| נשלח ב-14/3/2016 20:35 |
 |
| |
פרק ד
אתווה את משנתו של החזון איש בתיקון המידות כפי שעולה מפרק זה:
בשורש העניין יש מידה אחת רעה ומידה אחת טובה. המידה הרעה היא השארת החיים הטבעיים על מהלכם הטבעי. ובלי כל השתדלות האדם הזה יהיה בעל המידות הרעות כולן.
המידה הטובה היא ההחלטה לבכר את הרגש המוסרי על הרגש הטבעי, ובהחלטה זו הוא נלחם נגד כל המידות הרעות כולן. אין הסכמה כזו לחצאים, כי כאשר האיש החליט לבחור בטוב, הוא מתעב את כל המידות הרעות.
אם אנו מוצאים לפעמים יחידים (יחידים? אלו הם הרוב, בע"ב) שרמת המידות שלהם שונה, זה לא נובע מכך שהסכמתו לשלוט על מידותיו הייתה למדות אלו ולא לאחרות, אלא שהואיל והמלחמה כבדה לאורך כל החיים, האדם המדובר הצליח יותר בחזית אחת מאשר בשניה.
הנחה מקובלת היא שתיקון המידות הוא במצוות שבין אדם לחברו וחובת היראה היא בשביל מצוות שבין אדם למקום. החזון איש טוען מי שאינו שלם במידות לא ייתכן שיהיה שלם במצוות שבין אדם למקום, אלא במצוות שבין אדם למקום הוא לא עמד בניסיון כמו במצוות שבין אדם לחברו, אך אם יעמוד בפניו ניסיון הוא לא יעמוד בו.
הואיל ותיקון המידות הוא הבסיס הן למשפטים שבין אדם לחברו והן לחוקים שבין אדם למקום, אזי תיקון המידות מועיל גם לשמירת ההלכה, כי שמירת ההלכה ברמת ההמונים היא קלה מאוד, אבל שמירה אמיתית היא קשה מאוד (השווה לרמב"ם !!!), והמדקדק צריך להילחם בעצלותו, בהפסד ממון, בביזיון מבני אדם ומריבות עם בני ביתו, "ובכלל המדקדק עבודתו עמלה בהיותו יחיד בדבר וצריך אמץ שלא להגרר אחר סביבותיו". החזון איש מספק לקהל הקוראים בזמנו, המחפש הרואיות, הרואיות חליפית.
ומאידך, ההרגל בדקדוק הדין, מרגיל את האדם למסור את הרסן ביד השכל. החזון איש מדגים כיצד דקדוק הדין ושמירת השולחן ערוך מרפאים מידות שונות. הרגל הסבלנות מרפא את הכעס ואת הקפדנות, הרגל הזריזות מרפא את העצלות והאדישות, הרגל קבלת הבזיון מרפא את הרדיפה אחרי הכבוד. סבלנות, זריזות וקבלת הביזיון לא מוגדרים כאן כמידות, אלא כחלק מדקדוק הדין, והם מועילים לתיקון המידות. כעס אינו איסור הלכתי, אבל הוא מתוקן על ידי הסבלנות.
דקדוק הדין הוא הדרך היחידה לתיקון המידות. תיקון המידות נעשה על ידי עמידה בניסיון אולם הואיל ואין לו לאדם להכניס את עצמו לניסיון כמו נזיר שחייב להתרחק מהכרם, אזי דקדוק הדין ממציא לאדם מערכה מתמדת שמחשלת אותו.
ומי שאינו מדקדק בדין, מוכח שמידותיו פגומות, כי העצלות גוברת עליו שלא לדקדק בדין.
החזון איש מסתייג שייתכן דקדוק הדין יימצא גם במי שלא עמל בתורה כראוי, רק שהתחנך מנעוריו בדקדוק הדין, והיה מחונך לשאול לחכם בכל מעשיו. כוח התורה של הרב מכה שורש גם בתלמיד. החזון איש משבח את התלמידים האלו שהם סגולת החמדה, אבל הם מעטים מאוד במספרם.
