פוביית אשמדאי ולילית

מרכא היקר

עלי להודות שכתבתי את הדברים באופן כללי ובלי להתייחס ספציפית לדבריך. אבל אם אני בוחן את מה שכתבת בדבריך האחרונים, תמוה לי מדוע לא מצאת בדברי תועלת. כמדומה שיש מן המשותף בין דברינו, אלא שאתה מרחיק לכת יותר ממני, ואתה גם משתמש בשם המפורש ("אוננות") שאמנם הוא טכני אבל איכשהו הוא נחשב למילה גסה ופורצת גבול. לפחות לפי תחושתי שכמובן אינה מלמדת דבר.

הרשה לי להתייחס בתקוה שהפעם אכתוב דברים שיענו לדבריך.

א. הרשה לי לא להסכים. להגדיר את הרצון ביחסי אישות כחטא זה אכן כמו להגדיר את כוח המשיכה כחטא. זו התעוררות של מנגנון טבעי. אבל לבחור אם לממש את הרצון הזה, זה כבר משהו אחר. אדם אינו יכול להתנגד לכוח המשיכה. איננו עפים באויר, ואם לא ניזהר, ניפול ונקבל מכה. אבל בידנו להתעקש ולסרב לצרכי הגוף. במיוחד אם הם לא רק צרכי הגוף.

מדוע הצעיר נמשך לעיסוק הזה? יש לכך כמדומה כמה סיבות. אחת מהן היא הצטברות הזרע בגוף, שהרמב"ם מציין אותה כצורך שיש לפתור באמצעות יחסי אישות במסגרת נישואין, ואפילו מביא סימנים שאדם ידע מתי זה דרוש לו מבחינה רפואית. זה כמובן מתחיל בגיל ההתבגרות ואחד מסימני ההתבגרות.

אבל מסתבר שיש בכך יותר מזה. האם אין זה כך שבכל אחד מאיתנו טבוע הרצון לזוגיות, לאשה, ליחסים שבינו לבינה, שאינם רק ביולוגיים? האם אין זה בא לידי ביטוי בהתפרצות של אותו רגש שעליו כתבו המשוררים (והסריטו סרטים) - אהבה? או התאהבות?

ומסתבר שיש עוד גורמים הפועלים יחד.

לגבי מעשה האוננות, מסתבר לי שזה תלוי איך זה נעשה. בשעתו טען בפני אותו חבר ותיק שהזכרתי לעיל כי מי שהיה מוציא את מה שהוא חש צורך לפרוק כאילו היה זה מעשה מכני ונטול כל רגש, לא היה בכך איסור. אמנם תמהני מאד אם אדם נורמלי מסוגל לכך. ואם כן, אפשר שזה לא היה נאסר בידי חכמים, וכאן אני כמובן מציע "פשט" באיסור שאמרו על המנאפים ביד (אם האיסור הוא גם על האדם בפני עצמו, וצריך לעיין בסוגיה).

נראה לי ששנינו מסכימים שיש צורך טבעי, גופני ואולי גם פסיכולוגי, שמביא למעשה זה, והשאלה בינינו היא אם לפיכך עלינו לראות במעשה כזה דבר טבעי, לא ניתן לעצירה, ולא נכון להגדרה כאיסור, או שמא יש בכך איסור של חכמים, אבל מי שנאלץ לעבור עליו, כפי שעלול לקרות לכל צעיר בתקופה המודרנית במיוחד, זה כשלון מועט ביחס מפני שהנסיון גדול, והתשובה במובן של צער שנקלע לכשלון ונסיון להימנע מכך ככל האפשר די בהם.

2. לא הבנתי. לפי הקבלה, כלומר מקבלת הזוהר ואילך, זה אכן "חטא קוסמי", אבל זה אחד מאותם דברים שחידשה הקבלה. ודעתי על נושאים כאלו ידועה לשלילה.

3. ראה סעיף 2.

4. כנ"ל.

הסעיפים האחרונים מזמינים דיון באיזו מידה המתחנך היום צריך להאמין בקבלה ובזוהר. ואם אין חובה כזו, או להפך, זו טעות, איך אפשר להרחיק את הדור הבא מאמונות כאלו בלי לפגוע בחבילה הכללית שעליה מוחתמת התוית "יהדות".

לגבי ההערה האחרונה: אכן אין עבירה לאכול ולשתות, אבל יש מאכלים אסורים ויש מותרים, ויש זמנים שבהם אסור לאכול כלל.

אמנם ההערה יפה לענין זה שאכילה יכולה להאסר לזמן מה אבל לא לתמיד. ואיך ניתן לאסור על צורך כהוצאת הזרע המצטבר (שיצא עד כמה שידוע לי מעצמו בצורת קרי לילה). אמנם איני מבין מדוע לא ניתן לתבוע מאדם שישתדל ככל יכולתו להתרחק מדברים המביאים לידי כך, ואם קרה מה שקרה באונסו אז לית לן בה (אין איסור).

אוסיף כמגלה סוד שאינך הראשון שדן בשאלות כאלו שמציקות לרבים בגיל הנעורים. לעתים יש כאלו שדנים בהן, בשאלות האלו, מתוך יראת שמים ומתוך רצון לדעת מה המעשה אשר יעשון. אולם עד כמה שידוע לי לא יהיה שום רב שיכתוב במפורש שאין איסור ושזה צורך טבעי, או שאפילו יטפל בנושאים האלו בצורה גלויה ומפורשת, מפני הטעם הגדול שכבר הזכרתי: כיון שהדבר זה מושך מאד, כל הכרה בלגיטימיות של הצורך, גם אם היא נכונה לפי ההלכה, עלולה מייד להפוך לניצול לרעה.

