עיונים באמונה ובטחון לחזו"א ח"ב

חזונישניק אמיתצי יאמר  לך שדייק רבינו להדגים במלמדים, שבזה מניעתם היא מניעת ת"ת וממעיטה את הדת אך במקרה אחר אולי אין למסור

באות זו החזון איש מביא לידי מיצוי את דבריו לעיל על מהות ההשתדלות. הדין הוא שאומן של בני העיר יכול לעכב על אומנים ממקום אחד שלא יתחרו בו בטענת פסקת לחיותאי (בבא בתרא, כא ע"ב). אם מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד יום הכיפורים, ומעשי האדם הם רק השתדלות, כמבואר לעיל פרק ב אות ו, אזי גם יכולת העיכוב של אומן על מתחרהו אין לה משמעות במציאות, אלא על צד חיוב ההשתדלות. ההשתדלות מחייבת לעכב על האומן הזר, והאפשרות שלי להשתדל מחייבת את הזר להרחיק את נזקו. לכאורה מדוע חיוב ההשתדלות שלי מתיר לי לפגוע בזולת? ממשיך החזון איש שאם הוא לא מסוגל לעכב, וכהמשך לקטע הקודם, הוא לא מסוגל למסור לשלטונות, אין עליו חיוב השתדלות. החזון איש מגיע למסקנה עוד יותר מרחיקת לכת, שאם האומן המקומי אינו יכול להשתדל, אז הזר אינו נחשב מזיק. רבש"ע בטח ייתן למקומי די מחסורו. החזו"א מסיים בביטוי נאה: " והרדיפה אחר הסיבות המדומות לפי תיור הלב וזנות העינים, הבל". האם גברא אלימא שאי אפשר לפעול נגדו אינו נחשב מזיק? אולי כוונת החזון איש שהזר מסיג הגבול הוא וודאי רשע, אלא שלמקומי אסור להסתכל עליו כעל המזיק שלו. כפי שאומר החזון איש בהמשך שאם רעהו עושה רשע שלא במשפט יתכן שעליו נאמר מגלגלין חוב על ידי חייב והוא שליח שלהטות את העונש שנגזר עליו. כלומר, עצם אי היכולת לפעול נגד הרשע, מוכיחה שהרשע בא בשליחותו של מרום. מוסיף החזון איש שאם הזר עושה על פי התורה הוא לא שליח לרע ואינו נודע במה שחסר לחברו. במקרה של המלמדים, לא המלמדים הזרים קפחו את פרנסת המקומיים, אלא המקומיים נתחייבו לקפח את פרנסתם. כדאי להשוות את דברי החזון לדברי אור החיים בפרשת וישב לז:כא ויצילהו מידם. פי' לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה משא"כ חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, והוא אומרו ויצילהו מידם פי' מיד הבחירי. הבחירה מאפשרת לאדם לפגוע בזולת גם אם הוא לא התחייב מיתה, לעומת זאת חיות רעות שאינן בעלות בחירה, אינן יכולות לפגוע במי שלא נתחייב מיתה לשמים. האם לפי החזון איש ניתן להבדיל בין רוצח במזיד לרוצח בשוגג? הרי שניהם הם שלוחיו של מקום? לשיטת החזון איש צריך לומר שהרוצח במזיד התחייב כבר בחטאים קודמים חיוב מיתה בידי אדם, ולכן גולגל על ידו שירצח במזיד, אולם הרוצח בשוגג התחייב בעונש קל יותר ולכן התגלגל על ידו שירצח בשוגג. העונש של שניהם הוא לא על הרציחה הנוכחית שכמעט והיא מוכרחת. אולי ההבדל בין רוצח במזיד לרוצח בשוגג הוא ברצון לחטא, וכדעה המיוחסת לרח"ק. איך החזון איש יסביר את הפסוק: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד" (מלכים ב כא:טז), הלא אם נהיה עקביים בשיטתו, כולם היו חייבים מיתה לשמים. מנשה הוא רוצח אבל איך ניתן לומר שדם הנרצחים היה דם נקי? שאלה נוספת הוא מהי הזכות שהתורה הקנתה לגואל הדם להרוג את הרוצח של קרובו. אם הנרצח התחייב מיתה לשמים אם כן הרוצח הוא שליח משמיא, אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב, ומאי אולמיה של הגואל מבית דין ומשאר אדם?

ההודעה הקודמת שלי השתבשה עקב תקלות באתר ואני מעלה אותה שנית.

