|
|
| נשלח ב-31/1/2016 12:54 |
 |
| |
לכאורה המקור הוא בזעת אפיך תאכל לחם, ואינה בדיוק מצוה אלא קללה שאם לא נזיע לא נקבל את האוכל המוכן לנו מראש.
ואנחנו בני התורה זכינו להינצל מהקללה, אשרינו מה טוב חלקנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 12:59 |
|
| |
כמדומני אם תיאולוג מוסלמי הי האומר כך לא היית אפעס קצת מוזר? באמת ההשתדלות אינה קובעת, אבל מכיון שחובה להשתדל היא כן קובעת (שאם לא השתדלת – נענשת). אז היא קובעת.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 13:23 |
|
| |
כמדומני,
אכן עצם ההנחה שהגזרה אמת והחריצות שקר (מקור הביטוי?) היא שעולה כאן לדיון.
אריאל
מניין לך שזה פשט הקללה? אולי דברים כפשטם. ואני לא בטוח שכדאי לבנות על כך שמגזר אחד ניצל מהקללה, אין חזקה להבא.
ת"ט
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 13:42 |
|
| |
לא אמרתי שזה פשט הקללה אלא שכך לומדת אותה התפיסה החרדית הזו.
אשר לבני התורה, חשבתי קצת וקלטתי שגם הם יגעים למען פרנסתם הזעומה - ע"י לימוד 40 שעות בשבוע בכולל. כך שהקללה חלה גם עליהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 14:02 |
|
| |
| כמדומני כתב: |  | ת"ט ובע"ב
אני מתפלא שאתם מגדירים את זה כחינוך מהשפה ולחוץ כאשר יש לכם את האלטרנטיבה שהצעתי קודם:
ההשתדלות היא קיום חובה ומי שלא מקים אותה 'נענש' באי הבאת התוצאה המיוחלת.
או בנוסח מרוכך יותר והגיוני יותר:
ההשתדלות היא קיום חובה שיש לה השפעה על המציאות המיוחלת אבל לא על התמונה הכוללת. זאת אומרת: אם תעבוד תרוויח כסף אבל אם לא נגזר עליך הכסף הזה, יהיה לך הוצאות מכיוון אחר או למצער יהיה לך צער ממשהו לא ממוני ששווה בחומרתו לרווח שהרווחת מהעבודה.
אגב, החזון איש בעיניכם הוא מישהו שהיה אומר לשם חינוך אמירות שבפועל הם תימהוניות? |
|
אם אדם לא משתדל, אזי הוא נענש שמפסיד ממה שנגזר עליו. כך עכ"פ אני מבין.
אם כן, באותה דרך: אם אדם משתדל מעבר למינימום, בזכות קיום 'מצוות' ההשתדלות - יזכה להרוויח מעבר למה שנגזר עליו...
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 14:07 |
|
| |
בהשתדלות אין שיעור חזון ואין לפנים משורת הדין, יש בל תוסיף.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 14:07 |
|
| |
מבחינתי מדובר פה בסך הכל המשחק של הכנסת המרכיב הרוחני ('מצוות' השתדלות, ואמונה במקור הרוחני של התוצאה) לתוך המעשה הגשמי (עבודה לשמה, תוך כפירה ברוחניות שמאחוריה ושקבעה את החוק של עבודה-תוצאה רווחית). בזה אני סבור בהחלט שצריך לקבל את עניין ה'השתדלות'. אבל מעבר לזה, כמו שכבר כתבו כאן, צריך לנהל דברים בצורה רציונלית, מלבד כאשר יש חכמת חיים, או גם אמונה טבעית, המאפשרות ויתור על ההשתדלות לטובת הביטחון בה'.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 14:07 |
|
| |
בעל
אתה צריך להביא מקור לדבריך
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 14:09 |
|
| |
אליקים
אשתדל להימנע מווארטים
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 16:35 |
|
| |
א"ל רבא לרבנן במטותא מייניכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא. זו השתדלות או פרנסה ודאית לכל השנה? אם רבי שמעון, למה השתדלות? אם רבי ישמעאל, די בהשתדלות?
