התגלויות המוניות

התגלויות המוניות.
פרשת יתרו עוררה בי הרהורים בנושא ההתגלויות ההמוניות. נושא חשוב זה הוא אחת השאלות הידועות ב'רייד' המחב''תי - מחב''שי ואין כל הצדקה שבפורומנו הנכבד לא יהיה דיון מקיף בנושא.

ובכן, הסיפור מתחיל בטיעון העד שהיה בעבר אחד הטיעונים המרכזיים להוכחת קיום הא-ל. הטיעון אומר:
1. אנשים ראו נסים/התגלות של ה'.
2. מכאן שיש ה'.
הגרסה היהודית לטיעון העד, החל מימי הביניים, קבעה שנס שנעשה להמון לא ניתן לזייף. מקורה הוא באמירות מסויימות של ריה''ל וגם ברמב''ם יש איזה התייחסות עמומה לנושא. כך הבדילה היהדות את עצמה מהנצרות המסתמכת על נסים פרטיים.
במאה ה20 השתכלל הטיעון ועל הטענה הרציונלית נוספה הוכחה אמפירית - שום עם אחר אינו טוען להתגלות המונית פרט לעם ישראל. זאת כנראה כי לא ניתן לזייף התגלות המונית.
הטיעון מתבסס על טעות בפירושו של פסוק בתורה האומר השמע עם קול א-לוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. הפסוק האמיתי לא בא להוכיח את נכונות התורה (זה היה ברור להם) אלא את אהבת ה' לעמו ולא טוען שאף עם אינו טוען להתגלות של אליליו אלא שאף עם לא זכה להתגלות אמיתית של הא-ל האמיתי.
 עכשיו אנסה לדון בשתי ההוכחות של הטיעון, הטיעון הרציונלי נראה לי מפוקפק, הייתי מנסח אותו בצורה מתונה בהרבה: קשה בהרבה לשקר להמון על התגלות שנראתה לעיניהם מאשר ליחידים. אלא שמאחר וכל הטיעון בנוי על תיאוריה סוציולוגית, הנכון ביותר הוא פשוט לבדוק אותו בשטח. וכאן עלינו לחקור את כל הטיעונים על התגלויות המוניות:

וישנו 
ע''פ האמונה ההינדית, התגלגל האל וישנו בעולם עשר פעמים, כל אחת בדמותו של גיבור אנושי אחר. תמיד ביצע הגיבור ניסים. כך בהתגלותו כפרשוראמה (ראמה עם הגרזן) הוא טבח 17 גדודים על פיליהם, מרכבותיהם וסוסיהם. כרת בגרזינו את 1,000 זרועות המלך ארג'ונה קארטוויריה ואת ראשו. הפך לרואה ואינו נראה ואז פתח במתקפה רצחנית כנגד בני קסטת הלוחמים. במרכז העיר נערמו ראשיהם בערימה ענקית. מי הנהר הסמוך האדימו מדם. הוא תקף 21 פעמים וחיסל את כולם. 9 אגמים גדולים התמלאו מדמם. (ע' פטר, המיתולוגיה ההודית, הוצ' מפה, עמ' 83)

אבל הסיפור הזה משתייך לתחום המיתולוגיה. הוא מתאר אירוע מסתורי שקרה במקום מסתורי ובזמן מסתורי. ועוסק בקרבות בין שדים ואלים
גם בסיפורים שהרקע שלהם קצת יותר היסטורי, כמו המהאבארטה והראמאיאנה, קנה המידה הוא המוני אבל שם לא מצאתי התגלויות המוניות או ניסים המוניים. ראוי לציין שגם אלו הועלו על הכתב לפחות אלף או שבע מאות שנה (בהתאמה) אחרי האירועים ונערכו במשך אלפי שנים.
עוד מעניין לציין שע''פ תומר פרסיקו, כיום לא מאמינים המשכילים ההודים שוישנו התהלך בגופו על האדמה, ומפרשים אותם כאלגוריות. (השוואה טובה לרמת ההיסטוריות שלהם תהיה אולי אגדתות רבב''ח)