מי שחש בשפלות הנפש, יעסוק בתורה עד שישנן שכלו וילאה גופו. לתורה יש גם ערך סגולי שמאיר ומזכך את בעליו.
אוי לו למי שאומר שהוא מקבל עול מלכות שמים ע"מ שאין עלינו דקדוק הדין, וחבר הוא לפורקי עול.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2016 21:01 |
|
| |
החזון איש בנה מבנה שאינו ניתן להפרכה. אם יימצא ת"ח שאינו בעל מידות, תמיד נוכל לטעון שהוא לא למד מספיק כדי להתיש את יצרו. אם נמצא בעל מידות טובות שלא עמל בתורה, תמיד נוכל לטעון שהוא לא עמד עדיין בנסיון. אפילו אם הוא מסר את נפשו נוכל לטעון שזה היה שגיון חד פעמי. החזון איש וודאי ראה את מסירות הנפש של הסוציאליסטים החלוצים שבזמנו. כנראה שהוא יענה את הטיעון החרדי שכל מסירות נפשם הייתה כדי לחיות חינם מן המצוות, ופריקת עול זו שווה להם מסירות נפש. עול המצוות כבד יותר מהסוציאליזם והצינות. עול מצוות הוא העגלה המלאה האמיתית.
החזון איש לא העלה על דעתו שההלכה אינה כה נוקשה ותובענית כמו שהוא הציג אותה. כוחה של ההלכה בקשיחותה. הוא מסיים את הפרק שההזנחה בתלמוד המצוות היא כפריקת עול. ברור שלפי דבריו ההלכה בשלמותה מיועדת לבני עליה בלבד. אליטיזם צרוף. בני העליה הם שומרי ההלכה והם בעלי המידות, היתר לא נבראו אלא לשרתם, ומי שאינו במדרגה הזו אך מקיים הלכה ומגדל בניו לתורה, ראוי לדונו כאנוס שזדונותיו נעשו לו כשגגות. האליטיזם של החזון איש מזכיר את האליטיזם של הרמב"ם, גם הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות כתב שתכלית העולם היא איש חכם וטוב (כתרגומו של הרב שילת, הקדמה למשנה, עמ' נז). החכמים הם מועטים והיתר הם רק לישוב העולם למענו. אולם ההבדל ביניהם משמעותי. לדעת הרמב"ם האדם החכם קונה את חוכמתו וחוכמתו היא שכרו ואילו לדעת החזון איש אדם מעלה הוא האדם הצייתן. הציות אמור להיות בלימוד והבנה, אבל הערך הוא הציות. ערכו של התלמוד שהוא מביא לידי מעשה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2016 21:04 |
|
| |
היחס בין מידות לדקדוק הדין בדברי החזון איש הוא הדדי, ונראה מצירוף דבריו כאן ובפרק הקודם שדקדוק הדין הוא העיקר. האם דעה זו מוסכמת? הרמב"ם במורה נבוכים בפרקי טעמי המצוות ח"ג פרק כז כתב שכוונת כלל התורה שני דברים, תיקון הנפש ותיקון הגוף, ותיקון הנפש בנוי על תיקון הגוף ואכ"מ. בפרק כח כתב (תרגום אבן תיבון): < והעולה בידינו מכל מה שהקדמנוהו עתה בזה הענין הוא, שכל מצוה אין הפרש בין שתהיה מצות עשה או מצות לא תעשה, שיהיה עניינה להסיר העול, או להעיר על מדה טובה מביאה לטוב החברה, או נתינת דעת אמתי שראוי להאמינו, אם לפי הענין בעצמו, או בהיותו הכרחי בהסיר העול, או בלמוד מדות טובות, > הרמב"ם אינו נותן ערך עצמי לדקדוק הדין אלא רק בהיותו מכשיר לקניית מידה טובה או דעה אמיתית. החזון איש כלל אינו עוסק בדעות, למרות מה שכתב בפרק א, לכל היותר הדעות הם היכי תמצי לדקדוק הדין. לעיל פרק ג אות ז הערתי על כך שלדעת הרמב"ם לעמל התורה אין את הערך שהחזון איש מייחס לו.
