עיונים באמונה ובטחון לחזו"א ח"ב

לכאורה, הוכחה אינטלקטואלית אינה קשורה להיות של אדם בעל נפש. גם אדם מושחת יכול להבין הוכחה מתמטית לאשורה. באות יב כתב החזון איש:

והערה נוספת וייסלח לי אם היא תישמע צינית.
עד כמה החזון איש הכיר את תענוגות העולם הזה?

החזו"א כתב ששרש תיקון המידות הוא סור מרע, ונוח לו לאדם לקיים עשה טוב, אבל מן הקושי הוא לקיים סור מרע (אות יג).

כתב החזו"א באות יב: "החכם מכין לו צנורות בלבו ונפשו מהחכמה האצולה, אשר זרם החכמה זורם דרך צנורות אלו ללבו ונפשו, ולסגולת הזרם דרושה שמחה נפשית וחדות רוח, צמאון לחכמה ורעבון לבינה, אשר כל אלה יד הטובה של מידה טובה הכינתם, יסדתם ותכוננתם."

האדם האידיאלי שח הרמב"ם אינו מה שאתה קורא אדם מכווץ?

ת"ט
שכחת שגדלתי בערוגות הציונות הדתית?

אי"ה אחזור בהמשך. לדעת הרמב"ם אדם המעלה הוא האדם שקנה חכמה וקנאה לעצמו, ואילו לדעת החזו"א אדם המעלה הוא מי שמתייעץ בכל צעד עם השולחן ערוך, דהיינו הצייתן.

בעב

ת"ט
הציונות הדתית ניסתה להשתחרר .....

רק הזהרו מהצלחת יתר,צת ראה החרדים

ת"ט
נראה לי שבדריך אירעה פליטת מקלדת, אנא תקנה.

החזו"א טוען שההבנה המקובלת במושג הבטחון שאדם צריך לבטוח שיהיה טוב היא מוטעית. מידת הבטחון היא האמון שאין מקרה בעולם וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית'. גם אם חלילה האדם חושש שהוא יתיסר ביסורים, הוא יהיה מודע לכך שהם לא במקרה, ובמקום לחפש תחבולות שווא להנצל ממצב קשה, יפשפש במעשיו.

הנחת היסוד שאין מקרה בעולם אינה מקובלת על הכל. הרמב"ם במו"נ ח"ג פרק נא (ויש מקומות נוספים שהרמב"ם דן בהשגחה ואכ"מ) כתב שההשגחה היא כפי דבקות האדם באל, וכהוא יורד מדבקותו הוא מופקר למקרים. רש"י, שמות יב:כב, כתב: אתם לא תצאו וגו' - מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר (תהלים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער. בזמן שניתנה רשות למשחית, הצדיק נענש גם אם הוא לא חטא.
בתהלים הבטחון בה' הוא תקווה לטוב:
וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ יְקֹוָק: תהלים פרק ט, יא וַ
אֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַיקֹוָק כִּי גָמַל עָלָי: תהלים פרק יג, ו
לְדָוִד שָׁפְטֵנִי יְקֹוָק כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי וּבַיקֹוָק בָּטַחְתִּי לֹא אֶמְעָד: תהלים פרק כו, א
אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ: תהלים פרק כז, ג
יְקֹוָק עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ: תהלים פרק כח, ז
רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּיקֹוָק חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ: תהלים פרק לב, י

רבנו בחיי בחובות הלבבות שער הבטחון כתב שמתועלות הבטחון: "שמחתו בכל עניין שיעתיק אליו, ואם יהיה כנגד טבעו, מפני ביטחונו באלוהים שלא יעשה לו אלא הטוב לו בכל עניין, כאשר תעשה האם החומלת לבנה ברחיצתו וחיתולו וקשירתו והתרתו על כורחו." הבוטח מאמין שה' יעשה לו טוב, רק לא תמיד הוא מבין את הטוב. רבנו בחיי לא סבר שקבלת דין היא חלק מהביטחון. ר' אברהם בן הרמב"ם בספר המספיק לעובדי ה' עמ' קג מנה ארבע מדרגות בבטחון:
1. שאדם מצפה למילוי משאלתו ע"י הקב"ה הגם שהוא חושש שעוונותיו ימנעו ממנו את הרחמים.
2. מי שמוסיף על בטחונו בקשה מה', בלב ובתפילה.
3. מי שבטוח בהשגת משאלותיו מה' ומאמין בזאת בוודאות ובלי ספקות. ר' אברהם מסייג שלא כל אחד מגיע למדרגה זו, אלא רק מי שנקי מעוונות.
4. מעלת ההפקדה – שאדם מקפיד את עניניו ביד ה', ויסתפק במה שגוזר עליו ה'.

ר' אברהם הופך את הסדר של החזון איש, מעלת הבטחון שאותה מגנה החזון איש היא אצלו המעלה השלישית ומעליה המעלה שהחזון איש מכנה בטחון. המעלה השלישית אינה טעות במושג הבטחון, אולם יש מדרגה מעליה. גם שתי המדרגות שמתחתיה, עדיין כוללות את ההנחה של צפיה לטוב, אם כי לא בוודאות.

מעניין שהחזון איש עצמו נסוג קצת מהגדרתו באות ז: "יש עוד ממדת הבטחון, כי על הבוטח שורה רוח קדשו ומתלוה עמו רוח המבשרו כי אמנם יעזרהו ה'" האם דברים אלו אינם עומדים בסתירה לדבריו הקודמים?

א"מ ז"ל אמר שדבריו אלו של החזון איש הם תגובה לשואה.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 19/01/2016 20:26:42