הנסים ההלניסטיים
דוגמה טובה להתגלות הלניסטית נמצאת דוקא אצלנו. בספר מקבים ב מתואר שכאשר יצא אנטיוכוס למלחמה במצרים אותות ומופתים נראו באוויר ליושבי ירושלים 40 יום. ויראו כדמות פרשים לובשי שריון זהב נושאים נשק, מערכה מול מערכה. והנה פוגעים איש באחיו בחניתותיהם וחוסים במגיניהם...ושריונותיהם נוצצים...ויעתירו כולם אל ה' למען יהיו להם האותות לטובה. (ה,ב-ה. תרגום פרנקל עם תיקונים מתרגום רפפורט) יש להסתפק כמה מיושבי ירושלים אכן ראו את הפרשים וכמה רק שמעו עליהם.


המשך יבוא...

האם זה באמת לא סביר שהסיפור ייווצר? אני אציע הצעה ואתם תגידו.
היֹה היו בארץ ישראל כל מיני שבטים שעבדו כל מיני אלים וביניהם אחד שנקרא י-ה-ו-ה ואשתו האשרה. היֹה היָה שבט שמי שיצא ממצרים ונכנס לארץ ישראל. כמובן שהיו לו סיפורי נפלאות על היציאה ממצרים והמסע במדבר, וכמובן שבמעשים אלו היו מעורבים האלים. לפי הסיפורים מנהיג השבט באותו זמן היה אחד, משה. אותו שבט שמי היה כמובן בחיכוך עם השבטים המקומיים אך לבסוף נטמע בהם ואף הפך להיות הגורם התרבותי המוביל, כך שכל השבטים אימצו את הסיפור שלו על יציאת מצרים, אך למרות זאת עדין נשארו סיפורים ששיקפו את זה שאותם שבטים חיו תמיד בארץ ישראל.
כמובן שלכל השבטים הללו היו חוקים שניתנו בידי מלכים וסופרים בדומה לחוקים במסופוטמיה, וחלקם אף הושפעו ואולי פשוט תורגמו מחוקי מסופוטמיה. כנהוג החוקים יוחסו לחסדם של האלים. אחד מקבצי החוקים נקרא 'לוחות הברית' ועל פי הסיפור (או אולי המציאות) הוא הוצג בשני לוחות במקום מרכזי (בדומה לקובצי חוקים במסופוטמיה או לשנים עשר הלוחות הרומיים).
בין כל תושבי הארץ מסתבר שלא שררה אחדות דעים תיאולוגית. במקומות מסוימים אל X היה יותר חזק ובאחרים Y. הדבר כמובן היה קשור גם להצלחה הפוליטית של מאמיני כל אל. קבוצה אחת ראתה את י-ה-ו-ה כאל החזק ביותר. עם הזמן התרחשו שני תהליכים: א. קבוצה זו זכתה לדומיננטיות; ב. התיאולוגיה של הקבוצה התפתחה - האל (הא-ל?) שלהם הפך ממלך האלים או אבי האלים (או שניהם) לא-ל היחיד ששאר האלים הם משרתיו (אלא שלפעמים הם מנסים להילחם בו כנהוג בין אלים, אך מפסידים), לאחר מכן השאר הורדו לדרגת מלאכים ואף נעלמו, ואף החלה להתפתח תיאולוגיה מפשיטה של הא-ל (וכך הוא כנראה איבד גם את אשתו הנ"ל) ושל אחריותו על הטבע וההיסטוריה ועל כלל ההוויה.
כמובן שחברי קבוצה זו התאימו את הסיפורים הרווחים לאמונתם. במסגרת זו הם טענו כי מי שאחראי ליציאה ממצרים הוא ה' והפכו את סיפור היציאה והמסע המופלאים לסיפור הנסים שהוא חולל ואת מנהיג השבט משה לשליחו. במסגרת זו הם ייחסו לא רק את סיפורי הנפלאות לה', אלא גם את החוקים (את אלה שהם אימצו; כמובן שאם היו חוקים שהם דחו הם לא ייחסו אותם לה'). במסגרת זו סופר כי לוחות הברית ניתנו למשה מיד ה' בהר סיני וכי כל העם ראה זאת. למאמינים לא הייתה שום בעיה עם הסיפור כי הם ממילא האמינו ביציאה פלאית ממצרים וממילא האמינו שהחוקים ניתנו בידי ה', וכל מה שנוסף הוא לקשור בין שני האירועים.
חשוב לציין כי החשיבות האמונית המיוחסת למעמד הר סיני כיסוד האמונה באלוקים וכיסוד הפולחן שלו לא הייתה אז כל כך חזקה. הטיעון הזה חיכה הרבה שנים עד שהעלה אותו ריה"ל. הדבר הזה מפחית בהרבה את הבעייתיות שבהשתכנעות של העם בקבלת עוד פרט בסיפור יציאת מצרים שהם ממילא האמינו בו. גם הדברים שנאמרו על כך בתורה לאו דווקא היו אז, אלא נכתבו בספר דברים אחרי שמעמד הר סיני כבר היה מוסכם.