החזון איש רואה את איש ההלכה כגיבור הרואי. הרמב"ם אינו מקבל גם את זה, לדעתו התורה באה להקל את הטרחים (חלק ג פרק מז) וקיום התורה אינו אמור להיות קשה אלא קל (ח"ב פל"ט). נראה שהחזון איש הולך כאן בעקבות המסורת האשכנזית שראתה את עיקר תכלית האדם בקיום התורה והמצוות וששכרו הוא לפי המאמץ, ולכן הוא מנסה להראות שההלכה היא העיקר ומאמץ ההלכה וקנייתה הוא תכלית האדם בעולם.
ייתכן ומבין הדברים מגיח גם פולמוס עם רוחות הזמן. הצעירים נסחפו אחרי התנועות הגדולות שבקשו לתקן את האומה והעולם. החזון איש טוען שהואיל ואינם אנשי הלכה גם אינם אנשי מידות, ושלמות האדם אינה תלויה בפעלתנותו אלא בריסונו העצמי כפי שראינו לעיל בפרק א. החזון איש אינו מאמין בהם, בתיקון העולם שלהם, במסירות נפשם ובתיקון מידותיהם. אם הצעירים חפצים בהרואיות, החזון איש מציע להם הרואיות 'אמיתית'. מעין מה שבספר חובות הלבבות שער ה - שער יחוד המעשה פרק ה: < אמרו על חסיד, שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו. >
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2016 21:06 |
|
| |
השוואה לרב קוק
הרב קוק והחזון איש נצבו מול אותן תנועות. אשווה את החזון איש לדברי הרב קוק במאמר הדור. הרב קוק התבונן בדורו ומצא בו תופעה מפליאה: < בכל הזמנים ובכל הדורות אנחנו רואים, בדור שהוא מלא פרצות, הפרצות עוברות על פני כל חוגו המוסרי לכל צדדיו. דור שוכח אלוה הוא ג"כ דור סורר ומורה, זולל וסובא. מראש מקדם עת זנח ישראל את צור מעוזו, הנה מעבר מזה "זובחי אדם עגלים ישקון" , "ויצמדו לאלילים" : "וישכחו אל מושיעם" , ומעבר מזה "זנות יין ותירוש יקח לב" , "וגנב יבא ופשט גדוד בחוץ" , פה "נשים מבכות את התמוז" , ושם "כל אח עקב יעקב, וכל רע רכיל יהלך". וזה הקו עובר הוא גם על פני התולדה שלנו ג"כ בגלות. > הרב מתאר שבדרך כלל פריקת אמונה היתה מלווה גם בדרדור מוסרי, אולם בדור שעומד מול עיניו הוא רואה תופעה מוזרה: < מוזר הוא הדור הזה, שובב הוא, פראי הוא אבל גם נעלה ונשא - נוציא מן החשבון את היחידים הגסים שלקחו להם את רוח הפרצים למסוה לעולל על ידו עלילות של גזל וחמם וכל נבלה - נמצא כי מעבר מזה "חוצפא ישגא, אין הבן מתביש מאביו, נערים פני זקנים ילבינו", ולעומת זה - רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה עולים ומתגברים, הכח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה. >
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2016 21:08 |
|
| |
מוסר טבעי
הנחת יסוד של החזון איש שגם ראינו אותה לעיל היא שאדם עיר פרא יוולד, ואלמלא ההלכה עוזרתו, כפי שיתבאר לקמן, הוא נשאר בטבעו הפרוע. אזכיר כאן שנית את השאלה על נשים ונכרים שאינם עוסקים בדקדוק ההלכה. הרב קוק לעומתו כתב (שמונה קבצים א:עה): < אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, וע"פ השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה. > לעיל, פרק א אות יג, כתב החזון איש, שהאדם גם אינו נמדד לפי תועלת מעשיו, אלא לפי רמת המוסריות שמאחורי מעשיו, כשרמת המוסריות נקבעת רק ע"פ שלטון השכל על הטבע. הרב קוק סבר שהטבע הבסיסי הוא טוב, עד כדי כך שהמוסר הטבעי הוא קנה המידה ליראת שמים.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2016 21:13 |
