בקשר לתארי האלוקים - בקבלה וברמב"ם

שלישישי,

האם הבנתי אותך נכון, כי אתה מאמין שהירח לא קיים אם אף אחד לא רואה אותו?

_________________

לְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה

ינוח,
כל מה שאתה לא "מודע" אליו, לא קיים בשבילך.
אם אתה לא "מודע" לכך שיש מזון, אתה תישאר רעב, עד שבעל "מודעות" אחר יאכיל אותך.


http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=124656&forum_id=771

"במלים אחרות, על פי הגירסה המקובלת של תורת הקוונטים, מצבו העובדתי של החתול - אם הוא "באמת" חי או מת - נקבע רק כאשר אנו מתבוננים בו, ולפני כן המצב הזה איננו מוגדר. נראה איפוא כאילו תורת הקוונטים איננה מתארת מציאות אובייקטיבית, שאיננה תלויה בנו ובפעולותינו: החתול של שרדינגר איננו מחליט אם הוא חי או מת עד שאנו - כלומר, הסובייקט האנושי - מואילים בטובנו להתבונן בו. אמנם, אי אפשר לדעת לבטח מה קורה כשלא מסתכלים, ולכן הרעיון שהחתול היה בסופרפוזיציה כל עוד לא הסתכלנו עליו איננו סותר את העובדות הנסיוניות. אבל כתיאור של המציאות הפיזיקלית, הרעיון הזה נראה לא רק לאיינשטיין, אלא גם לרבים אחרים, כבלתי-קביל. איינשטיין ביטא זאת בשאלה הרטורית:"האם באמת אתה מאמין שהירח אינו קיים כשלא מסתכלים עליו?" 
במשך השנים שעברו מאז הופעתה של תורת הקוונטים, ניסו פיזיקאים רבים לפתור את הבעיה בדרכים שונות, ולעתים גם משונות. הנסיונות האלה נקראים לפעמים בשם "פירושים" לתורת הקוונטים. פירוש העולמות המרובים ורעיון התודעה המשפיעה על החומר הם ללא-ספק שניים מהמוזרים ביותר שבין הפירושים האלה." 

שלישישי,

לא ענית על שאלתי. אתה מאמין שהירח לא קיים אם אף אחד לא רואה אותו? אתה, לא איינשטיין.

_________________

לְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה

סוף והגדרה.
כותב אליקים: 'לפי המקובלים, אלוקים הוא "אור אין סוף". אתפלפל ואומר, כי: סוף=הגדרה, באשר זה מובנה של המילה הגדרה - מלשון גדר והגבלה למוגדר'.

הגדרה של עצם מסוים מבחינה אותו מאחרים. השולחן אינו אופניים. אבל הם וכל העצמים החומריים אינם 'סופיים'. כולם נמצאים בתהליך של שינוי, איטי או מהיר. כולם אינם מוגדרים כ 'יש' אלא כ 'מתהווה'. כל אחד התהווה מדברים אחרים, ודברים אחרים יתהוו ממנו. מכנים עצם מסוים כשולחן ב 'פועל' [אן – ארגיאה ביוונית, אקטואליס בלטינית] ומה שעשוי להתהוות ממנו כמצוי בו 'כח' [דינמיס, פוטנטיאליס (וסליחה אם טעיתי בצורה הדיקדוקית של המילים) ]. לכן כל העצמים המתהווים, כיוון שיש לכל אחד אינסוף אפשרויות, וכיוון שכל אחד מצוי בהתהוות ואינו יש, אינו באמת מוגדר, וכלל אינו מסוים וסופי.

מה שמכונה בקבלה 'אין סוף' מכונה אצל הנאופלטונים 'אחד', אצל אריסטו הוא המניע הראשון, המניע הבלתי מונע. או אלהים.
אותו אל הוא 'אחד' ויחיד, לא חומרי, פשוט, שלם, נתון בפועל מוחלט, עצמו עם עצמו. חסר רצון והיפעלויות, אפתי ביחס לכל דבר אחר. למרות שהוא 'פועל' אין שום שינוי במצבו. הוא 'שכל משכיל ומושכל' – בטוי המציין את הבעיתיות של התפיסה הזו מבחינת השכל שלנו. הוא שכל אינטואיטיבי החושב את עצמו באינטואיציה אחת פשוטה. זו ראיה שכלית התופסת את מלאות האוביקט בבת אחת ולא בהליך מחשבתי. השכל, פעולתו, ההשכלה, והאובייקט שלו, המושכל, כל אלו זהים בשלמות אחת פשוטה.
האל הזה הוא הדבר היחיד במציאות שהוא מוגדר וקבוע לחלוטין, 'יש' אחד, מושלם, שכולו בפועל, ובאמת הוא סופי לחלוטין. הוא נחשב אינסופי מבחינת היותו יחיד במינו ואי אפשר להשוות אותו לשום עצם אחר.
האל מניע כסיבה תכליתית. כל עולם ההתהוות משתוקק להשיג מעמד של ישות אמת, שואף להידמות לאותו ה'יש', האל. בכך אותו 'יש' הוא סיבה תכליתית עבור המתהווה והמניע הראשוני שלו, מבלי שהוא עצמו יצטרך לחרוג מן האפתיות המוחלטת שלו, מבלי שיכיר, ירצה ויפעל איזו פעולה.

הרמב'ם סובר כי האלהים בלתי נתפס על ידי השכל האנושי, וכל תואר אינו תקף לגביו. אצל אריסטו המושג נבנה באופן שיטתי בהתאם לעקרונות ולדרישות השיטה הכללית שלו. לכן אנחנו יכולים לומר מה הם התארים והתכונות שלו.

על הכינוי 'אין סוף' בקבלה מסביר גרשום שלום כי הוא כינוי האל הנבדל לחלוטין, מצד עצמו, ולא מצד יחסו לנבראים. כל שם בו מכנים את האלהים מורה על סגולה או תואר בהם מתגלה האל לאדם, או שהאדם מיחס אותם לאל. לאל מבחינת עצמו אין שם. התורה, המשתמשת בשמות שונים, מדברת רק על גילוי האל ולא על האל מצד עצמו. מקור המונח 'אינסוף' נלקח כנראה מתוך משפטים המבקשים להדגיש את רוממות האל עד לאין סוף, או את סגולת המחשבה החושבת עד לאין סוף. בחירת הכינוי 'אינסוף' בא להפריד בין האל המוחלט ובין הספירות שנאצלו ממנו.

בערך 'קבלה' שבאנציקלופדיה העברית באה סקירה רחבה של הנושא, ויש בה כדי לתרום הרבה לשיחה כאן. מה שאנחנו קוראים 'קבלה' הוא אוסף גדול מאד של רעיונות שתרמו אנשים שונים במשך מאות שנים. הם חולקים תפיסות משותפות רבות, ובצידן מגוון גדול של דעות ורעיונות, אשר, באופן טבעי, לא תמיד מסכימים זה עם זה.
עודד