לגבי חברך, אני באמת מציע שתדפיס את הדברים שכתבתי כאן או תסכמם עבורו, כדי שלא יחוש עוגמת נפש ופחד. איני מסכים לומר שהדברים מותרים ולא ניתן לאסרם כפי שכתבת אתה. אבל אני כן סבור שאם קרה שנכשל זה מאד טבעי, ופשוט צריך לעשות תשובה: להתחרט על שנכשל ולקבל על עצמו להתרחק מגורמים המפתים (אני משער שלכל אחד יש) ולעבור הלאה לסדר היום, של לימוד, מצוות וסדר חיים. אין פתרון אחר שאני יכול לראות בדורנו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

רבינו מיימוני

אני מצטער, אבל כמדומה שאתה לא נוגע בנקודה כאן.

השאלה איננה פרקטית אלא פילוסופית, הקטנת העונש והאפשרות הקלה לתשובה אינן מועילות. השאלה איך תורה שהיא תורת חיים אוסרת דבר שנתפש בעיני רבים כצורך בסיסי.

אם כי יש להודות שהשאלה לאו דווקא על התורה אלא על כל הז'אנר המוסרי הזה שגורס ומרגיש שטיפוח התאוות גרידא (ללא תיעולן למטרות מועילות או קדושות) הוא פסול.

כמדומני
אולי התורה דורשת לנסות

ת"ט
סבורני שעדיין לא העלית ארוכה, איך יתכן שאלוקים טבע בבריאה צורך בסיסי לדבר שהוא בלתי מוסרי? (לפי הגישה הזו).

כמובן שניתן לומר שעל דעת כן צריך להתאמץ ולכפות את היצר וכו', אבל זו הלא הגישה הנוצרית, הגישה היהודית כפי שאני תופש אותה היא שהרצונות הבסיסיים הם מציאות גרידא שניתן להטות אותם לטוב או לרע, לפי הסיטואציה והרגשות הנלווים.

כמדומני
אם העולם היוא "נסיון" ועל כרחך אתה חי - מה לא מובן?

ניסיון להתעלות באמצעות חוקי הטבע, לא נגדם.

האמת המביכה היא כנראה שכל מי שעושה זאת חושב שכולם כמותו, ולכן אינו מבין איך אפשר לאסור מה שכולם עושים. יש נערים רבים בציבור החרדי ששמעו על האיסור מספיק מוקדם, ומעולם לא עברו עליו. הם אינם מרגישים צורך גופני, ואינם מבינים מה היצר הרע הגדול. ואז הם שומעים יום אחד מישהו אומר שאין מי שלא נכשל, והם מתחילים להרגיש מלאכים, עד שמתברר להם שיש הרבה כמותם, ייתכן אפילו שתשעים אחוז מהציבור החרדי הליטאי, (אחרים איני מכיר), ושבשמירת העיניים הם אינם מלאכים משום מה אלא עליהם לעמול קשה... כנראה מי שעובר על האיסור פעם אחת (או כמה פעמים?)מתמכר אליו, כמו פעילויות אחרות, ואולי גם מערכות הגוף מתחילות לפעול אחרת עד שיש צורך גופני לחזור על המעשה. צריך לברר אצל רופאים מעתה, מה אתה עושה כשאינך רוצה שמישהו יתמכר להרגל רע - אתה אומר לו שהוא מעשה איום ונורא, כדי שלא יתחיל. (והמקובלים הראשונים יודעים שהם צריכים להגזים רק על איסורים קלים, כי חומרת האיסורים החמורים מפורשת בדברי הפוסקים. אבל לדורות הבאים שמאמינים בקדמות הקבלה נראה שהמקובלים חושבים רק על האיסורים הקלים שהם החמורים ביותר) הבעייה היא בכל מי שכבר התחיל ואינו יכול להפסיק, והוא חושב שכולם כמוהו כי זה דבר שנעשה בסתר. (כל העבריינים חושבים שכולם מושחתים כמוהם, וסוטוניוס מספר על נירון שהיה מיקל בעונשם של חוטאים כי חשב שאין מיעוט של חוטאים אלא רוב של צבועים) הוא אינו מבין איך התורה אוסרת דבר שכולם עושים, דבר שאי אפשר לו שלא לעשותו (אחרי שהתחיל בו!).. אולי באמת מי שכבר התמכר הוא מקרה אבוד, ואולי עוונו על הפעמים שאחרי ההתמכרות קל הרבה יותר מהעונש על הפעמצים הראשונות שבהן היתה לו בחירה. כמו כן, נראה שהעוברים לא עלו על הרעיון בעצמם אלא למדו זאת מאחרים, ואם יהיה חינוך שהמלמד אחרים מחטיא אותם ונענש על כל העברות שנגרמו מחמתו זה יכול לעבוד (ואולי להיפך צריך לשאול מחנכים) אגב, בזמן הפרנקיסטים היו אזורים מסויימים בפולין שכתבו עליהם שהפרנקיסטים השחיתו את רוב בני הנוער בעברות שהם הפכו אותן למצוות, כגון הנ"ל, ולפי השמועות תנועת החסידות לא הצליחה לשרש את ההרגל, עד שיש בדורנו ליטאים שחושבים שזו בעייה בשיטת החינוך של החסידות עצמה. אולי זה רק שם רע רגיל, מסוג מה שתיאר יש"ר מקנדיא " באירופה אומרים שיש כשפים במצרים, וכשהייתי במצרים אמרו שהכשפים נמצאים באירופה"

ואולי מישהו מתנדב להסביר מה בעצם האיסור?