|
|
| נשלח ב-20/1/2016 21:18 |
 |
| |
קריאות שונות בסוגיה
אנסה להציג בהמשך שתי קריאות שונות בסוגיה, אחת הלכתית קלאסית והשניה ספרותית/מחקרית, למרות שאני מניח שאספוג אש מכל הצדדים.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2016 21:20 |
|
| |
קריאה הלכתית - קלאסית
למדנו במנחות מג ע"א:
<
ת"ר: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים; ר"ש פוטר בנשים, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.
>
חכמים ות"ק נחלקו מי חייב בציצית, לפי ת"ק כלל האוכלוסייה החייבת במצוות חייבת בציצית, כולל גרים, נשים ועבדים. לפי ההקשר מוכח שת"ק סובר שציצית היא מצוות עשה שלא הזמן גרמא, וחייבים גם בלילה, ולכן גם נשים ועבדים חייבים בציצית. בהמשך מבואר שר' שמעון פוטר נשים ממצוות ציצית כי לדעתו ציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא, שבלילה אין חיוב ציצית, וכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, והוא הדין עבדים. למרות שבדרך כלל יחיד ורבים הלכה כרבים, כאן נפסקה הלכה כר' שמעון. ההסבר לכך הוא שמצאנו סוגיות רבות שנאמר בהן שאין חיוב ציצית בלילה. הסוגיה לעיל מ ע"ב סברה שכסות לילה פטורה מציצית, וכן בברכות יג ע"א למדנו:
<
אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע - כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך מקבל עליו עול מצות; והיה אם שמוע לויאמר - שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה, ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד.
>
למיטב ידיעתי כל הפוסקים פסקו שנשים פטורות מציצת כרבי שמעון ונמקו את הפסק בכך שציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 20/01/2016 21:32:44
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2016 21:37 |
|
| |
קריאה אלטרנטיבית
כפי שנטען למעלה הפסיקה שנשים פטורות מציצית היא נגד הכלל ההלכתי המקובל שיחיד ורבים הלכה כרבים. יתירה מזו, מצוות ציצית ניתנה כדי לזכור את כל מצוות ה' ולמנוע אותנו מלתור אחרי לבבנו ועינינו, האם נשים אינן אמורות לזכור את המצוות? האם לנשים מותר לתור אחרי לבבן ואחרי עיניהן? התלמוד לא העיר על כך מדוע הברייתא טרחה להדגיש שגם גרים חייבים בציצית, הלא גרים חייבים בכל המצוות כישראל?
ניתן להניח שמניעת נשים מציצית אינה משיקולים פורמליים גרידא, אלא מסתתרת מאחוריה תפיסה שונה במשמעות מצוות הציצית, ופטור נשים בציצית נובע מתפיסה זו.
בספרי, מדרש התנאים על ספר במדבר פיסקה קטו, נאמר:< יאמר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית, אף הנשים במשמע. רבי שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שמצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות שזה הכלל אמר ר' שמעון כל מצות עשה שהזמן גרמה נוהגת באנשים ואינה נוהגת בנשים בכשרים ולא בפסולים >התנא הסתמאי במדרש סובר שבני ישראל כולל גם את הנשים. ר' שמעון פוטר את הנשים מהטעם שהוזכר גם בברייתא בבבלי, אולם לדבריו של ר' שמעון התווספה תוספת שציצית נוהגת בכשרים ולא בפסולים. לדעתו של ר' שמעון ממזר פטור מציצית, ור' שמעון אינו מנמק מדוע הוא פטור. פרשני הספרי התלבטו בפירוש קטע זה, ר' דוד פרדו, בפירושו חסדי דוד על הספרי פירש שפסולים הם עבדים. דבריו טעונים ביאור שכן כאשר המקורות מתייחסים לעבדים, הם כותבים בפירוש עבדים. כאשר המשנה במסכת שבועות כותבת ששבועת העדות נוהגת בכשרים ולא בפסולים, הסבירו המפרשים שמדובר ברשעים הפסולים בגלל עברות שבידם. המושג פסולים משמש בתלמוד גם לפסולי חיתון, כגון ביבמות כב ע"א שהגמרא לומדת שממזר זוקק לייבום, למרות שהוא 'פסול'. הגר"א מחק לחלוטין את הפיסקה הזו, כנראה עקב הקושי שהעלינו, אולם ניתן להביא ראיה למקוריות הגרסה הזו מכך שהיא מובאת גם בילקוט שמעוני לפרשת שלח. הציצית נחשבה כסמל של כבוד. בבראשית נאמר ששם שכיסה את ערוות אביו, זכה לציצית. לא כל אחד נחשב כראוי להתעטף בציצית אלא רק אנשי מעלה: "ועשו להם ציצית לדורותם אין לדורותם אלא לדור תם (ילקוט שמעוני תורה פרשת שלח רמז תשנ). ניתן למצוא עקבות לשיטה זו גם בתקופות מאוחרות יותר: <ואר"ת ששמע מזקני לוטי"ר לפי שציצית עדות הוא שקיים כל התורה דציצית עולה ת"ר וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג ועכשיו שאין חשובין כל כך הרי הוא כאילו מעיד עדות שקר וה"נ דרשינן במדרש ועשו להם ציצית לדורותם לדור תם (תוספות מסכת בבא בתרא דף עד עמוד א)> לובש הציצית מעיד בעצמו שהוא תם, ואם לא הרי הוא כמעיד עדות שקר בעצמו.
