איזה סיפורים מתוקים... חלק בלי נפרד מהילדות... היום קראתי את "רק שלושה חודשים" לראשונה, ונהניתי להיזכר בגבעת השממה, זכרונותיו של מוטי ויליאמזון, מגלים את אמריקה...
מדובר ביהודי כבן 50 [לא חיים ולדר] היה רבע בחיידר שנים. והיה מספר להם את הסיפורים שאתם קראתם בספר. וכך היה עושה: פעמיים בשבוע אחרי שיעורים שהתלמידים היו יושבים יפה ומקשיבים היה מספר להם ברבע שעה האחרונה של השיעור סיפור בהמשכים. וזב כמובן גרם לתלמידים לשמור על קשב וריכוז.
אולי... בכולופן רצונו לא להיחשף. רצונו של האדם-כבודו.
נשלח ב-29/11/2015 15:39
באמת אין ענין לדעת יותר מזה.
נשלח ב-29/11/2015 15:44
בכיתה ח' [ירושלים] המחנכת שלי הייתה ועודנה אחת הסופרות בציבור החרדי. בסיפור חדש שפורסם בהמודיע הצעיר היא כתבה בשם בדוי. אנחנו ניסינו להוציא ממנה שהיא זו הסופרת. ב ר''ח שחקנו איתה אמת או שקר ואז 'אילצנו' אותה להודות שהיא זו הסופרת. לאחר מכן הדבר כמובן פורסם... ואנחנו קיבלנו ממנה כזה שיעור מוסר על מידת הסקרנות שזה חרוט עד היום בתוך ליבי.
נשלח ב-29/11/2015 15:49
אני רק רוצה להיות בטוחה שזה לא חיים ולדר, למה עם כל הכבוד אליו- אותי זה יאכזב...