|
|
| נשלח ב-18/2/2016 21:43 |
 |
| |
לגבי ר' ישראל אני מסכים. ידוע סיפור על אחד מגאוני ליטא שדיבר איתו על הזוהר (כמדו') ור' ישראל אמר לו "מה אכפת לי כמה רקיעים יש בשמים, מה שחשוב הוא שיש שם גיהינום ושם מרביצים חזק". אבל דוקא בקרב תלמידי תלמידיו - תנועת המוסר, היתה שיבה לתיאולוגיה ובכללה קבלה (ר' ירוחם, הרב דסלר, רי"ל בלוך ועוד) לעומת זאת בעולם הישיבות של ר' חיים ותלמידיו לא ידוע לי על אף אחד שעסק בקבלה.
זכור לי סיפור על מישהו שהגיע לחזו"א וראה אותו מחביא ארגז מלא כתבים קבליים, אני לא בטוח אם הסיפור אכן סופר על החזו"א ולא על הרב שך, אבל עכ"פ יש לראות בו ניסיון חרדי להתמודד עם הבעיה 'איך הגדיילים המושלמים לא שולטים בחכמה הנעלה מכל'.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/2/2016 03:55 |
|
| |
א. כלל במושכלות ללמוד בהדרגה מהקל לקשה, או מהקטן לגדול, או מהפשוט לעמוק. לפיכך, גם בחקירת אמונה נדרשת הדרגה, ורבי מנשה מאילייא הרחיב על כך בספר "פשר דבר", ואמר שצריך להרגיל עצמו קודם בהויות אביי ורבא, וילמד בעומק העיון אף דברים שאינם לדינא, עד שינסה שכלו פעמים רבות, ורק לאחר מכן יכנס אל החקירה בדברים גבוהים. וכן כתב הגר"א בספר אבן שלמה, פרק ח, סימן כב.
ב. עפ"י הרב דב כ"ץ בעל "פולמוס המוסר", החזון איש לא התנגד לשיטת המוסר, אדרבא הוא הורה לתלמידיו ללמוד מוסר, וספר אמונה ובטחון הוא ספר מוסר העומד על אותן הנקודות היסודיות שהתריעו עליהן בעלי שיטת המוסר, אלא שמתח ביקורת חריפה על אלה העוסקים רק במוסר ובתיקון מידות ואינם עמלים ומעמיקים יחד עם זה בלימוד התלמוד והפוסקים ובבירורי ההלכה.
להבדיל, גדולי התורה, שהתנגדו לתנועת המוסר, סברו שלימוד ספרי מוסר עלול להזיק לת"ח שתורתם אמנותם, כשם שתרופה עלולה להזיק לאנשים בריאים. רבי חיים מבריסק אמר שמי שלומד תורה כראוי אינו זקוק ללימוד מוסר. רבי אליהו ברוך קאמאי אמר שלימוד דף גמרא עם רש"י ותוספות טוב יותר מכל ספר מוסר.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2016 12:03 |
|
| |
חלק ג פרק יט
החזון איש הביא ראיה לחיבת ההלכה מהגמרא הוריות יב ע"א: < בעא מיניה רבא מרב נחמן משיח שנצטרע מהו באלמנה מידחא דחי או מיפטר פטר לא הוה בידיה זימנין הוי יתיב רב פפא וקמבעיא ליה א"ל הונא בריה דרב נחמן לרב פפא תנינא אין לי אלא שעבר מחמת קריו עבר מחמת מומין מנין ת"ל והוא קם נשקיה ברישיה ויהיב ליה ברתיה: > החזון איש התפעל מהגמרא: < הנה מסרו לנו קדושת נפשו של רב פפא אשר נפשו ואורייתא חד הוא, ואהבת התורה של הלכה אחת הוציאתו משיוויון הנפש לתגבורת ההתפעלות וההתלהבות, ונשקיה על ראשיה ויהיב ליה ברתיה. אין ספק שלא יקרה זה בריקי ההלכה וחוקרי היראה, כי למה יתן לו ברתי', הלא העיקר הוא במעלת האדם המוסרית , וראוי לזכות את הרבים, ומה תועיל חריפות בהלכה" > בקריאה