למדנו מכאן שלדעת ר' שמעון, ציצית היא בגד של כבוד, ולכן פסולים פטורים מהציצית. לא רחוק אם כן לומר שפטור נשים בציצית נובע גם כן מכך שאינן נמנות בקהל המכובדים. דוגמא לדבר, אשה פטורה מהסבה כי היא משועבדת לבעלה. לא לחנם הודגש שגרים חייבים בציצית, כי לפי הטיעון שהעלינו היה מקום לפוטרם.
למרות שהפוסקים נימקו את פטור אשה מציצית בכך שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, עדיין אנו מוצאים עקבות לגישה שהעלינו אפילו בפסיקת ההלכה. הכלל ההלכתי קובע שלמרות שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, הן רשאיות לקיימן, ולמנהג האשכנזים אף לברך עליהן. אולם במצוות ציצית מצאנו חריג מעניין. בשולחן ערוך אורח חיים סימן טו סעיף ב נפסק: "נשים ועבדים פטורים, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא". הרמ"א הוסיף: "ומ"מ אם רוצים לעטפו ולברך עליו הרשות בידן כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא" אולם הוסיף הסתייגות שאם נשים לובשות ציצית זה נראה כגאווה: "אך מחזי כיוהרא, ולכן אין להן ללבוש ציצית".
לסיכום:
אמנם הסוגיה פטרה נשים מציצית מכוח טיעון פורמלי, אך מבט מעמיק יותר יגלה שגם כאן מסתתרת סיבה עמוקה יותר. סיבה שמבצבצת במקורות ואף נותר לה זכר בהלכה.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 20/01/2016 21:40:30
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2016 21:42 |
|
| |
מהי הקריאה המועדפת?
הצגתי שתי אפשרויות לקריאה בסוגיה. אני מרגיש הרבה יותר נוח עם הקריאה הקלאסית. היא לומדת את הדברים כפשוטן ולהבנתי תואמת יותר את החשיבה של חז"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2016 22:25 |
|
| |
הקריאה השנייה מאוד לא מבוססת. קריאה מחקרית היא לא קריאה בכיוון מסוים (בעצם הם התכוונו למשהו אחר), אלא קריאה זהירה של המקורות תוך העמדת גרסה כמה שיותר טובה, הפרדה בין מקורות שונים ובין מקורות לפרשנות שלהם, התייחסות לידיעות חיצוניות שיכולות להשפיע על העניין וכו'. מסתבר שבוגר ישיבה שהוכשר לקריאת הטקסט באופן מסוים, יעשה את הקריאה הזו באופן מיטבי, אך אם הוא ינסה לקרוא באופן מחקרי הוא ייכשל כיוון שאין לו כלים. הייתי אומר אפילו שבניסיון כזה יש זלזול גדול במחקר. באותה מידה אני גם מצפה שמי שלא רכש כלים בלימוד ישיבתי לא ינסה לקרוא קריאה למדנית בסוגיה אחרי היכרות שטחית.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2016 00:16 |
|
| |
[בע"ב,
סחטיין על הניסיון, אבל אני עם יש3 בענין הזה...
מי שמעוניין ב"קריאה ספרותית" רצינית מבחינה מחקרית (ובונוס - היא אפילו מנומקת מבחינה דתית...), אני ממליצה על ספריו של דיויד קריימר (David Kraemer), ובמיוחד על הספר:
Reading the Rabbis: The Talmud as Literature
זה ספר "מבואי" לשיטתו, ובמובן מה ל"קריאה ספרותית" בתלמוד בכלל. בין היתר הוא מסביר שם (במבוא, כמדומני) את ההבדל בין שיטתו שלו לשיטות קריאה אחרות - מחקריות ומסורתיות כאחת.
