מחקר תלמודי

דוגמה להבדל בין לימוד מחקרי ללימוד ישיבתי (האמת שלא מדובר כאן כמובן בלמדנות ישיבתית אלא דרך שאופיינית יותר ללימוד ההלכה בישיבות):

אתה לא גולש כאן לתחומי עבודתו של עודד כמטיף הפורום? עכ"פ, תא שמע לא מסיק כלום לגבי דעת חבל פרשני אשכנז בשאלת חיבור התורה, לכאן או לכאן. הוא בסך הכל מסכם את שלל הדעות שהוא מצא ומראה שכולן מבטאות גישה רכה יותר לשיטת ביקורת המקרא מאשר בקרב פרשני ספרד.
אתה (להלן: החוקר) מוסיף עליו נדבך חדש והוא שכל הפרשנים הללו יחד תמכו בכל רעיונות ר"י החסיד באשר הם. זאת אתה עושה כמובן על בסיס הנחת יסוד משלך, והיא שהמשוכה האורתודוכסית האחת והיחידה העומדת בפני בה"מ היא הברייתא בב"ב שהיא קודש קודשים, וגמרות מפורשות כמו הגמ' על מחברי ההלל או המדרש על מחברי תהלים הן הבל הבלים לעומתה, ושמא זיופים שהכניסה מועצת הזייפנים בהנהגת ת"ט, הצנזור, המין והמשכילים.
ברגע שבו מישהו כותב משהו שאינו זהה לאותה תזה אורתודוכסית מדומיינת שלך, אז ברור שהוא חושב כל מחשבה שהחלטת להכניס לליבו.

לעומתך אני (להלן: הישיבתי) מודע לכך שיש כמה בעיות בנושא, והבעיה האורתודוכסית לגבי התורה מתבססת על הברייתא המאיימת הקובעת ש'האומר אין תורה מן השמים, ואפי' כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה מדקדוק זה מק"ו זה - אין לו חלק לעוה"ב'. קל מאד לראות את ההתפתלויות הנואשות של פרשנים קלאסיים בפסוקים כמו 'והכנעני אז בארץ' הנובעות מבעיה זו. ואציין רק את הרא"ש המצוטט אצל תא שמע 'חלילה שיהא נוסף בתורה דבר שלא אמרו משה'.
אין כל קשר בין התפיסה האורתודוכסית הזו לתפיסה החרדית שעליה גדלתי, שתזדעזע אפילו ממחשבה על תוספת אות אחת בנ"ך. כך שאולי מה שתיארת כ"ההשקפה האורתודוכסית המקובלת היום" הוא מה שמקובל אצל הדת"לים.

אגב, לי אישית היה עדיף להוסיף כמה שיותר חכמים לאסכולת הסוברים ש"התורה נכתבה ע"י משה אבל" כי זוהי שיטתי שלי, אלא שלצערי, אין זו האמת.

