הנפילים

ד הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגברים אשר מעולם אנשי השם"

בני אלוהים הוא כמו "בצלם אלוהים עשה את האדם" ו"ויפח באפיו נשמת חיים" וכמ"ש "בני אתה אני היום ילידיתיך שאל גוים ואתנה לך" וכן "בני בכורי ישראל"

'בנות האדם' הבנות הם בריה נפרדת מבחינת הלקיחה של האדם.

אלא שמהלשון 'הנפילים' יש משמעות שמדובר בבני אלוהים שהם מלאכי עליון, שהוא ההסבר למה דווקא מבניהם היו אנשי השם. הנפילים משתמע שהם נפלו משמים והם לא ככל האדם, וגם שם הכתוב חוזר ואומר 'אשר יבואו בני אלוהים אל בנות האדם', שהוא המחשת הניגודיות והפער העצום שיש ביניהם, שהוא הפער שבין האדם לאל.

אלא שמצד שני בפסוק ג' כתוב 'ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם' ומפורש שהפסוקים מדוברים באדם הרגיל והידוע, ולא בנפילים או במלכי מרום לחוד.

ונראה שהנפילים שמוזכרים כאן הם המוכרים למקבלי התורה שהם יוצאי מצרים, וכמו בדברי המרגלים שאמרו "ושם ראינו מן הנפילים".

המרגלים לא הזכירו את השם הזה מיד בהגעתם בראשונה לדווח למשה, אלא בתחילה הם אמרו "אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם" אלא שלבסוף כשכלב היסה את כל העם אל משה ואמר "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" אז "האנשים אשר עלו עמו .. הוציאו את דיבת הארץ רעה" הם לא התחשבו במה שהם ראו אלא בעיקר באו להמאיס אותה על העם, ואז הם אמרו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" "הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות" ובעיקר "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם"

התיאור כענקים לחוד לא היה מפיל פחד גדול כל כך על העם, ולכן הם חזרו לשם הידוע והקדום של הנפילים שהיו ידועים כבני ענק. ולא רק כבני ענק אלא כמין מיוחד בעצמו. והמין הקדום ההוא מפיל פחד על כל אדם. ולא רק מחמת הכוח שיש בהם, שהרי יש שנלחמו בהם וניצחו אותם, אלא בעצם היותם יצורים יוצאי דופן ולא מוכרים, והרושם הוא שהם לא ככל אדם, ולכן יש מהם פחד קמאי ועמוק מאוד.

ונראה שהוא ביאור הגמרא בברכות נ"ד ע"ב שמספרת על עוג שהגביה הר ורצה להפילו על עם ישראל וגם הוא כמפורש בתורה היה מיתר הרפאים, ולכן היה צריך לדיבור מיוחד למשה 'אל תירא אותו' וכמ"ש

"א ונפן ונעל דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה אדרעי ב ויאמר ה' אלי אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון

יא כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל הלה הוא ברבת בני עמון תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש"

ונראה שהוא גם הטעם למה התורה מפרטת ומפרשת את אורך מיטתו, שהוא היה רק תשע אמות, ואם כן הוא עצמו היה קצר ממנו, והוא מידה ממשית מסוימת ומוגבלת יחסית, ובכך הדמיון כבר פחות שולט על היחס אל היצור הקמאי הזה, על ידי שהוא כבר לא יכול לפתח מדאי ללא גבול את הדמיון והפחד שהוא יוצר.

וז"ל הגמרא

"אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל. גמרא גמירי לה.

 אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי, ואישדי עלייהו ואיקטלינהו. אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה."

הגמרא בתיאור שלה באה להמחיש את דברי המרגלים ואת השם רפאים שהפיל את חיתתו על כל העם. והוא ההר שעמד ליפול עליהם מלמעלה שאין להימלט ממנו. ובזה משה האריך בדבריו שם לתאר את מה שהיו כבר כאלו שנלחמו ברפאים והצליחו נגדם [והעמים האלו הם קרובי משפחה לישראל ומוכרים] וכמ"ש בדברים פרק ב' ט

"ויאמר ה אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה י האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורב ורם כענקים יא רפאים יחשבו אף הם כענקים והמאבים יקראו להם אמים"

"יז וידבר יהוה אלי לאמר יח אתה עבר היום את גבול מואב את ער יט וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירשה כי לבני לוט נתתיה ירשה כ ארץ רפאים תחשב אף הוא רפאים ישבו בה לפנים והעמנים יקראו להם זמזמים כא עם גדול ורב ורם כענקים וישמידם ה' מפניהם ויירשם וישבו תחתם כב כאשר עשה לבני עשו הישבים בשעיר אשר השמיד את החרי מפניהם ויירשם וישבו תחתם עד היום הזה"

ולהפך עם ישראל כעת הוא מי שהפיל חיתתו על כל העמים סביב וכמ"ש

"כה היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך" וכדברי רחב הזונה

והוא המשך דברי הגמרא שם בברכות

"ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה, ונחית בצואריה. הוה בעי למשלפה, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה.

 והיינו דכתיב (תהלים ג, ח) שני רשעים שברת.

 וכדר' שמעון בן לקיש, דא"ר שמעון בן לקיש, מאי דכתיב שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת.

 משה כמה הוה עשר אמות, שקיל נרגא בר עשר אמין, שוור עשר אמין, ומחייה בקרסוליה וקטליה."