ממש אין חובה להסכים (אני, למשל, חולקת עליו בכמה עניינים מהותיים), אבל כדי לדון ברצינות נראה לי שראוי להכיר.]
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2016 00:27 |
|
| |
זו סוגיה הדורשת עיון רב. כדאי לעיין בתוספתא קידושין א, י; בתלמוד ירושלמי קידושין א, ז; במכילתא דרבי שמעון פרק יג פסוק ט, בגמרא קידושין לד-לה, בפירוש הרמב"ם לקידושין א,ז; ובתוספות ליבמות ד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2016 02:19 |
|
| |
והרב שאול ליברמן בפירוש תוספת ראשונים לתוספתא קידושין איזה היא מצוה שאין הזמן גרמא וכו': תוס' מנחות מ' ב' ד"ה משום, רמב"ן ל"ג ול"ד א' ד"ה איזה מ"ע, ועיי"ש ד"ה והא דקתני, ריטב"א ל"ג ב' ד"ה ת"ר.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2016 10:16 |
|
| |
ציפיתי שאמשוך אש ומשכתי. ייש"כ לכל המגיבים וגדול מחקר שנקנה בארבעים ושמונה דברים ... בשמוש חכמים, בדקדוק חברים,
בפלפול התלמידים ....אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות.
וקצת משעשע שגם בתחום הזה מפנים לגדולים.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2016 10:42 |
|
| |
אף אחד לא מפנה לגדולים. רק מסבירים לך שכדי ללמוד בצורה מסוימת אתה צריך ללמוד את הכלים. אפשר ללמוד לימוד ישיבתי משיעורים של רבנים שאינם גדולים ומקריאה בספריהם, אם כי חסרים ספרי מבואות (אולי למעט המידות לחקר ההלכה). דומני שאם למשל אמשלום שלמיטב הבנתי לא מכירה היטב את הלמדנות הישיבתית (אמשלום, סליחה אם אני טועה) תציג כאן קריאה למדנית, היא תספוג על כך ובצדק. כך גם שיטות לימוד אחרות צריכות לימוד. אף אחד לא אמר לך שאתה צריך ללכת בשביל זה לגדולים, אלא פשוט ללמוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2016 11:02 |
|
| |
עד כאן היה התעלול שלי שסיפק לי זמן של הנאה אמש.
ועכשיו נא לסתור אותי.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2016 16:28 |
|
| |
[יש,
אכן. איני חושבת שזה יפתיע מישהו אם אספר שמעולם לא למדתי בישיבה... 
אני חושבת שדבריך מדויקים ונוגעים באחת הבעיות הנפוצות בפורום הזה - מישהו קרא ספר/מאמר ומיד הוא "מייבין" בתחום (בזמנו היה כאן אשכול על מיעוט הנשים בפורום ואחד הכותבים טען שלגברים פשוט יותר לדבר גבוהה גבוהה על נושאים שהם אינם מבינים בהם דבר. אני לא בטוחה שזו טענה נכונה, אבל אני נזכרת בה מדי פעם...). אני לא נגד לימוד עצמי (אוטודידקטיקה), וברור שבעבור חלק מן הנמצאים כאן לעתים אין ברירה אחרת, אבל אם לומדים משהו יש ללומדו ברצינות - להתחיל מההתחלה, להתקדם לאט, להבין את השיטה ואת הכלים וכו'. עולם המחקר מתקדם בקצב מהיר ומטבעו הוא משתנה כל הזמן - טענות עולות ונסתרות, מתרחבות ומתעמקות ואז נדחות ומתוכן צומחות טענות חדשות. מי שנחשבו "גדולים" לפני 50 או 60 שנה עדיין נלמדים (גם כי יש כבוד לדרכם ולכל מה שלימדונו, ובעיקר לפריצות הדרך המחשבתיות שלהם), אבל גם נמצאים במוקד של ביקורת רבה, וטענותיהם נחשבות היום, במקרים רבים, לטעויות שיש לתקן. זה בודאי יקרה גם לחוקרים של ימינו - זה חלק מה"משחק" המחקרי, וטוב שכך. אם רוצים ללמוד את התחום צריך לקרוא הרבה יותר ממאמר או מספר אחד, במיוחד אם הם "עתיקים" (בפרספקטיבה מחקרית). אגב, אני לא אומרת את הדברים כדי לדכא את יצר הלמידה - ח"ו! זה תחום מרתק ואם יש לי "קול" כלשהו בעולם, הוא מוקדש לשיכנוע אנשים להיכנס לפני ולפנים שלו ולהוסיף מחכמתם עליו!