בכלל לא נכנסתי פה לגישה שלי או שלך אל התורה. אני לא יודע אם אני תומך בגישה של ר"י חסיד, ובטח שאין לי צורך בסיוע אם אני תומך בה. כמו כן אינני טוען שאתה מנסה לקרוא את המקורות כך שיתאימו לגישה האורתודוקסית המקובלת.
מה שאני אומר הוא שיש כאן תופעה שאותה תא שמע תאר, שבה היה חבר אנשים שקשור לר' שמואל חסיד, ואולי מקורותיו עוד בבבל, לא היה מחויב לתפיסה המקובלת בדבר מחברי המקרא. האנשים האלה היו קשורים זה לזה וכנראה הסכימו כולם על העקרונות. לא מצאנו מישהו מהם שמתנצל ואומר שדבריו נכונים רק לגבי תהילים אך ח"ו להגיד כך בתורה כמו שהוא יודע שאמרו חבריו, ולא מצאנו גם מישהו מבני הזמן שיוצא נגד הגישה הזו. החילוק בין תהילים לבין התורה כלל לא נמצא בדבריהם, ונראה שזה כלל לא מטריד אותם משום מה. אתה לעומת זאת רגיל לטענה שהחיוב בתורה מתבסס על כך שהיא כולה ממשה, ולכן בוחן את הדברים שלהם לפי העמדות שלך. אני לא טוען שהעמדות שלך הומצאו אתמול ושהן לא נמצאות בגמרא, אלא שזה בכלל לא מה שעניין את בני אותו חוג וגם את שאר בני זמנם ומקומם. העובדה היא שטענה שחלקים בתורה מאוחרים למשה לא ממש הזיזה להם. השאלה המעניינת הבאה תהיה מה הם ראו כמחייב בתורה, שאלה שבכלל לא תטריד אותך בגלל שאתה מפספס את התופעה. הבעיה שאני מציג בגישה שלך היא לא שאתה מכפיף את המקורות להשקפת עולמך (זו ביקורת על אנשים אחרים לגמרי), אלא שאתה לא מספיק מודע לעצמך ולהבדל שבינך לבין בני דורות אחרים. זו בדיוק הנקודה שמבדילה בין חוקרים לבין לומדים תמימים - החוקרים יודעים שנקודת המוצא שלהם שונה לגמרי, ומנסים כמה שאפשר להסתכל על מושא המחקר שלהם בעיניים שלו, ואילו הלומדים התמימים מניחים אפילו בלי לשים לב שההנחות שלהם הן הן ההנחות של מי שהם לומדים אותו. כך למשל החוקרים מבינים שהמשנה צריכה להתפרש לפי המשנה גם אם זה לא מסתדר עם האמוראים, ואילו לומדים ישיבתיים מניחים כדבר ברור שהמשנה התכוונה למה שפרשו אותה ובכלל לא מעלים בדעתם אפשרות שהדברים השתנו.

ראשית, צריך צניעות, ובמחקר קוראים לזה צניעות מחקרית.
שנית, ידוע לי שהגישה של האמוראים, לצורך העניין, לא הייתה מחקר היסטורי. הם לא ניסו לבדוק מה היה בארץ ישראל לפני כמה מאות שנים בתרבות אחרת. זה באופן ברור הביא אותם לטעויות. במקומות אחרים אפשר לראות שהם אנסו את המקורות כדי שיתאימו לשיטתם, בין אם הם עשו זאת בחוסר מודעות ובין אם במודעות אלא שהם חשבו שכך צריך ללמוד. זה כמובן לא אומר שכל פירושיהם לא נכונים. זה אומר שאני צריך לבחון את הדברים.

הדיון כאן די מעורבב ולא ממוקד.

ברור שקריאה וחקירה אנליטית ומדעית של המקורות בכגון שיטת הרבדים וכדומה היא זהירה בהרבה מהקריאה התלמודית וכטבעו הכללי של ניתוח אנליטי אל מול  הסקת מסקנות סינתטית, הטיעון הדי סביר לדוגמא ש- '[סביר להניח] כי בזמן התנאים לא היתה קיימת הסתכלות כללית ומבט רוחבי על כל עניני מוקצה ומחלוקות ר"ש ור"י במוקצה היו יותר ממוקדות וצרות' או ש'רק בדור הרביעי לאמוראים אנו מוצאים את השם מוקצה כקטגוריה כללית לכל איסורי השימוש בחפצים בשבת' וכן ע"ז הדרך בודאי יש בו פחות סיכויים להחטיא את המטרה מאשר לימוד ישיבתי לסוגיו.
אבל כאשר אנו מגיעים לשיטת הקונספירציות הרווחות אצל רבים מהחוקרים כגון שקים ליה בדרבה מיניה הוא מושג מעוות מיסודו אשר נגרם מאין ספור תאונות היסטוריות של קריאת טקסטים שגויה וטעויות סופר כעבודתו של ברכיהו ליפשיץ, או קונספירציה מקומית ונלעגת כמו שראיתי לאחרונה של שטיינפלד בתחילת הוריות שמימרת שמואל שיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כפי שהובנה בבבלי היא שגויה וכוונת שמואל היתה יחיד שעשה כהוראת בית דין כלומר שנתחלף לו חלב בשומן ולא סמך באמת על הוראתם, או אפילו הקריאה היחסית זהירה של שמא פרידמן בסוגיא בתחילת האשה רבה שבעל התלמוד עיוות במכוון את כל מימרותיו של רב שם והפך את הקערה על פיה כבר לא יותר טובה משיעור כללי בינוני של ראש ישיבה בינוני.