ראשונה של הספור של רב פפא ניתן אולי להסיק שלא חיבת ההלכה של רב פפא היא שהביאתו להתפעלות, אלא שרב פפא התפעל מהעילוי הצעיר. בספרו של שלמה טיקוצ'ינסקי על סלבודקה, הוא מתאר כיצד הסבא מסלבודקה, אמן השיחות וההגיונות המקסימות (לעיל אות יח) התפעל מכל בעל כשרון, ותואר שם שהייתה לו 'חולשה' לבעלי כשרון. בסוף הקטע השני החזון איש שולח את ביקורתו בנוהברדוק שזיכוי הרבים היה ערך חשוב ביותר אצלם. לעיל כבר ראינו שהחזון איש מעדיף את האדם המחושב מהאדם הפחות מחושב אך היותר פעלתן. מעניין שכבר המשנה באבות ה:יח שבחה את המזכה את הרבים: "כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו" הרמב"ם פירש: < אלו דברים על צד השכר והעונש, שמי שיחלוק לא לכוונה פחותה, אלא לבקשתו האמת - יתקיים מאמרו ולא יכרת דברו. וכל מי שיישר בני אדם - יגמלהו ה' בשימנעהו מן החטאים, ומי שיתעה בני אדם - יענשהו ה' בשימנע ממנו התשובה, וזה מבואר אין קושי בו, אם הבנת מה שכללנוהו בפרק השמיני. > הדברים של הרמב"ם מפליאים, מי שמזכה את הרבים נשללת ממנו הבחירה כדי שלא יחטא ! לא שמענו על תלמיד חכם שמגיע למדרגה כזו ולפי שהסביר הברטנורא: "כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן". לא שמענו זכות כזו על תלמיד חכם, גדול אשר יהיה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2016 17:54 |
|
| |
פרק ג אותיות כב-כג
החזון איש קבע שהאישיות היותר מעולה שר' עקיבא השווה את מוראו למורא המקום הוא התלמיד חכם. ותלמיד חכם הוא כפי שהוגדר ע"י הרמ"א בשו"ע יו"ד סימן רמג סעיף ב:
רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים
מדייק החזון איש שבגדרת תלמיד חכם שנאמר לגבי פטור ממכס הוא איש ההלכה, אבל אם למד הגדה ויראה אינו נחשב תלמיד חכם.
ענה על כך ת"ח חשוב מעיה"ק, שגם מי שעוסק בתחומים אחרים מתחומי הלכה אף הואתלמיד חכם, והיו תלמיד חכמים 'תחומיים'. ההגדרה של הרמ"א נאמרה רק לגבי פטור ממכס, שכן איש ההלכה עומד לשירות הצבור בפסיקה ובהוראה ללא שכר, ותמורתו היא ההקלה במכס. אולם תלמיד חכם בתחומים אחרים שאינו משועבד לצבור, אין פוטרים אותו ממסים.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2016 20:04 |
|
| |
בשו״ע שם מבואר שיסוד הפטור של ת״ח משכר שמירת העיר הוא משום שאין צריכין שמירה שתורתן שמירתן, ולכן היו פטורים מכל מיני מסים, ועכ״פ גם ע״ז דיבר הרמ״א, ולגבי שמירה לא שייך הסברא של עומד לשירות הציבור.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2016 08:46 |
|
| |
ומה עם נקטינן שוקא?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2016 17:35 |
|
| |
מאחר שמוכח שהגדרת הרמ״א היא על עיקר שם ת״ח (שעליו נאמר שתורתו משמרתו) פשוט שבכל מקום שמוזכר בש״ס ת״ח זהו גדרו, והרוצה לפרשו באופן אחר בדין מסויים עליו להביא ראיה.
