עיונים באמונה ובטחון לחזו"א ח"ב

בעל

ספרו זה של החזו״א אינו ספר השקפה או מחשבה בלבד אלא עיקרו הוא פולמוס וביקורת חריפה על החריפים והקיצוניים מבין בעלי המוסר הלא הם תלמידי בית נובהרדוק, שהחזו״א היה במגע איתם הן דרך תלמידו הסורר חיים גראדה הן דרך גיסו הסטייפלר שהיה תלמיד נובהרדוק, ובעיקר ישיבת בית יוסף של תלמידי נובהרדוק שקמה על גבעת רוקח בבני ברק בסמוך למקום דירתו כשהוא עצמו היה מוסר בה שיעורים לפעמים.

רוב הנושאים בספר הם ביקורת על גישתם של בעלי המוסר הללו, לדוגמא ״מדת הביטחון״, מי הם אלה בעלי הטעות שנתאזרחה ? ליודעי דבר אין ספק, מתוך היכרות קרובה עם בית נובהרדוק של תלמידי ר׳ גרשון ליבמן בצרפת הנקרא בפי תלמידיו ״רבנו״ היתה שם תקופה שלימה שבה עסקו רק בעבודה על מדה זו, היו נעשים פעולות מיוחדות של התחנכות למדת הביטחון כמו נסיעות ללא פרוטה בכיס וכו׳ ע״מ להתחנך בדיוק באמונה זו שהחזו״א קורא לה טעות, הם סברו שאדם יכול להשיג כל דבר ע״י מדת הביטחון, תירגולים אלה היו קיימים כבר בישיבות נובהרדוק לפני המלחמה, ויש אפי׳ אגדה על הסבא שהיה ביער להתבודדות והיה זקוק לנר והתחזק בבטחונו עד שהגיע אדם משום מקום ונתן לו נר, הוא רצה בהתחלה לשמור את שיירי הנר הזה שיהוה הוכחה על כח מדת הביטחון, ולבסוף אמר שהביטחון אינו זקוק להוכחה כלל, ונדמה שגם מעשהו המרעיש והשנוי במחלוקת של עזיבת ילדיו אחרי פטירת אשתו והסתגרותו בחדר ב׳ החוריים ללא ביטחון לפרנסה היה בנוי על שיטה זו.

 נדמה שהמקור עבורם לשיטה זו, הן העמדת הביטחון כמדה בפנ״ע, והן הפיכתה למדה מרכזית בעבודת ה׳, יסודה בספר חובות הלבבות לרבנו בחיי הספרדי שקבע בספרו שער שלם למדה זו ״שער הבטחון״, ספר זה שחובר בימי הביניים (עם השפעות רבות מחסידי האיסלם כידוע) הפך להיות לספר חובה בחוגי בעלי המוסר תלמידי הר״י סלנטר, משום היותו אישור עוצמתי מא׳ מהראשונים למהפכת תנועת המוסר שראתה את תכלית התורה בדברים שבלב מעבר למעשי המצוות ועבודת האדם הפנימית על עצמו כעיקר העבודה, עפ״י הגמרא בביקורתה על שני התלמידי חכמים שתורתם לא הגינה עליהם ״רבותא למבעי בעיא רחמנא ליבא בעי״, זהו אכן תוכן הספר כשידוע גם ביקורתו בהקדמה על הלומדים שמאבדים את זמנם בשאלות הלכה רחוקות וכו׳, (והחת״ס השיג עליו בזה).


 

המשך, וסליחה על האריכות.

אינני יודע אם יש ראיות מספר זה (חוה״ל) לגישה הנובהרדוקאית במדת הביטחון שניתן להשיג על ידה כל דבר, אבל נדמה שהוא המקור להפיכתה למדה מרכזית בעבודת ה׳ (אולי גם ר״א בן הרמב״ם), עי״ש שמונה עשרה מעלות שיש לבעל הביטחון על בעל האלכימיה, אותה אשליה של ימי הביניים להפוך כל מתכת לזהב, הם גם הסתמכו על פסוקים ומאמרי חז״ל כמו המדרש הידוע על יוסף או אפי׳ רשע הבוטח בה׳ חסד יסובבנו.


בקיצור, הם הם שחידשו בפועל את העבודה על מדה זו באופן שדיבר עליה החזו״א כאן, אבל בעולם התורה באופן כללי גם בחוגי בעלי המוסר הדיבור על מדה זו היתה כחלק מדיבורים על אמונה והשגחה, כעין טענת החזו״א כאן, באופן שהחזו״א אינו בא אלא לבקר את חידושם של בית נובהרדוק, ואמנם יתכן שטעות זו היתה גם במקומות אחרים מתוך כך שבעולם הישיבות (והחזו״א בכללם) לא עסקו בצורה מתודולוגית בעניני מחשבה, אבל כשיטה זאת היתה שיטת נובהרדוק, ונגדם יצא החזו״א, כך שלכאורה החידוש הוא אצלם ולא אצל החזו״א, אם כי עמדת החזו״א עצמה כשיטה בזה היא ראויה לעיון כמוש״כ למעלה.

בהמשך אבאר גם את שאר הנקודות בספר זה כתגובה לשיטת המוסר הזו שבה ראה החזו״א יציאה מהמקובל בעם ישראל. 

אוסיף עוד נקודה, בנובהרדוק סברו שיש ב׳ מיני בטחון, בטחון עם השתדלות, ובטחון ללא השתדלות, וזאת המדרגה הגבוהה שאליה ראוי לשאוף, ונדמה שזה מבואר בארוכה בספרו של הסבא מנובהרדוק מדרגת האדם (עי״ש בשער הבטחון פרק ט׳ שדן בזה בשיטת החוה״ל לעומת הרמב״ן).

תוקן על ידי oפקן ב- 01/02/2016 18:05:17