 

ולכן בעוד הקריאה הזהירה קשה שתביא אותנ לאיזה מקום, ואילו הפלפול המחקרי בודאי מחטיא את המטרה יותר מהלימוד הישיבתי הממשיך לפחות את שיטת הלימוד האמוראית עצמה, לכן החקירה האקדמית נלעגת ונמאסת אצל כל תופס תורה.

מדברים כאן עוד על קריאה ספרותית, מה שברור שהיא פחות נוגעת לחלקי ההלכתא ויותר באגדתא, ובאגדתא אין באמת לבית המדרש המסורתי מה להציע יותר מלאקדמיה, אין מסורת רווחת באשר ללימוד האגדה ואין הבדל אמיתי [מבחינה מדעית חילונית] בין קונספירציה של מהר"ל לקונספירציה של הרבה דובדבני תליט"א. 

יש, אתה ממשיך לעבוד כמטיף, ואני מניח שמרתק אותך מאד לדון בבעיות השונות שגורמות לי לטעות. אבל כאן מגיעה הבעיה המתודית שלך, כי במקום להקשיב לטיעון הענייני, לעכל אותו ולהגיב לו באופן ענייני. אתה מעדיף לחפש מיני מניעים אפלים שגורמים לבן שיחך להגיד את סברותיו, שהרי ברור שהן מוטעות.
תופעה כזאת פגשתי אצל סוג מסויים של מטיפים חרדיים, אבל לא ציפיתי למצוא אותה אצלך.

לעצם הדיון הענייני, קראתי שוב את ת"ש וקצת נסוגתי מטיעוני בגלל הטיעון שאתה הבאת - מי שהיו תלמידי ר"י ור"ש חסיד, אין סיבה להניח שהיו שונים מדעותיו שלו. עלינו לשאול האם כל הפירושים שהוא מצא קשורים לחוגו המצומצם של ר"י החסיד או שיש כאלו שקיבלו רק גרסה מרוככת של השיטה הזו - הוא מוכיח ע"פ טיעונים לשוניים שכת"י אחד משתייך לאותו חוג, ואת היתר הוא מקשר בעיקר בשל השיטה הדומה, שלגביה כבר ציינתי שאין להשוות את התורה לנ"ך. (ואם תקרא שוב אולי תגלה שהרעיון הזה היה אמור להיות מוכר לראשונים) אפשר לטעון שאם מצאנו שיטה כזו עלינו להניח שהיא שייכת לבני החוג הידוע שהשתמש בשיטה הזו, אבל זה לא מוחלט.

היחיד מבני זמנם שציטט אותם - הרא"ש, דוקא התנגד לשיטה.

לא מטיף ולא בטיח. לקחתי אותך כדוגמה. העניין המרכזי היה שאתה התייחסת לעניין בדיוק כמו שהייתי מצפה מבן ישיבה - לצמצם את הדעה החריגה בחילוקים שהדעה לא התכוונה אליהם (נכון שהוא אמר ש-X אבל זה רק בתנאי ש-Y ו-Z), ואז במקום לקבל את זה שהייתה דעה כזו של אדם מרכזי בדורו, לומר שהדעה הזו תמוהה ובכך לפטור את העניין. אני הרי שאלתי את ת"ט מניין לו שבעלי התוס' חשבו כמוהו ולא כמו ר"י חסיד, ואתה הצטרפת ואמרת שברור שהם חשבו כמו ת"ט כי ככה כל החכמים צריכים לחשוב - כלומר יש ללמוד את דעתם לא מדעת בני מקומם וזמנם (אני לא אומר שצריך ללמוד כי זה בלתי אפשרי אלא רק לתהות), יש ללמוד את דעתם מדעתי.

