בקשר לתארי האלוקים - בקבלה וברמב"ם

דרום_חוקר,
תמצותך יפה.

***החלפת מושג במושג ולא הועלת כלום,***
כן במקרה הטוב, אלא בפועל, מביא זה לפנתאיזם אשר בקבלה לוריאנית.

_________________

לְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה

הערה לדיון

את מושג ה'אין סוף' הקבלי אני מבין כהעדר אפשרות הכרתנו עצם מסוים, גם באין ספור צעדים. משמע המושג הזה מתאר את מצב הכרתנו ולא את נושא הכרתנו. שמו העיוני של אותו העצם בספרות הפילוסופית הוא 'אחד' ויש לו מסורת הגותית מימים קדומים.

כל הדברים שאנחנו תופסים כממשיים ומסויימים, כמו השולחן עליו אני עובד כעת, הם חומריים, בעלי ריבוי של חומר ותכונות, נתונים לשינויים והם בעלי אפשרויות לא סגורות. ברור לנו שיהיה זמן בו מה שהיה השולחן שלי יהפך לדברים אחרים. באמת, השולחן שלי הוא ממשי ומסוים מבחינה מעשית מוגבלת, אבל מבחינת האפשרויות הפתוחות שלו הוא אין סופי. מצבים אלו הם אפשריים בלבד ואינם קיימים כעת. המונחים המשמשים למצב זה הם 'כח' ו'פועל', ביוונית 'דינמיס' ו'אנ-ארגיה'. הלטינית מבחינה בין הפוטנציאלי והאקטואלי. אותו שולחן שליו אני עובד נמצא בפועל, כל האפשרויות הגלומות בו בעתיד מצויות בו בכח ונעדרות בפועל. השולחן עצמו אינו מה שישנו אלא מה ש'מתהווה'. כל העצמים סביבינו הם עצמים שמתהווים ולעולם אינם ישים.

מושגים מופשטים, כמו האידאה של השולחן או של המשולש, הם קבועים ומסוימים, ויחידים בסוגם, אין שתי אידאות של משולש. אבל הם מצויים בהקשר מערכתי עם אידאות אחרות ומבחינה זו, מותנים. האידאה של המשולש קשורה לאידאה של היצירים הגאומטריים במישור, כאחת מ'הנכללים' בה, כמו המלבן, העיגול והגיזרה, והיא כוללת בתוכה את האידאות של סוגי המשולשים כמו שווי השוקיים, שווה הצלעות, ישרי הזוית. עבור אלו הטוענים לקיומם הממשי, אידאות אלו מצויות בפועל. הם ישים ואינם מתהווים. [ההנחה הגלומה כאן היא כי סוגי ההכרה מתאימים לסוגי המציאות].

המהלך הלוגי הזה, הבונה מדרג של ישים, נותן מקום למשבצת לוגית בה ימצא מושג 'נתפס' אשר הוא לעצמו, אחד בסוגו ובמספרו, פשוט לחלוטין, חסר כל הבחנה, בלתי מותנה, נצחי, יציב, מסויים וסופי לחלוטין. הוא מצוי כולו בפועל, ואין גלומה בו שום אפשרות שלא התממשה בפועל. מדובר במושג לוגי, מבנה אשר מתקבל בנתוח של תפיסה מחשבתית. אבל כשלעצמו אינו נתן לתפיסה כלל. ראו משל 'הקו המחולק' בסוף הספר הששי של 'המדינה' של אפלטון. [משל המערה בראשית הספר השביעי הוא 'מסע' לאורך 'הקו המחולק'].

אם מניחים מושג כזה בראש מערכת היש שאלה היא מה היחס הקיים בין היש המושלם הזה ובין העולם. היש המושלם הזה חסר כל קשר לעולם, זה בלתי אפשרי על פי מושגו. אריסטו מניח כי המציאות משתוקקת לאותה שלמות ישותית, ומתכוונת אליו כאל סיבה תכליתית שלה.

מה שהוא אין סופי נתפס בעת העתיקה כמצוי בכח בלבד. בעת החדשה האינסוף נתפס כממשי. או אז יכול שפינוזה לתאר את 'האלהים או הטבע' כישות אחת המכילה בפועל אינסוף תארים [אנחנו תופסים רק שנים: התפשטות ומחשבה], וכל תואר כולל אינסוף אופנים.
עודד

דרום

המקובלים לא אמרו "בוא נגדיר" אלא כשמם "מקובלים" - אמרו "הוגדר כבר". אני אומר: בא נפרש את דברי המקובלים כך. אם יש לך טענות הם עלי ולא על המקובלים. אבל כמובן תוכל לקרוא מה שכתבתי לעודד, ולהבין את כוונתי בדבריי הקודמים.