ועוד, שבנקטינן שוקא עיקר ראיית החזו״א הוא ממה ששאלוהו בהלכה ולא באגדה, הרי שההלכה עיקר.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2016 17:36 |
|
| |
יש לציין עוד, שבסוגיא דנקטינן שוקא בב״ב, לא נאמר ת״ח אלא צורבא מרבנן, ומבואר שם ברש״י משום שטרודים בלימודם, ולכאורה אי״צ שם ת״ח לזה.
ובעיקר דברי החזו״א, לא ברור בדבריו האם ערכו המיוחד של הת״ח הוא משום שע״י לימוד הלכה בא לידי קיום התורה בשלימות היותר גדולה כמו שביאר לעיל, או משום שלימוד התורה עצמו גדול יותר מקיום המצוות כשיטת הנפה״ח וכמ״ש למסור נפשו לעיון ההלכה וכו׳ שזו העבודה הרצויה לפניו ית׳ וזו מעלה יותר רוממה מן התפילה, וזאת סוגיא רחבה מאוד ואכהמ״ל.
רק הערה אחת בזה, משיטת הר״ן בקידושין בדין קימה בפני ת״ח, שכתב ״שכל שמוחזק במעשים עומדין מפניו, שלא צותה התורה בחכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשים״, ודבריו הם חידוש מכמה פנים, ויש לדון אם גם לגבי דין מורא ת״ח הוא כך.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2016 17:41 |
|
| |
ועי׳ עוד בשלטי הגבורים שם ״ומי שהוא חסיד ובעל מעשים הכל צריכין לעמוד מפניו אפי׳ הגדולים ממנו בחכמה הרבה״.
וכל זה קשור גם למחלוקת החסידים והמתנגדים.
ולשם האנקדוטה, באגרות הר״י הוטנר מ׳ ״ראובן ושמעון הם שני ת״ח, ראובן גדול משמעון במדרגתו בתורה, אלא שלעומת זאת ראובן הוא במדרגת הבינוני שבתניא, ושמעון הוא במדרגת צדיק גמור שבתניא, הנה אם לוי מכבד את שמעון יותר מראובן הרי הוא בכלל מבזה ת״ח, ודי למבין״.
תוקן על ידי oפקן ב- 04/03/2016 17:47:30
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2016 09:26 |
|
| |
ספקן
יישר כח. האם הליטאים הסכימו להגדרת הבינוני שבתניא?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2016 11:11 |
|
| |
[לעיל, פרק ג אות יט, בעל בעמיו הציע שלרב פפא היתה חולשה לבעלי כשרון. אבל איני רואה כשרון מיוחד בראייה שהביא, כנראה שרב פפא פשוט לא הכיר את הברייתא, וזו הראיה של החזו"א, שרב פפא התלהב רק ממה שהונא מצא תשובה לשאלתו מפני שאהב את דברי התורה בעצמם.