|
| |
מעמדו של הצבור הרחב
האליטיזם של החזון איש אינו נותן מקום רב לדלת העם, הוא היה דל ונשאר דל, ואילו הרב קוק כתב: < שזהו בכלל מהלך התולדה האנושית. ברובי תקופות ההסטוריה אנחנו מוצאים חכמים נעלים גדולי רוח בדורות הראשונים, שאנו משתאים על גדלם ועז רוחם, אבל הכלל הוא היה נתון בשפל המצב, בין בדעת בין במוסר, ... בעמנו נתמעטו הבורים, ולעומתם נתמעטו והוקטנו הגאונים והצדיקים. > נראה שהבדלי גישות אלו מתבטאות גם היום. החשיבה החרדית מכפיפה את כולם לדעת תורה של בודדים, ואילו רבנים ד"לים אכן מייחסים ערך לצבור והבנתו. לרב שרלו היה פסק על כניסה להיריון של רווקות שעורר הדים רבים. הייתי נוכח באירוע ששאלו אותו לא על הפסק עצמו, אלא על כך שהרב שרלו העמיד בנושא כה רגיש את מערכת שיקוליו בפני הצבור. הרב שרלו ענה שכיום אין טעם להסתיר, ויתירה מזו הוא סבור שגם בנושא הלכתי הצבור היום מסוגל להגיד את דברו ולהפרות את הרבנים.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2016 21:15 |
|
| |
הפתרון לבעיות הדור
החזון איש השאיר את הפתרון הקלאסי של דקדוק הדין ובעמל התורה, ואילו הרב קוק מצא את הפתרון הוא העמקה ביסודי הרגש והדעת שבתורה. באיגרת קלב כתב הרב קוק: אני רואה שעיקר מניעת ההצלחה, בכל מה שעושים לחזק את היהדות ומעמדם של ישראל בכל, הוא מפני שנזנח האור האלוקי, נזנח לגמרי מן הלב והמח. הכל פונים עכשיו רק לתקן את ה"פראסטע פרומקייט" ("חרדיות פשוטה"), כאילו היה אפשר להחיות את העולם בגוף בלא נשמה . נראה שמה שהרב קוק מכנה גוף, החזון איש היה מכנה נשמה.
לדעת החזון איש אם דקדוק הדין היה משאת נפשם של חז"ל (והערתי על כך למעלה)הרי כך היה וכך יהיה. ועדיין ניתן לתהות האם הנחתו של החזון איש ששלמות המידות כולן ושלמות ההלכה הן יחידה אחת עומדת במבחן המציאות?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 14/03/2016 21:17:10
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2016 07:27 |
|
| |
א. יש משהו בדברי החזו"א לעניין צשמי שלא עמל בגמ' סיכויין לשמור הלכה בדקדוק פחותים. מי שראה כמה אנרגיה השקיעו משך הדורות בכדי לברר הלכה נוטע בליבו את חשיבותה. מי שמחפף בדברי הגמ' (וממילא רואה בה מנהגים שהצטברו וכדו' ולא משהו מאוד מושקע) יקפיד פחות. זה לא רק סימן אלא גם סיבה. ב. ב. מה הפתרון לדעת הרב קוק? מהו האור האלוקי (האם המוסר)? והאם הפתרון עובד?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2016 08:49 |
|
| |
א. לא ברור, היה ת"ח חשוב בדורנו שהצהיר חזור והצהר על כוחא דהיתרא. האם השיביות הליטאיות היו כ"כ אדוקים בדקדוק הדין?
האם מי שילמד את כל השתלשלות פרטי ההלכה ויבחין עד כמה הצטבר במשך הדורות, סיכוייו לשמור הלכה בהכרח גדולים יותר?
