלות ומזבחותיהם של האבות מקבילים למקדשים הגדולים בישראל בימי דוד - שכם, בית אל, באר שבע וחברון. נראה שסיפורים אלו נוצרו כדי להעניק קדושה למקדשים אלו.
4) בספר מתואר המאבק בין יוסף ליהודה, מתוארות שושלותיהם של שני השבטים - אפרים ומנשה, שלה, פרץ וזרח, ומודגש שאפרים נעלה ממנשה ובמקביל, שזרח היה הבכור ה'אמיתי' לשבט יהודה, בעוד פרץ 'גנב' את הבכורה. לכאורה מטרת הסיפור היא להעניק לגיטימציה לשלטון בני אפרים (בית ירבעם וממשיכיו) על ישראל ולהתמודד עם הטיעון למלוכה של בית דוד, מצאצאי פרץ.
5)בספר מתוארים מקומות ועמים שהופיעו בתקופות מאוחרות, והם: כשדים (הגיעו לדרום בבל, שם נמצאת אור, בסביבות המאה ה10-11) ארמים (מופיעים בכתובות אשוריות החל מהמאה ה11) פלשתים (פלשו לארץ במאה ה12) גמלים (בויתו לשימוש המוני במאה ה11) דן (נקראה בשמה במאה ה13-דור אחרי יהושע)
על זאת יש להשיב:
1) אין להביא הוכחה מנבואות אא״כ אתה יוצא מנקודת מבט חילונית. מנקודת מבט דתית, אך טבעי שה׳ יבטיח לאברהם את אימפריית דוד, אמנם יש לציין שאימפריית דוד לא הקיפה את כל הארץ שבין הים לפרת (פחות הלבנון וחמת) כך שהנבואה התקיימה במובן מצומצם.
2) האזכור הראשון הוא נבואה וכנ״ל. אשר לאזכור השני, הוא אינו אומר שמלך מלך לבנ״י, בלשון עבר, אלא משתמש בשם הפועל, כך שהוא מכוון לעבר כמו לעתיד. (עוד פירשו שמלך הוא משה וצ״ע.) האזכור השלישי גם הוא נבואה.
3) המזבחות אינם מקבילים למקדשים הגדולים.
בתקופת השופטים ידועים לנו המקדשים בגלגל, שילה, דן ובית אל,המקדשים הידועים לנו מימי דוד ושלמה הם גלגל, מצפה, נוב, גבעון, שאף אחד מהם לא מוזכר בבראשית. בית אל, דן והגלגל הן קדושות גם בתקופת ממלכת ישראל ונוספת עליהן ׳דרך באר שבע׳ ואולי שומרון. אשר לחברון, יתכן שהיה שם מקדש מקומי בימי דוד אך אם כן, מעולם לא זכה לתהילה ולא היה דינו יותר מבית הכנסת השכונתי.
לעומת זאת, אתרי הקודש של האבות הם שכם, בין בית אל ובין העי, אלוני ממרא אשר בחברון, באר שבע, באר לחי רואי, מדבר באר שבע, ארץ המוריה, בית אל, פנואל, מחנים.
אם כן, ספרנו עשרה מקדשים לאבות ועשרה לבנים, והחפיפה הוודאית ביניהם היא במקום אחד בלבד: בית אל. ניתן לנחש שמדבר באר שבע הוא דרך באר שבע ושבחברון היה מקדש ואז נגיע לשלושה מקומות.
אם כן, מהו המקור לטיעון בדבר זהות המקדשים? מדובר כאן בטיעון מעגלי. ההנחה היא שהתורה מספרת על מקדשי האבות בשל חשיבותם לבנים, ומשכך מוכרח שהם היו מקדשי הבנים. אם כן מוכרח שהסיפור נכתב בימי הבנים.
4) כאן אני מסכים שמטרת הסיפור היא (בין היתר) להעניק לגיטימציה לבכורתו של שבט יוסף (השבט הגדול ביותר בימי משה) על יתר השבטים, מה שאמור להעניק לו נחלה כפולה ואולי זכות כלשהי להגמוניה, אבל יחסי הכוחות בסיפור אינם זהים לידוע לנו משום תקופה היסטורית. בסיפור נמצאים כל השבטים בעבר אחד, כשהמובילים הם ראובן ויהודה, ויוסף, המלך, בעבר האחר (בנימין זוכה לאהדת שני המחנות בתפקיד האח הקטן והחמוד) .
במהלך ההיסטוריה, החל מהכניסה לארץ, היה תמיד שבט יהודה בודד ויתר השבטים גוש אחד בהובלת בני אפרים. בתקופה קדומה היו בני שמעון טפלים לבני יהודה, עם עלות דוד התאחד כל העם בהנהגת יהודה (ועדיין בנפרד – אחרי מרד אבשלום היה עימות בין איש ישראל ואיש יהודה, שבע בן בכרי 'איש ימיני מהר אפרים' עורר מרד בו השתתפו בני ישראל ולא יהודה, בימי שלמה נאמר 'יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים') ועם הפילוג חזר הגוש בהובלת בני אפרים מול בני יהודה, שהפעם זכו בנאמנות בני בנימין.
בני ראובן מעולם לא הובילו כלום.
לכן אין טעם לזהות את הסיפור עם תקופה היסטורית אחרת, וסביר שהוא משקף את יחסי הכוחות בתקופת האבות.