נ"ב: בנו של רב נחמן מסתמא היה שידוך עם כסף, כנראה נכד של ריש גלותא, ואם הוכיח על עצמו שהוא גם תלמיד חכם הוא שידוך מבוקש אפילו אינו תלמיד חכם יוצא דופן]
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2016 13:20 |
|
| |
פרק ג אות כד
< ואמנם אין תהלת בעל ההלכה הגונה אלא א"כ קדמה לו יראתו לחכמתו, ואין חכמת התורה שרויה בלב אטום... ואין חכם בתורה רק אחרי התמזגות של עיון השכל וטעם יראת חטא, ... וכל שלא קנה שלמות היראה אף ששכלו חד ומצוחצח בתולדתו לא יזכה בתורה שלמה, רק כל דרכו חתחתים נפתולים ועקשות, וכמו שאמרו שלא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא > החזון איש מסביר בהמשך שמי שחסר את היראה הוא חדול הרגש של עדינות הנפש וחסר הטעם של זיו החכמה בת השמים, שכלו נעדר כח המבחין בין אמת לשקר וחמתו נכזבת בכל פנותיה. דברים אלו מזכירים את דבריו בפרק א שדנתי בהם ב http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=3108562&whichpage=&forum_id=1364#R_1כמו שם, גם כאן לא ברור בדיוק הקשר בין הלמדנות ליראת שמים, האם יראת שמים מונעת מסברות שאינן לאמיתה של תורה וכיצד? האם יראת שמים שמה מעצור ליכולת הפלפול ושומרת על הלומד שלא ירחיק לכת מידי בלימודו, או שמא יש לה ערך סגולי. דברים אלו הם לכאורה קצת בניגוד לתפיסה שהוצגה לעיל שתחמוד תורה ויגיעת ההלכה כשעלצמן מספיקות לעצב את האדם. ר' חיים מוולוזין שער ד פרק ז כתב: < לזאת ראוי להאדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד. להתחשב מעט עם קונו ית"ש בטהרת הלב ביראת ה'. ולהטהר מעונותיו בהרהורי תשובה. כדי שיוכל להתקשר ולהתדבק בעת עסקו בתוה"ק בדבורו ורצונו ית"ש. וגם יקבל ע"ע לעשות ולקיים ככל הכתוב בתורה שבכתב ובע"פ ואשר יראה ויבין דרכו והנהגתו מתוה"ק. וכן כשרוצה לעיין בדבר הלכה. ראוי להתפלל שיזכהו ית' לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. לכוין לאמיתה של תורה: וכן באמצע הלימוד. הרשות נתונה להאדם להפסיק זמן מועט. טרם יכבה מלבו יראתו ית"ש שקיבל עליו קודם התחלת הלימוד. להתבונן מחדש עוד מעט ביראת ה'. כשרז"ל עוד (שבת ל"א) משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור של חטים לעליה כו' א"ל עירבת לי בהן קב חומטין א"ל לא. א"ל מוטב שלא העלית. וקאי על אמצע העסק בתבואות חכמת התורה שראוי ג"כ לערב בתוכו יראתו ית'. כדי שתתקיים תלמודו בידו. ולכן סמך אצלו הברייתא תני דבי ר"י מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש. והוא דין מדיני גזל ואונאה אשר מקומו בס' נזיקין ומאי שייטי' הכא. אמנם הורונו בזה. שכמו במו"מ הגם שנראה כגזל ואונאה. אמנם כיון שהקב עפר הוא השימור והקיום של כל הכור תבואה אינו חושש משום גזל. כן רשאי האדם להפסיק ולבטל זמן מועט מהלימוד. להתבונן מעט ביראת ה'. ואינו חושש בזה. משום ביטול תורה כיון שהוא הגורם שתתקיים אצלו חכמה התורה: > ר' חיים מכניס אלמנט שלכאורה אינו מופיע בחזון איש, האלמנט הקבלי שלימוד תורה הוא כדי להתקשר ולהתדבק ברצונו יתברך. הרעיון הזה אינו מודגש בחזון איש. ר' חיים גם מסביר שלפי העיסוק בתורה צריך להרהר בתשובה ולהתפלל שהקב"ה יזכהו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. בפרק ח ר' חיים מגדיר את היראה כאוצר שבו נכנסת החכמה, ובפרק ט הוא גם מדגha שאין לעסוק בעסק הירא יותר מהיחס של קב חומטין לכור תבואה, יחס של אחד למאה ושמונים. דקה של עיסוק ביראה על כל שלוש שעות לימוד. ור' חיים מדגיש < באמת כי האדם הקבוע בעסק התורה לשמה כמו שפירשנו בפ"ג ענין לשמה. איננו צריך לרוב עמל ויגיעה ואורך זמן העסק בספרי יראה עד שיוקבע בלבו יראתו יתב'. כאותו האדם אשר איננו קבוע בעסק התורה. כי התורה הקדושה מעצמה תלבישהו יראת ה' על פניו במעט זמן ויגיעה מועטת ע"ז. כי כך דרכה וסגולתה של התורה הקדושה כמ"ש כל העוסק בתורה לשמה כו' ומלבשתו ענוה ויראה. > בעלי המוסר התלבטו כיצד קונים את היראה, והמסילת ישרים בהקדמה הדגיש שיראת ה' היא חכמה והיא צריכה עיון לא פחות משאר חכמה. נפש החיים ממליץ לסמוך על תלמוד תורה כשלעצמו שיקנה יראת שמים. ממה שידוע לי, הישיבות הליטאיות הכניסו את לימוד המוסר, כאשר הן הגיעו להכרה שתלמוד תורה לבדו אינו מחסן בפני רוחות הזמן. מעניין שהחזון כותב בגנון של וולוזין ואינו מתייחס לשינויים ולהתפתחויות. החזון איש לא פירט לנו כיצד רוכשים יראת ה' וכיצד מפתחים אותה. אולי אין ביראת ה' אלא מה שקבלנו במסורת אבות? מעניין שימושו של החזון בביטוי "החכמה בת השמים", הוא נשמע דומה ל "השכלה בת השמים".