ב. הפתרון הוא לימוד מחשבה, ומה שבמרכז מכנים כיום לימוד אמונה, ושינוי השם משמעותי מאוד. האם הפתרון עובד? צ"ע, אך נראה לי שיש אנשים שפתרון זה בהחלט מדבר אל לבם, אולי הם לא יקפידו של שיעור חזון איש, אבל הפתרון הזה בהחלט השאירם במסגרת הדתית.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2016 22:24 |
|
| |
פרק ה
גם בפרק זה ממשיך החזון איש בשלילת רוחות הזמן. אם בפרקים הקודמים הוא חיווה את דעתו במרומז נגד התנועות האידיאליסטיות הגדולות של הזמן, ובמפורש נגד התנועות הפנים יהודיות של מוסר וחסידות, כאן הוא מנסה לשכנע שגם בחוכמה אין לדורות האחרונים במה להתגדר כלפי הראשונים.
והחזון איש מציג מספר כיוונים להוכחת טיעונו
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2016 22:27 |
|
| |
1. החכמה של הדורות האחרונים היא חוכמה מעשית לעומת החכמה של הדורות הקודמים שהיא "הערמה הערומה". ברור לחזון איש שהחכמה הערומה עדיפה על החכמה המעשית. על טיעון זה ניתן להשיב שגם החכמה הערומה אינה ערומה, גם היא מבוססת על ידיעת הטבע אלא שהחכמה המודרנית פחות יומרנית מהחכמה הקדומה. המעיין בהלכות יסודי התורה של הרמב"ם יראה שהוא בנה את החכמה העליונה יותר על בסיס החכמה שהחזון איש היה מגדירה כנמוכה יותר. ולכן, אם החכמה התחתונה של הקדמונים בטלה, ממילא גם חוכמתם העליונה בטלה. אם העולם אינו בנוי מגלגלים וחוקי התנועה אינם חוקי התנועה האריסטוטליים, הרי בטלו הוכחות הרמב"ם שבנויות על המדע האריסטוטלי. קשה לקבל את החכמה העליונה במנותק מהחכמה התחתונה, כאשר החכמה העליונה בנתה את עצמה במודע מעל החכמה התחתונה.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 19/03/2016 22:30:11
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2016 22:29 |
|
| |
2. החזון איש הוסיף וטען, שלקדמונים היתה את היכולת להגיע לחכמה החדשה אלא שנמנעו מכך בכוונה, מחשש שיבואו הדברים לאנשים שאינם הגונים וישתמשו בהם לעבודה זרה ולשפיכות דמים. על טיעון זה ניתן להשיב בשני כיוונים. החזון איש מתעלם לחלוטין מכך שהחכמה המעשית החדשה קשורה בקשר בל יינתק לידיעת הטבע המודרנית. אין אפשרות להמציא מכוניות, מכשירי חשמל ותרופות בהסתמך על תורת ארבע היסודות האריסטוטליים, ולכן הקדמונים לא היו מסוגלים להגיע לחוכמה המעשית שלנו. הטיעון שחששו שההמצאות שימשו לדברים שאינם הגונים גם הוא לא מובן. האם כשיש חולה לפנינו לא מוטל עלינו להשתמש באנטיביוטיקה, גם אם ייתכן ומחר ישתמשו בה לדברים רעים? האם החזון איש היה פוסק לא להשתמש באנטיביוטיקה, גזירה משום עמידות חיידקים? הלא אין חולה מצוי לפנינו יותר מזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2016 22:31 |
|
| |
3. החזון איש הביא דוגמא מהחניטה, שאנחנו לא יודעים כיצד המתים חנטו. מסתבר שאמנות החניטה לא נעלמה מהעולם (ראו בויקיפדיה ערך חניטה). מאידך, רמת הידע המצרית על גוף האדם לא הייתה גדולה במיוחד, שכן הם זרקו את המוח בניגוד לאיברים אחרים שנחנטו בנפרד (ראו ויקיפדיה ערך מוח). ככלל היחס של הקדמונים למוח מעלה תהיה על הערכת הידע המדעי שלהם על ידי החזון איש.
|
|
|
|
|