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 16:36 |
|
| |
פרק ג אות א
ניתן לומר שהמשפט הראשון של הפרק ממצה את עמדתו של החזון איש ביחס בין מוסר להלכה: < חובות המוסריות המה לפעמים גוף אחד עם פסקי ההלכה, וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר. > החזון איש מתאר מקרה שמלמדים חדשים באו לעיר והם מתחרים במלמדים הוותיקים. הואיל וההלכה פסקה שבתלמוד תורה אין טענת פסקת לחיותאי אסור למלמדים הוותיקים להילחם במלמדים החדשים. אולם הוותיקים פתחו במלחמה אגרסיבית "עד שהוסיפו בקטטות ומריבות ולעתים נוקמים בהם נקמות כאשר תמצא ידם". מוסיף החזון איש: < הנה כל מעשיהם היו מנוקים מכל חטא ואון, לוא היתה ההלכה כמותם שיכולים לעכב על החדשים, והחדשים היו החוטאים בנפשותם למרות נגד ההלכה שנאמרה למשה רבנו ע"ה בסיני, אין כאן איסור מחלוקת ולא איסור לשון הרע ולא שנאת חנם, ויש כאן מלחמת מצווה להעמיד הדת על תלה. > האם המלחמה הזו היא מלחמת דת או מלחמה מסחרית. לכאורה זו מלחמה מסחרית בנושאי דת, כי הרי המלמדים הוותיקים אינם טוענים שהם יותר טובים מהמלמדים החדשים, אלא שהם וותיקים יותר. והחזון איש מתיר להם לעשות מלחמה בכל האמצעים. וזה במענה לדבריו של ת"ט ב http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=3108562&whichpage=2&forum_id=1364#R_1החזו"א מדגיש 'לפעמים', מתי לא?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 31/01/2016 16:45:02
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 16:43 |
|
| |
יש לדון אם ההלכה קובעת את כל הגדרים המוסריים, מה הגדר של לפנים משורת הדין ומידת חסידות. האם גם הם חלק מההלכה או לא. אם הם חלק מההלכה מדוע הם לא מחייבים כל אחד, ואם אינם חלק מההלכה מה הגורם המחייב שלהם?
אם קיים מושג מחייב של לפנים משורת הדין מדוע המלמדים הראשונים היו יכולים להחזיק במחלוקת, לדבר לשון הרע, ושנאתם אינה שנאת חינם? ואם לא, אם הם מוותרים מדוע הם כ"כ נערצים בפרק ב אות ה?
שאלה זו קשה לא רק על החזון איש אלא גם על הוגים אחרים ואכ"מ.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 19:43 |
|
| |
| תלמידטועה כתב: | | כמדומני אם תיאולוג מוסלמי הי האומר כך לא היית אפעס קצת מוזר? באמת ההשתדלות אינה קובעת, אבל מכיון שחובה להשתדל היא כן קובעת (שאם לא השתדלת – נענשת). אז היא קובעת. |
|
בדומה לחלק מהטענות כתב גם בע"ב
טוב, אני לא עומד בקצב כאן מחוסר זמן.
רק אציין שכתבתי מפורש שיש אלטרנטיבה טובה וסבירה יותר מהסבר 'העונש' והיא שההשתדלות משפיעה בכיוון זה ומקזזת בכיוון אחר.
בייחס לטיעון על הוגה הדעות המוסלמי, באמת חשוב להדגיש בדומה למה שכתב אריאל, שלא עסקתי באשכול הזה בדעתי האישית כלל, באתי רק ללבן מהי השיטה החרדית המקובלת.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2016 21:41 |
|
| |
לחזו"א ברור שהנטיות הטבעיות, גם המתוקנות, אינן מתאימות עם ההלכה השמיימית, ואם יסוד המשפט הוא מעוות, כל התולדות תתחייבנה להיות ילדי זרים וחבר משחיתים. החזון איש יוצא מהנחת יסוד שלאדם אין יכולת לתקן את עצמו ללא ציווי מלמעלה, שכפי שנראה גם הוא אינו זמין, אלא צריך להתייגע רבות כדי לדעת מה כולל הציווי. אם ננסה למצוא תקדים בהגות ימי הביניים, אזי החזון איש צועד בעקבות הכוזרי, לא כרס"ג שהניח שעקרונית השכל יכול לגולת את האמתות גם ללא הנבואה, ולא כרמב"ם לפחות לפי הפרשנויות היותר רדיקליות שלו.