בע"ב,
רק לדייק - ההפנייה שלי הופרדה מן התגובה הישירה אליך (גם באופן ויזואלי...) כי היא לא הייתה חלק ישיר ממנה, אלא תגובה עקרונית למי שביקש (לעיל) דוגמאות לטענתי.]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2016 16:30 |
|
| |
[ועוד משהו -
בע"ב,
לעיל נתתי לינקים לדוגמאות של קריאות ספרותיות (רציניות, לטעמי, גם אם לא ממש אקדמיות) בסוגיות תלמודיות. אתה מוזמן מאוד להשתמש בהן כבסיס לטיעוניך/שאלותיך...]
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2016 17:15 |
|
| |
רבי חיים מבריסק והרב שאול ליברמן, אמנם למדו תורה בדרכים שונות, ובכל זאת יש להם אותם מאפיינים של תלמידי חכמים אמתיים. שניהם אהבו ללמוד תורה לשמה, היו מתונים וזהירים ויסודיים בתלמודם (רבי חיים מבריסק הוציא לאור רק חידושים, מעט חידושים, שהיה משוכנע שכיוון בהם לאמת וגם זאת רק לאחר שהגיה את מה שכתב פעמים רבות; הרב שאול ליברמן, למרות שהיה לו זכרון פנומנלי, היה מצטט מקורות רק לאחר שקרא אותם שוב מהספר), הסתמכו בתלמודם על תורתם של חכמים קדומים שלמדו מהכלל לפרט (התוספתא או הרמב"ם), והיו מקוריים במחשבתם.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2016 18:46 |
|
| |
| יש3 כתב: |  |
כבר כתבתי באופן כללי ואין לי כוח לחפש מקורות (אם זה אומר שאני מפסיד בוויכוח, אז אתה צודק, אבל אני עצלן). חכמי אשכנז הראשונים וגם אחריהם חשבו שהמנהג שלהם גובר. מסתמא יש על זה בספר של גרוסמן וגם בספרים ומאמרים של חיים סולובייצ'יק (הפרופסור, כן?). בגאונים, רי"ף ורמב"ם יש גישה שאומרת שהדיון התלמודי הוא דיון אפשרי אבל רק המימרות הן דבר מחייב. לראשונים שחשבו שיש עוד מקורות לפסיקה אני לא צריך להביא מקורות (כאלה שנתנו לירושלמי להתגבר על הבבלי נראה לי נדיר, אבל עצם זה שמישהו חושב שהירושלמי מחייב במקרה שהבבלי לא חולק נוגד את השיטה שלך, שהרי לשיטתך צריך לחפש בכל דבר את דעת הבבלי והסתמכות על הירושלמי לא עוזרת לברר את דעת הבבלי [אפשר להתחכם ולטעון שמסתמא הבבלי היה מסכים לדברים האלה, אבל זאת נראית לי סתם התחכמות]. הראשונים הללו סברו שיש מגוון מקורות מחייבים וההלכה כבבלי, ולא שיש 'דעת הבבלי' מחייבת). |
|
במקרה שלנו המקורות הם קריטיים כי ההגדרות הן דקות והמשמעות שלהן שונה באופן קיצוני. בין אמירה פשטנית ש'לר"ת לא שינה מה אומר התלמוד' ובין האמירה המדויקת ש'ר"ת היה מחויב לחלוטין לתלמוד וכאשר הוא ראה קטע תלמודי שאינו מתאים להיגיון הוא הניח שהיה כתוב בו אחרת' (אגב, אפילו לאמירה זו לא הבאת הוכחה) יש הבדל של שמים וארץ.
קבלת מקורות חז"ליים אחרים אינה קשורה בשום דרך לשאלת סמכות התלמוד. במקרה שבו הבבלי לא דיבר, למה שלא יפסקו כירושלמי? אתה מעדיף שיפסקו כמו ר' יוחנן או כמו רבינו ישעיה הראשון די טיראני?
מה שכן, אם הם העדיפו את דעת הירושלמי על פני דעתם, תהיה כאן עדות לקטיגוריה נוספת של סמכות שלא נוסחה בהקדמת הרמב"ם המפורסמת - סמכות האמוראים מול הראשונים. לפי זה, הראשונים לא העזו לחלוק על כל אמורא שהוא, בדיוק כמו שהאחרונים לא העזו לחלוק על ראשונים.
באותו מאמר שהבאתי הביאו בשם תשו' הגאונים את הטענה שלך שהמימרות מחייבות ולא הגמ', אבל גם הם לא ציטטו את התשובה המלאה, כך שעדיין לא קיבלתי מקור.
|
|
|
|
|