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 06/03/2016 13:23:12
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2016 17:36 |
|
| |
פרק ג אות ל
ב http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1729311&forum_id=1364 דנו בחידושו של החזון איש בנושא השוחד. החזון איש מפרש את הביטוי איסתכל באורייתא וברא עלמא, שהקב"ה ברא את כוח השוחד, ואחרי שהוזמן כח טומאה בשוחד לטמטם את הלב, הוא מסיר מהדיין את מחסה החוכמה, שתמיד הוא יכול לסמוך עליה שלא תהיה לו נגיעה. האם לדעת החזון איש אדם רגיל שאין לו מחסה החוכמה אסור לפסוק לעצמו באיסורים בבית בגלל הנגיעה, ומי יאמר לנפשו זכיתי? אולי זה הסבר לתופעות שמוצאים בחרדיות דהאידנא, שאדם רגיל אסור לא לזוז צעד מבלי להתייעץ. לדעת החזון איש, ששוחד אינו משפט אלא חוק, צ"ל שהיכן שהתורה אסרה נותר כוח הטומאה, אבל היכן שהתורה לא אסרה, אין כוח טומאה בשוחד, אז מדוע ר' ישמעאל בר' יוסי נמנע מלדון לאריסו, הרי זה לא היה שוחד גמור, ומדוע שיהיה בו כוח טומאה מטמטם?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2016 08:19 |
|
| |
בעל בעמיו,
ראשית הנני מודה לך על האשכול המרענן. כבר אמרתי למאן דהוא כי בלי האשכול הזה הייתי מזניח את "אמונה וביטחון" של הישיבה לתהום הנשיה.
מה שהולכים היום להתייעץ אצל גדולים - נדמה לי שזה לרוב רק בהחלטות גורליות ומשמעותיות. כי הרי האדם נמצא בחשש שמא יכשל בהחלטה לא נכונה. הפחד מהכישלון מעלה את הפתגם "כל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל", זה פשוט עוזר פסיכולוגית ותומך רגשית.
אבל להסיק שה"חזון איש" סבר שאסור לפסוק לעצמו בגלל הנגיעה? זה הרי כל כך רחוק מה"חזון איש"!
תראה את התלמידים שלו איך הם פוסקים לעצמם בכל דבר בביטחון עצמי כמעט כמו הגר"א.
להיפך, אני הייתי מסיק ומדייק שרק באופן של שוחד ממוני - אז נעשה איזה משהו מיסטי, אבל בנגיעות רגילות של כל אדם אפשר לומר "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2016 20:33 |
|
| |
פתיאמי
נראה לענ" ג שהחזון איש ציפה להתייעצות בכל דבר. תלמידיו כנראה רואים את עצמם כברי הכי לפסוק לעצמם.
|
|
|
|
|
