ההוכחה האונטולוגית

לא. אני לא מתכוון לפתוח פה דיון על נכונותה או אי נכונותה של ההוכחה האונטולוגית לאלוקים. (ספוילר: אני לא מאמין בשלל צורות ההגשה המקובלות שלה).

נשברו קולמוסים, נמרטו גיליונות ונשפכו נהרות של דיו על מגוון הניסוחים של ההוכחה ועל מגון ניסוחי ההפרכה שלה.
מי שרוצה הצצה חטופה ימצאנה בויקיפדיה, ערך "הטיעון האונטולוגי" (לא הצלחתי להעלות קישור מקוצר וחששתי מאיומיו הנושנים של ש. שנהב בעונש מוות למעלי קישורים שמרחיבים את הדף).
כשלעצמי למדתי עוד עוד על הראיה ב"טיול לוגי מדעי לא-לוהים ובחזרה" של יובל שטייניץ, קצת ב"יש א-לוהים" של דוקינס, ועוד קצת ב"א-לוהים משחק בקוביות" של הרב מיכי.

אני סבור (כמדומה לכמדומני), שהסגנון המקובל של הטיעונים וההפרכות של הראיה הזו, הוא שטויות במיץ תותים!
מה זאת אומרת? וכי אני מפקפק בגדלותם הפילוסופית של אנסלם, דקארט, מלקולם וקאטרוס?!
לא ולא. אינני מתיימר לשפוט כאן את נכונותה הפילוסופית/מתמטית של הראיה ואת גדלותם הפילוסופית של הוגיה ומפריכיה.

אני חושב שההרגשות המניעות את הראיה, אמנם קיימות, אך לא בתחום (המתמטיקה של) הפילוסופיה, אלא בתחום הרגשות העמוקים הטבעיים = אינטואיציות. יש איזו אינטואיציה בסיסית להרבה אנשים, שכיון שקיים איזשהו 'יש', ממילא חייב להיות 'יש' גדול ואינסופי, שכולל הכול ומהווה הכול.

זו אינטואיציה. כמו כל אינטואיציה (מה"קוגיטו" ועד "אני מרגיש שמחר יהיה תפנית משמעותית בעניין עליו אנחנו עומלים") אפשר לפקפק בה, אבל אי אפשר להתווכח עליה, כי היא לא נבחנת בכלים של ויכוח.
מה שניתן לעשות הוא להעביר אחד לשני את הרגשות העומדים בבסיסה או העומדים בסתירה לה.

ומה עם הפילוסופים? לתחושתי (האינטואיטיבית...) כמו כל מתמטיקאי - שמסתכל על בניינים ורואה מספרים, וחייט - שמסתכל על מגרשים ורואה חוטים, וקברן - שמסתכל על חיים ורואה גופות, כך גם הם הסתכלו לרגשותיהם בנפשם פנימה, מצאו את האינטואיציה המדוברת וניסו להגדיר אותה בכלים המתמטיים של הפילוסופיה.
[רוצים ראיה? תסתכלו על ההתנהלות ה'פילוסופית' של שטייניץ בפוליטיקה... (אגב, אני סבור שהוא אחד הפוליטיקאים הראויים ביותר)].

ספרן, תודה.
האמת שזכרתי שראיתי כאן פעם אשכול על זה, אבל חיפשתי "אונטולוגית" ו"אונטולוגי" והוא לא עלה לי, כנראה בגלל החסר בהא הידיעה.
מכל מקום, כמדומה שטוב שזה אשכול חדש, כי האשכול ההוא ארוך נורא, ואני לא דן על גוף ההוכחה, כי אם על עצם הצבת ההוכחה בשפה המקובלת.

הפסו גודרי גדר ועומדי בפרץ?
התמו שולפי חרב ומחדדי ציפרניים?

איה מגיני הפילוסופיה בטהרתה?

גם את הטענה הזו אתה טוען מכח האינטואיציה, או שיש לך הוכחות לכך?

אריאל
זה מבוסס על אינטואיציה, שאני מנסה כעת להגדיר אותה בניסוחם לוגיים. בהצלחה חלקית בלבד.

אביא דוגמא.
לגרסה הראשונה של ההוכחה, זו של אנסלם יש הפרכה הידועה שלפי גרסה זו ניתן להוכיח את קיומו של "האריה הגדול ביותר שניתן להעלותו על הדעת הנמצא", או בניסוח של גואנילו "האי הגדול ביותר שניתן להעלותו על הדעת".
האם ההפרכה הזו מסבירה מדוע הגרסה הזו לא נכונה?
לא.
היא רק מוכיחה את זה.
וכך מתנהל חלק גדול מהשיח על הראיה האונטולוגית, מציאת 'כשלים' על ידי חישובים מקבילים המראים שיש טעות בהגדרת ההוכחה, ואח"כ ניסיון למצוא את הטעות ולהגדיר אותה.

אני מרגיש, שבכלל אין לנו את הכלים לדעת האם הדברים הגדולים האלו כבולים לסוג המתמטיקה הזו או לא, ושזה בערך כמו לדבר על השאלה "האם יש לחיות מודעות" בכלים של תרגילי לוח הכפל.

כמדומני,
סתם מסקרנות, אחרי שקראת כל כך הרבה פלספנים.
אתה יודע עכשיו משהוא על אלהים, שלא ידעת מקודם?