אני לא יודע כמה זמן הדבר הזה הסתובב, כך שלא ברור שהרא"ש הוא מבני זמנם. בכל אופן שאר בני הזמן והמקום הכירו אותם. זו לא איזו כת סודית.

לא הבנתי את המו"מ של האדונים

אריאל אינו מדבר כאן בכובעו כיהודי מאמין (-אני מקווה) אלא כצופה מן הצד היודע שבדר"כ הראשונים האשכנזים לא נהגו לנטות מן הגמרא ואפילו בעניני אמונות ודעות בלא להסביר את עצמם או שיהיה הסבר מניח את הדעת, אם בעניני כישוף ומאגיה נראה שחבורות החסידים נוטים מדרך התלמוד אז יש תאוריות להסביר את הענין וכן הלאה, ממילא יש בזה דבר מוזר במה שרי"ח וחבורתו יאמינו בדעות לא קובנציונליות מבחינה אורתודוכסית תלמודית.

החוקר מקבל דברים זרים כמובנים מאיליהם? לתא שמע אין שום תאוריה לבאר את הענין, ואריאל מנסה, יתכן שהוא מצליח ויתכן שלא.  טיעוני הישוב שלו הם די ישיבתיים במקום לחפש טיעונים כמו שלריה"ח לא היה בגמרא האיסור לומר שפסור אחד אינו מדברי משה וכדו' כל עוד אין ישוב כזה, קשה לראות במעשי אריאל פלפול ישיבתי הנוגד את החשיבה האקדמאית מדעית, לא כך?

ואגב, כבר ניצחה האינטואיציה הישיבתית אורתודוכסית שמרנית את זו האקדמית לגבי דברי הרשב"ם על שבת בראשית 
http://alhatorah.org/Commentators:Rashbam%27s_Torah_Commentary/Bereshit1-17

חשבתי על נקודה שעומדת ביסוד הויכוח שלי עם יש ויתכן שהיא מבדילה בין חשיבה ישיבתית לאקדמית, והיא חשיבה אינטואיטיבית.
כאשר יש טען שיתכן והראשונים חשבו שהתורה אינה ממשה, התקוממה האינטואיציה שלי, כי אני מכיר היטב את דעת הראשונים ויודע שלא הגיוני שהם יחשבו כך - בלי שום קשר לדעת האורתודוכסיה כיום או בעבר. עם זאת, לא היה לי מראה מקום ספציפי להביא לו. משל למה"ד, לאדם שיטען שהגר"א היה אתאיסט ע"ס משפט עמום בפי' לספרא דצניעותא שבו נאמר 'אא"ס הוא האין שאין למעלה ממנו'. האינטואיציה של כולנו תזדעק מול דבר כזה, גם אם לא נוכל לשלוף במקום מראה מקום שבו כתוב להיפך.
אבל עם אינטואיציה קשה לקנות במכולת. מה עושים? הולכים ומחפשים על מה מתבססת האינטואיציה. לוקחים את הגמ' שם, את תוס' פה, את הרא"ש ההוא, אבל כל אלו אינם המניע האמיתי לטענה אלא ההיכרות האינטואיטיבית עם הראשונים.
תופעה דומה קרתה לי למשל כשלמדתי לראשונה את דברי חוקרי המקרא העתיקים, אלו אוהבים מאד למצוא בתנ"ך שברי פסוקים עמומים המורים שלמעשה היו כותבי התנ"ך עובדי אלילים פרימיטיביים. כשקראתי אותם הפריע לי משהו (פרט לעצם הזעזוע הרגשי, שאני לא מדבר עליו) והוא שאני מכיר את התנ"ך, ואני יודע שזה לא מתלבש עליו. אבל עם כל הכבוד להיכרות שלי, לא יכלתי להוכיח ממנה משהו. עד שקראתי את החוקרים המודרניים יותר, מקויפמן וקאסוטו והלאה, וראיתי שהם טוענים את מה שהרגשתי, אלא שהם הביאו את המקורות לתחושתי.