'שיני רשעים שברת' הם הכוח שיש ברשעים והוא לא בידיים אלא בעיקר בשיניים. הפחד מהם הוא מהשיניים שיש להם והוא היותם מסוג הבע"ח שטורף טרף. והוא האימה שיש מהם. ובמקום שכל בני אדם הם שווים בפה ועל ידי הדיבור המשותף שלהם, וכן באכילה וכולם מסובים על שולחן אחד, שיני הרשעים קרובים להיות כשיני החיות ושם הוא עיקר הכוח שלהם לטרוף טרף. האימה היא בעיקר מתוך ההפתעה, מתוך חוסר המוכנות מראש לכך שגם מי שמצד המראה החיצוני שלו הוא כאחד האדם, יתכן שיהיה בו טורף חסר רחמים, והאדם מאבד את כל הביטחון שיש בו שהוא באנשים כבני אדם.

והם דברי ר"ל שממקום עיקר הכוח של הטורפים האלו, שם הוא גם הכישלון שלהם, והשיניים שלהם נשברים וגם לאכול כאחד האדם כבר אין להם יכולת. והשיניים האלו שעל פי פשט הכתוב נשברו, שהם מי שאיבד את הכוח שהיה בהם בתיאור ר"ל, הם אלו שהשתרבבו על פי המדרש בעוג, הם היו גדולות כל כך עד כדי גיחוך ומהם היה עיקר הכישלון שלו.

 משם גם עוג נפל. הוא נפל לארץ, והוא נפל על ידי התולעים, שהם ללא כוח כלל. והוא התפוררות הכוח. ולא הכוח שכנגדו הוא המנצח, אלא הפחד הוא המתפורר אותו. הליצנות היא הכוח שכנגד הדמיון של הפחד. והוא ההמסה של הענק של הפחד על ידי הדיבור שמפורר אותו מתוכו. ולבסוף היה די במכה ממקל בקרסול בשביל להפיל אותו לגמרי.

"ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם ב ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו ג ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגברים אשר מעולם אנשי השם"

 - יש פער בלתי ניתן לגישור בין החלק האלוהי שבאדם, לבין היותו ילוד של אדם אחר. וכשבני האלוהים בחרו להם נשים מרובות שלא לצורך ולא כעזר, - כשהמשיכה לנשים הייתה נוכחת מדאי בחיים בחוץ, אז הנפילים היו בארץ שהם הגיבורים אנשי השם והשם שלהם הוא

אז בני אלוהים נופלים מהשמים והם מולידים בני ענק. לבני הענק יש יראה וגובה, אלא שכשהארץ החליפה את השמים לגמרי המלאכים נפלו מהשמים לארץ, והגובה והאימה נעשו למציאות שהיא  גופנית לחוד ומגושמת. הרפאים האלו נוצרו מ'בני אלוהים שבאו אל בנות האדם' והאל הוא הפחד והכוח שאין לו גבול, ובכל אדם יש את האין סוף הזה, ולכן כשכולו מתבטא רק בגוף, הגוף הזה הוא ענק.

האדם הוא בן אלהים והביטוי של זה הוא ביראה ובגובה שיש בו, אלא שבאדם בצורת יצירתו, הוא שווה לבני אדם אחרים וכך הגובה לא מורגש. ובמקום שהגובה כולו מתבטא רק בחלק של הגוף, משם הם בני הענק ומשם הפחד מהם כיון שהם אינם זהים לבני אדם אחרים.

כשהתורה רוצה להמחיש למקבלי התורה את הרע שיש במציאות שבה היצר של לקיחת נשים נמצא בחוץ ולעיני כל, היא מתארת את זה בידוע, בנפילים הגיבורים שרק בגוף התבטא אצלם היותם בני עליון. ובנפילים כענקי גוף הם כמלאכים מבחינת הגוף שלהם, והוא על ידי שהם יצאו מתוך חוסר האיזון שהיה בין האלוהות לבנות האדם

 והוא כדברי הגמרא בחגיגה שהאדם הוא 'מהארץ עד השמים' 'כיון שחטא מיעטו'. וגם במיעוטו עדיין הוא היה ענק וגם אז הוא נשאר בגובה מאה אמה, וכדברי הגמרא בב"ב ע"ה ע"א "ואולך אתכם קוממיות, רבי מאיר אומר מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון, רבי יהודה אומר מאה אמה כנגד היכל וכתליו."

 ונראה שגובה האדם הוא כגובה היכל וכתליו שהוא גובה המקדש, שעליו אמר שלמה "כי הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי ליבות בני אדם" ומעל מאה אמה הוא כבר מחוץ לתפיסת האדם כמבנה האנושי לגודל וגובה. ועדיין הוא מאה אמה ולא פחות מכך.

"אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תיפולו" ובגמרא הוא נדרש על אדם הראשון, שלאחר החטא הוא מת. והוא מה שהתקיים בצורה מלאה בזמן ההוא של הנפילים, שבו אכן נגזר המוות הכללי על כל האדם כמ"ש "והיו ימיו מאה ועשרים שנה".

והוא זמן קצוב ומוגבל והגבול הוא הגוף ויכולת השרידות שיש לו כאן בעולם הזה, ומכאן והלאה הוא הגבול היחידי של האדם [חוץ מהאבות כמ"ש "יעקב אבינו לא מת"] וזה לעומת השנים שקדמו שבו חשיבות האדם התבטאה בעיקר באריכות הימים, ובאדם הראשון הוא הוגבל באלף שהוא תקופה שלמה, וכאן הוא צומצם לאדם יחידי גוף ובשר לחוד.