מרכא טפחא
ברוך השב!
העלית נושא חשוב ורגיש מאד. אבל גם בלי לדון בו במישרין, מתוך הדברים עולה נקודה נוספת, עקרונית. האם ההלכה תובעת מהאדם מה שהוא לא מסוגל לבצע?
זו שאלה חמורה, מפני שנראה שמסקנה כזו לגבי התורה מעוררת תמיהה רבתי. אם אנו סבורים, כדעת הרמב"ם וכפשטותם של הפסוקים במקרא, שהתורה באה כדי שיהיה לנו טוב, כדי שנעשה את הישר והטוב, אז האם התורה מעמידה בפנינו משימות בלתי אפשריות? ואם נניח שאין אנו יכולים לדעת מהי תכלית התורה, שלא כדעת הרמב"ם, גם אז עולה השאלה האם הקב"ה הטיל עלינו דרישות שאינן אפשריות לנו, מה שאומר שהוא כביכול "בא בטרוניה אל בריותיו"?
שאלה נוספת היא לגבי המחיר של עבירות. בתורה עצמה, לפי פרשנות חז"ל, מצאנו דירוג בין המצוות ודירוג בין העבירות. אין דומה מזיד לשוגג, אין דומה עבירה שיש עליה עונש כמו כרת לזו שהיא, נניח, לאו שיש עליו מלקות. זה לא תענוג לקבל מלקות, אבל לא נראה שהעונש על לאוים כאלו הוא יותר מאשר מלקות, אם הם ניתנים בידי שמים ולא בידי בית דין (שהרי בהעדר בית דין, הענישה חוזרת לידי בית דין של מעלה, כפי שאמרו לגבי מיתות בית דין). ועוד יותר מזה לגבי עבירות שהן בשוגג, או שאדם עשה מה שעשה כשהוא קרוב לאונס. הצבת טבלת עונשין מזעזעת של עונשים כבדים (כף הקלע, יהיה מה שיהיה) על עבירה שהיא "רק" לאו למשל, נראית מופרזת ביותר ומנוגדת למסורת שלנו מן התורה והתנ"ך וחז"ל.
קל וחומר כאשר מדובר באיסורי דרבנן, שמטרתם להרחיק את האדם מן העבירה, ולא להעמיס עליו עבירות כבדות בעונש בזה ובבא.
עתה נחזור אל הנושא הרגיש שלנו, שאנו מסמנים אותו בראשי תיבות. יש כאן מקום לדירוג של חומרות העבירות, או האירועים.
א. מעשה "בידים" במזיד.
ב. מהרהר ביום ורואה בלילה.
ג. ראה ש"ז בלילה שלא לאחר הרהור.
ד. ראה ש"ז באבר מת.
ה. ראה באונס.
לגבי המדרגה הראשונה, החמורה מכולן, יש לדון אם זה בכלל איסור מן התורה, ואם כן, מהיכן למדנו. בשעתו מתוך דיון עם חבר ותיק וחכם בפורום, עלה השיקול הבא: יש צורך פיזיקלי בפליטת הזרע לאחר שהוא נוצר ומצטבר. אם הוא אינו יוצא באופן טבעי ברצון האדם (יכול להיות בהיתר או באיסור), הוא ייפלט מעצמו לאחר זמן, וזו אחת הסיבות לכך שנערים בגיל ההתבגרות חווים ש"ז בלילה. (נראה מכאן שדברי חז"ל על יעקב שלא ראה ש"ז מימיו עד שהיה עם לאה בליל נישואיו הם מליצה שהיא בלתי אפשרית מצד הטבע, אבל יתכן שיש יוצאי דופן מבחינה רפואית). נראה שעיקר האיסור נובע לא מחמת זה שאדם מרגיל את עצמו לחויה שהיא עוצמתית במידה שקשה למצוא שכמותה, אלא ההרהורים המלוים את האדם בשעת מעשה. כמדומה שכבר דנתי יותר מדי בדברים אלו, אולם קרוב לומר שהדמיון הוא החלק המרגיל והבעייתי יותר מאשר הצורך הפיזי שסוף סוף אי אפשר בלעדיו.
לולא הייתי חושש (לולא דמסתפינא, בלשון הפוסקים, כלומר אני רוצה לכתוב זאת אבל חש שיש סיכון בחשיפה כזו), הייתי אומר: הנח להם לנערים שאי אפשר להם בלא הוצאת ז"ל כל עוד זה קרוב לאונס ולא כמרגיל. ואם נכשלו נכשלו, ולשם כך נבראה תשובה: חרטה, קבלה לעתיד במידה שניתן לקוות לה, וידוי בתפילת 18 בינם לבין המקום, ובעיקר פרישה מדרך החטא כלומר הימנעות מהסתכלות המביאה להרהור עד כמה שזה אפשרי בזמננו).
מדוע יש לחשוש מהוראה כזו? מפני שקל מאד להפוך אותה להיתר גורף וזו תופעה לא רצויה.