הואיל והתורה אינה מונחת לפנינו חתומה תתעורר השאלה מי הם האנשים הנושאים את ההלכה, שהם מייצגים את התורה מול האדם בעל המידות המתוקנות (אות ג). לנושא זה יידרש החזו"א בהמשך. ברור שאנשים כאלו הם יותר מאשר בעלי מידות מתוקנות. אנשים כאלו הם 'שמימיים', בעוד שבעלי המידות המתוקנות הם עדיין ארציים.
הנטיה הטבעית של האדם היא לא להיכנע למשפט, כיצד קונים את ההכנעה למשפט? הרגל ולימוד. האמונה אינה מספיקה לכלוא את האדם מעשות רע, כי שאיפתו הטבעית גוברת עליו. כדי להגיע לתיאום בין המעשים לאמונות, צריך רוב הרגל והתמדת לימוד. רפואת המידות היא ריבוי הגנות אחר הליכה אחר הנטיות החפשיות של הנפש מצד אחד, ומאידך צריך לעורר את החובה הגדולה לשמור את חוקי התורה ואת העוון הגדול של ההמראה בה' (אות ה).
הקורא עשוי לשאול את עצמו האם באמת ההליכה אחר נטיות הנפש היא כ"כ גרועה, כלום אנחנו לא מעריצים את הספונטניות, את היצירתיות ואת האמנות החופשית. החזון איש כנראה לא ראה בהם ערך, וכפי שכתב לעיל פרק א אות יא. החזון איש מקבל כהנחה ברורה את הצורך לשמור את התורה. הוא לא מידיין כלל עם אנשים המפקפקים בתורה ובמוסריה, וגם ברור לו לחלוטין העונש של המתעלם מציוויי ה' (אןת ה,ז). איני יודע האם החזון איש היה נכנס בדיון עם אנשים המפקפקים בהנחות יסוד אלו, או המשוכנעים שההלכה מתפתחת, נראה שהוא היה דנם ככופרים, אולם מרחם עליהם כי אין כיום השגחה גלויה.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 31/01/2016 21:47:27
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2016 03:32 |
|
| |
פרק ג אות ו
החזון איש קובע שתיקון הלב אינו יכול להיעשות אלא בכפיה. המלחמה היא נגד הרצון החפשי ועל ידי ריבוי המעשים הטובים רצון הלב מתהפך מרע לטוב, עד שהוא מתרגל אל הטוב בנטיה עצמית וחפשית. גם קנין הטוב ע"י הלימוד מתחיל במלחמה לענות ולהכריע את הנפש התאוותנית, כי בדרך כלל הנער לא ירצה ללמוד בספרים המגנים את חמדת התענגות ומטים אל הצניעות ואל הפרישות, "ומן ההכרח להשתמש בהסכם קדום לשקוד בספר על פי כפיה נמרצה על הטבע הדמיונית".
עד כמה האדם אכן יכול לכפות את עצמו? אני לא איש חינוך ואני יכול לדבר בעיקר מניסיוני האישי ומהתבוננות סביבותי. כפיה מתמדת מובילה לריאקציה, אדם שמנסה כל הזמן לכפות את עצמו, עלול למצוא את עצמו עייף ומרוקן מאנרגיה. ניתן לראות אנשים הלומדים חומר שאינו מעניין אותם שהם הולכים ונהיים כבויים. אולי במצבים של פחד קיצוני, הפחד מדרבן לפעילות, אך האם ניתן לחיות בפחד כזה לאורך זמן? ייתכן ולדעת החזון איש, המחיר של פחד כזה כדאי, ואולי כדאי לאבד אלף בשביל האחד שהפחד הזה אכן ידרבן אותו, בהתאם לגישתו האליטיסטית של החזון איש שתבואר בהמשך.
נראה לי שהצלחתן הגדולה של הישיבות הליטאיות הייתה שהם הצליחו למשוך את התלמידים להתעניין בלימוד ולהרגיש את עצמם כיצרנים בלימוד. לא לחינם הם הדגישו את יכולת החידוש, כי שמחת החידוש מקשרת את התלמיד ללימוד, ולא לחינם היו מקרים שהתלמידים התוססים בישיבות ליטא התמרדו במוסר.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 01/02/2016 03:32:59
|
|
|
|
|
|