אשמח לשמוע למה זה כל כך לא הגיוני (על אף שאני כנראה אתווכח עם טענות שיועלו כנגדי, אני באמת אשמח להפסיד בוויכוח).

בתיאור שלך אתה מתמודד עם הבעיה של 'איך העם שינה את חייו בגלל הסיפור שהוא לא הכיר' או מה שהרב ענבל מכנה 'פירמידת ההשלכות' אבל איך שכנעו אותם בעצם התרחשות הסיפור?

לא הבנתי מה בדיוק אתה רוצה. לא דנתי בכלל על שינוי חייו אלא על שינוי תיאולוגי.
איך שכנעו אותם בנכונות הסיפור? אז כתבתי שלבים ואני לא יודע לאיזה שלב אתה מתייחס. אם לזה שבו הלוחות ניתנו בסיני, הרי שהם האמינו כבר שהייתה יציאת מצרים ומסע במדבר סיני עם ניסים מאת ה' ביד משה, והם האמינו שהלוחות ניתנו ביד ה'. כל מה שנשאר הוא לחבר את הסיפור כך שהלוחות ניתנו למשה במדבר סיני. זה די מתבקש. זה לא שהאמונות העממיות אז או היום בודקות כל סיפור בשבע חקירות ובדיקות. בסך הכול נעשה שינוי קטן בסיפורים שהם ממילא הכירו ולא הייתה לו שום השלכה. באמת אני זוכר שבאותו זמן בערל אמר "כשאנחנו היינו קטנים לא לימדו ככה", אבל בזה זה נגמר.

האמת שלדעתי ברור שההסבר שלך יתכן, השאלה היא רק מה יותר הגיוני - תיאוריית הקונספירציה או ההסבר הפשוט, ולכן בדיוק אני מנסה להתחקות אחרי סיפורים מקבילים כדי לראות עד כמה תופעה כזו מצויה.
אגב, הנקודה החשובה היא לא רק תיאור מעמד ה"ס אלא כל סיפור יצ"מ בגרסתו המפוארת, למרות שריה"ל מעניק חשיבות למעמד ה"ס.
אגב שני, איפה זה נמצא בדיוק בכוזרי? רק בתחילת מאמר א או שזה מוזכר עוד?