על פי האמור, סעיף ב' קשה יותר מאשר סעיף א'. האם אפשר להתגבר על המבט ומעשה הדמיון שאחריו? (באשכול כלשהו בעבר דירגתי את האירועים האלו ברמות שונות וחבל שאין הדברים לפני). יש לזכור שראיה לא נאסרה (לפחות שלא לפי חלק מהשיטות) לפי שאינה בבחירת האדם, ומה שנאסר הוא ההסתכלות, כלומר להשאיר את המבט ולהנות ממנו. ויותר מן ההסתכלות מסוכן מעשה הדמיון, שגם הוא קשה לעצירה, אבל כבר אמרו שהעינים רואות, הלב חומד וכלי מעשה גומרים, ולכן צריך להשתדל במידת האפשר. ושוב, אם נכשל האדם אז הוא נכשל, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת, ולכן גם חשוב שאדם ירחיק את עצמו ממקומות שבהם קל יותר להיכשל בהסתכלות (אם כי הדמיון פועל בכל מקום, ואמרו חכמים על יצר של עריות שגם שלא בפניו, כלומר שלא לעיניו, עדיין חזק יצרו).
לפי מה שכתבתי לא יהיה סעיף ג' חמור מסעיף ב'. וספק אם צריך תשובה על אירוע כזה. לכל היותר אם יודע בנפשו שהרהר ודמיין ביום, וביותר לפני השינה, יקבל על עצמו להיטיב את דרכיו. וזה נסיון קשה. ולא כתבתי שזה נסיון קשה כדי לתת רשיון להקל אלא מתוך הבנה של הצער של מי שקשה לו.
לגבי הסעיפים האחרונים, איני יודע איך יטען אי מי שיש בכך איסור כלשהו. ומצאנו מעשים בתלמוד על גדולי האומה שראו ש"ז בנסיבות כאלו או שהיה להם לחשוש לכך. על אחד האמוראים סיפרו שראה קרי ביום הכיפורים וטבל, ובוודאי לא חשדו בו שזה היה בכוונת מכוון, ואין שם נדנוד של צורך בכפרה ובתשובה. ובמעשה בלתי אפשרי על ירמיהו הנביא שכביכול טבל באמבט חם וראה קרי מחמת עייפותו והדרך, עדיין למדנו שלפי דעת ממציאי הסיפור הם לא ייחסו לנביא משהו שיש להתבייש בו ולעשות עליו תשובה.
לפי כל האמור לעיל הייתי אומר לאותו בחור שבא להתייעץ שזו בעיה שכמעט אין לה פתרון, אלא שלא ישתמש בעובדה הזו כדי להקל לעצמו. וישתדל לא להיכשל, וישתדל לא להרהר, ויזכור מה שאמרו בשבח רווק החי בעיר ואינו חוטא, ואם קרה לו שנכשל, לכך נבראה תשובה, שבריאתה קדמה לבריאת העולם. כלומר חרטה ווידוי בתפילה וקבלה לעתיד במידת האפשר והתרחקות מדרך החטא של הרהור ודמיון. אך בוודאי שאם קרה לו שראה קרי של לילה, אין בכך שום בית מיחוש ולא שם של עבירה. והנראה לעניות דעתי כתבתי.
***
מתוך הדברים על איסור ז"ל עולה המסקנה שזה נסיון שכמעט אי אפשר לעמוד בו (כוונתי למעשה בידים או למצער הרהור והסתכלות מכוונת). על זה יש לומר את הדברים הבאים:
הילד מתחיל להתבגר כנראה בסביבות גיל תשע ובגיל 13, שהוא בעינינו ילד או נער, הוא כבר בשל לנישואין לפי דין תורה. מסתבר שהיו חברות עתיקות שבהן זה היה גיל הנישואין. וכאשר נער מתחתן בגיל כזה, יש לו "פת בסלו" כלומר אפשרות לפרוק את צרכיו בהיתר ובמצוה.
הבגרות אצלנו נמדדת לא רק בבשלות ביולוגית, ולכן לא יעלה על הדעת להתחתן בגיל שהתירה תורה. וגם גיל 18 או 20, שיש נוהגים בו בגלל הקושי המדובר, עלול להיות צעיר מדי. וכל שכן בחברה מודרנית שבה גיל הנישואין נדחה עד קרוב ל30 (!) עד שהאדם יתבגר וירכוש מקצוע או לפחות עד גיל 22 או 24 בישיבות שלנו. בתנאים המחודשים האלו, שאינם לרעה כלל, מה שהיה פעם נסיון לא קל הופך לדרישה כמעט בלתי אפשרית מבחינה ביולוגית ואולי נפשית, ולכן נוצר מצב שבו התופעות שהן נושא האשכול מתעוררות בעוצמה ובחומרה. זה לא אומר שיש להתיר איסורים בידים, בין מן התורה, בין מדרבנן. אבל יש בהחלט לבדוק מה אסור מהתורה, אם בכלל, ומה אסור מדבריהם (יש בוודאי אופנים של הוצאת ז"ל שאסורים מדברי חכמים שהסמיכום על פסוקים בנביא), ולזכור שגם אם היה כשלון, אין מקום לדכאון, ויש תשובה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