פרק ג אות טו

באות זו החזון איש מביא לידי מיצוי את דבריו לעיל על מהות ההשתדלות. הדין הוא שאומן של בני העיר יכול לעכב על אומנים ממקום אחד שלא יתחרו בו בטענת פסקת לחיותאי (בבא בתרא, כא ע"ב). אם מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד יום הכיפורים, ומעשי האדם הם רק השתדלות, כמבואר לעיל פרק ב אות ו, אזי גם יכולת העיכוב של אומן על מתחרהו אין לה משמעות במציאות, אלא על צד חיוב ההשתדלות. ההשתדלות מחייבת לעכב על האומן הזר, והאפשרות שלי להשתדל מחייבת את הזר להרחיק את נזקו. לכאורה מדוע חיוב ההשתדלות שלי מתיר לי לפגוע בזולת?
ממשיך החזון איש שאם הוא לא מסוגל לעכב, וכהמשך לאות הקודמת, הוא לא מסוגל למסור לשלטונות, אין עליו חיוב השתדלות. החזון איש מגיע למסקנה עוד יותר מרחיקת לכת, שאם האומן המקומי אינו יכול להשתדל, אז הזר אינו נחשב מזיק. רבש"ע בטח ייתן למקומי די מחסורו. החזו"א מסיים בביטוי נאה: " והרדיפה אחר הסיבות המדומות לפי תיור הלב וזנות העינים, הבל".

האם גברא אלימא שאי אפשר לפעול נגדו אינו נחשב מזיק? אולי כוונת החזון איש שהזר מסיג הגבול הוא וודאי רשע, אלא שלמקומי אסור להסתכל עליו כעל המזיק שלו. כפי שאומר החזון איש בהמשך שאם רעהו עושה רשע שלא במשפט יתכן שעליו נאמר מגלגלין חוב על ידי חייב והוא שליח שלהטות את העונש שנגזר עליו. כלומר, עצם אי היכולת לפעול נגד הרשע, מוכיחה שהרשע בא בשליחותו של מרום. מוסיף החזון איש שאם הזר עושה על פי התורה הוא לא שליח לרע ואינו נודע במה שחסר לחברו.

במקרה של המלמדים, לא המלמדים הזרים קפחו את פרנסת המקומיים, אלא המקומיים נתחייבו לקפח את פרנסתם.
כדאי להשוות את דברי החזון לדברי אור החיים בפרשת וישב לז:כא ויצילהו מידם.
<
פי' לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה משא"כ חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, והוא אומרו ויצילהו מידם פי' מיד הבחירי. הבחירה מאפשרת לאדם לפגוע בזולת גם אם הוא לא התחייב מיתה, לעומת זאת חיות רעות שאינן בעלות בחירה, אינן יכולות לפגוע במי שלא נתחייב מיתה לשמים.
>

האם לפי החזון איש ניתן להבדיל בין רוצח במזיד לרוצח בשוגג? הרי שניהם הם שלוחיו של מקום? לשיטת החזון איש צריך לומר שהרוצח במזיד התחייב כבר בחטאים קודמים חיוב מיתה בידי אדם, ולכן גולגל על ידו שירצח במזיד, אולם הרוצח בשוגג התחייב בעונש קל יותר ולכן התגלגל על ידו שירצח בשוגג. העונש של שניהם הוא לא על הרציחה הנוכחית שכמעט והיא מוכרחת. אולי ההבדל בין רוצח במזיד לרוצח בשוגג הוא ברצון לחטא, וכדעה המיוחסת לרח"ק.

איך החזון איש יסביר את הפסוק: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד" (מלכים ב כא:טז), הלא אם נהיה עקביים בשיטתו, כולם היו חייבים מיתה לשמים. מנשה הוא רוצח אבל איך ניתן לומר שדם הנרצחים היה דם נקי?

שאלה נוספת הוא מהי הזכות שהתורה הקנתה לגואל הדם להרוג את הרוצח של קרובו. אם הנרצח התחייב מיתה לשמים אם כן הרוצח הוא שליח משמיא, אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב, ומאי אולמיה של הגואל מבית דין ומשאר אדם? 

שלישי
יפה שאלת. איך תסביר את הגמרא שמצוות לאו ליהנות נתנו.

נראה לי שהחזון איש נתן משקל רב יותר לגמרא בנושא זה.

בעל
ההסבר שלי לדברי הגמרא הוא, שיתכן וחכמים חשבו שהאדם נברא לעבוד את אלקים, בעוד שדעתי בעניין זה שונה...הבאתי פסוקים ברורים למה ניתנו המצוות.

מדוע לתת לגמרא/חכמים משקל רב יותר מדברי אלקים, פשוטים וברורים?
וודאי שצריך לשמוע לחכמים, אבל מה אם אני חושב שלטובתי אני צריך ללכת בדרך שונה ממה שחכמים קבעו?
ויש לי מקור שאיננו פחות ערך מהגמרא לסמוך עליו?

שלישי
העלית נושא חשוב אך אולי כדאי לפתוח לו אשכול נוסף. אני מניח שהחזון איש, שנוא נושא הדיון, קבל את דברי חז"ל ואת המקרא דרש.

תוקן על ידי תלמידטועה ב- 05/02/2016 12:08:49