אני מרגיש (...) שהמצב הוא הפוך, הבעיה בהוכחה האונטולוגית היא שהיא לא משכנעת את האינטואיציה שלנו. לכן היא כל כך מעצבנת, כי אנו חשים מרומים.
אנסלם ויתר מרעיו פשוט המיתו את האינטואיציה שלהם ושעבדו את מוחם רק לכללי הלוגיקה. או לחלופין (בפרט אצל אנסלם, שכידוע פותח את הוכחתו בתפילה לה' 'שאזכה להוכיח את קיומך כפי שאני מאמין באמת') חיפשו הוכחה לוגית לידיעה האינטואיטיבית שלהם, כך שלא עניין אותם שההוכחה אינה נכונה אינטואיטיבית.

אריאל
אני מסכים אתך לגבי ההוכחה כהוכחה. אבל אני חושב שהשורש העמוק יותר הוא האינטואיציה (של חלק מהאנושות) שיש משהו אחד ענק שמהווה הכל.
כדי להגדיר את זה בשפה פילוסופית, הם היו צרכים להמית את האינטואיציה שאומרת שהשפה הפילוסופית שמגדירה את זה היא שטויות.

שלישישי
לא. אני יודע יותר על מהו הא-לוהים של אנשים שונים בייחס לא-לוהים שלי.

אם יש אינטואיציה היא על הדבר שאותו רוצים להוכיח - היש המושלם, ודאי לא על ההוכחה.
על עצם קיום האינטואיציה בלתי אפשרי לערער, מתוקף היותה אינטואיציה. אם אתה אומר לי שאתה מרגיש את קיום אלוקים, או שגלידה מתוקה, אין לי שום דרך להפריך את טענתך. כל שעלי לדון הוא מהו המקור לאותה תחושה.

כמדומני

אם הבנתי מה שרצית לטעון, אזי העלית אבחנה בין ניסוח לוגי של הוכחה למציאות אלוקים, לבין מה שבאמת מניע אותה. לא רק הרצון לגלות הוכחה שיש אלוקים, הוכחה שרבים מאיתנו ישמח עליה. ולא רק דיון באינטואיציות שלנו, שמתוכן עשוי אדם לגלות שיש אלוקים (וכך אני מבין את דקארט, ואפשר שמכאן לקח הגרי"ד סולוביצ'יק את החויה הדתית כהוכחה למציאות אלוקים שאני יכול להכיר ומכיר - ולא רק הוא עשה כן).

אם הבנתיך, אתה בא להצביע על אינטואיציה לא רק שיש אלוקים אלא מהו, מבחינה מסויימת בלבד, אותו אלוקים שמתגלה לנו בתוך תודעתנו. שהוא מצוי בהכרח (לוגי, אם יש כזה דבר). כלומר אותו יש שאני בטוח במציאותו יותר מאשר במציאותי שלי! אותו  יש שאני מייחס לו את כל המאפיינים הנעלים שאני מזהה, שוב, באינטואיציות שלי: היותו טוב, היותו כל יכול, היותו בלתי נתפס (מה שסותר את כל המאפיינים שאני עשוי לייחס לו), היותו אוהב צדק ומשפט וחסד, היותו האלוקים שלי שמקשיב לי, עם כל היותי כה חסר חשיבות מול עולם ומלואו.

כאשר מלקטים מתוך האינטואיציות האלו כמה מאפיינים ניתן לזהות את ההגדרה שאנסלם שיבח כהוכחה שלא ניתנת לערעור. ואכן, אותו מכלול של מאפיינים שאנסלם סבור שהוא מייצג את מושג האלוקים שלו מכיל בתוכו את המציאות כתואר הכרחי.

הווה אומר שחלק מכוחה של ההוכחה האונטולוגית להרשימנו הוא בכך שהיא משקפת את האינטואיציות העמוקות של מי מאיתנו שזכה להכרת האלוקים קודם לכן.

זו עצמה אינטואיציה פרשנית מעמיקה, ואיקון ירוק עליה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

הרב מיימוני
הסברת טוב את החלק של האינטואיציה, למרות שאני הזכרתי רק שיש אותה לחלק מהאנשים.
אבל העדפת כנראה לא ליגוע בחלק השני שכתבתי עליו, שלדעתי הניסוחים המקובלים של הטיעון הם כמו לדבר על השאלה איזה אוכל טעים יותר, בעזרת טיעונים של מכניקת הקוונטים.

כמדומני שפסקל (זה מההימור של פסקל) אמר בשם אלוקים 'לא חיפשת אותי אלמלא הכרת אותי'.

ועתה חיפשתי ומצאתי את הקטע הבא:
"אנו מכירים את האמת לא רק על ידי השכל אלא גם על ידי הלב. באורח האחרון אנו לומדים לדעת את העקרונות הראשונים, ההגיון שאין לו חלק בכך, מנסה לשווא להלחם בהם [...] אנו יודעים שאיננו חולמים למרות שאין ביכולתנו להוכיח זאת על ידי השכל וחוסר יכולת זה מעיד רק על חולשת שכלנו ולא על אי ודאותן של הכרותינו [..] הכרת העקרונים הראשונים כגון שיש מרחב, זמן, תנועות, מספרים ודאית כמו לו המושגות על ידי השכל על התבונה לבטוח בהכרות אלו של הלב ושל האינסטינקט ולבסס עליהם את טיעוניה[...] הלב מרגיש שיש שלושה מימדים בחלל ושהמספרים אינסופיים, אחר כך בא השכל ומוכיח שאין שני מספרים ריבועיים שאחד מהם גדול פי שנתיים מהאחר" ~ פסקל, הגיגים, פסקה 282