והנה עוד שתי 'התגלויות המוניות' התגלויות המוניות


באות זה תנצח
ההתגלות הזו היא אולי המאורע החשוב ביותר בתולדות העולם. במאה הרביעית היו כ20% מתושבי האימפריה הרומית נוצרים והאימפריה רדפה אותם באכזריות. בימים ההם פרצה מלחמה בין שני טוענים לכתר הקיסרי. אחד הטוענים, קונסטנטינוס הגדול, חנה ליד גשר מילביוס שעל גדות הטיבר ואז, בשנת 312, בצהרי היום, ראו הוא וכל צבאו את סמל הצלב בוהק בשמים. לצידו הופיעו המלים HOC SIGNO VICTOR ERIS (באות הזה תהיה מנצח). באותו לילה הופיע ישו בחלומו של הקיסר כשהוא נושא צלב. עם קומו משנתו פקד קונסטנטינוס להכין דגל שעליו אות הצלב וסמל הכריסטוגרם (סמל נוצרי קדום) ואכן, ניצח בקרב. אחרי נצחונו הפך קונסטנטינוס את הנצרות לדת האימפריה.

ולפני שאתם רצים לכנסיה הקרובה ננסה לברר את הסיפור המרשים. מקור נוסח זה הוא בספרו של הארכיבישוף אווסביוס מקיסריה, שהיה ידיד הקיסר ואחר מותו (337) כתב עליו הגיוגרפיה בשם 'חיי קונסטנטין'. לטענתו את הסיפור סיפר לו קונסטנטינוס עצמו תחת שבועה. ולא היינו מעזים לפקפק בשבועתו של קיסר כה נכבד או ביושרו של אוסביוס, אלא שיש גם נוסח אחר והוא עדותו של לקטנטיוס, נוצרי נאמן ומחנכו האישי של בן הקיסר. הוא כתב בעשור שאחר ההתנצרות כי קונסטנטינוס חלם חלום בו נאמר לו לחרוט את סמלו השמימי של האל (כנראה הכריסטוגרם) על מגיני החיילים.

אם ננסה לחקור את שני הסיפורים נראה שגרסת אוסביוס מבוססת על גרסת לקטנטיוס והיא פיתוח שלה. כל מוטיב שמופיע אצל אוסביוס נמצא בגרסה חיוורת אצל לקטנטיוס. האם זה פוסל אותו? לא בטוח. השאלה תלויה בדיוק בהנחה אותה אנו באים לבדוק. אם נניח שלא ניתן לזייף התגלות המונית נאמין לאוסביוס ואם לא, לא. (ואז נסביר הסברים שונים על מקור גרסת לקטנטיוס, בעיקר שהוא פשוט שמע גרסה מקוצרת) נוכל גם לנסות לטעון שהתגלות הצלב שונה מההתגלות שלנו כי כאן אין מדובר בגירסה המנצחת של 'המון אבות לא משקרים להמון ילדים' אלא באירוע שכלל רק קבוצה מסויימת של חיילים רומיים עצבניים ורעבים. אוסביוס חי בישראל ולא ברומא, ושם מספר האנשים שהיו בעצמם בהתרחשות היה אפסי. מעניין גם לבדוק עד כמה התקבל סיפורו בתקופה ההיא.

רציונליזציה של האירוע הוצעה בעבר, הטענה היא שמדובר באירוע טבעי המכונה הילה, בו מופיעה טבעת אור מסביב לשמש או במקרים נדירים, צלב אור בתוך השמש.



הויצ'ילפושלי
סיפור המוצא של שבטי האצטקים מספר כי בראשיתם הם שכנו בארץ רחוקה ונידחת, לחופי אגם רגוע, והיו ברבריים. אז התגלה בפניהם האל הויצ'ילפושלי שהיה אדם לבן, הוציא אותם מארצם והוביל אותם למסע ארוך שסופו בסביבות המאה ה10 בארץ המובטחת, מכסיקו.
יש תיאורים של תלאות המסע, המלחמות עם עמי האיזור והמחלוקת בין שני פלגים בתוך האצטקים על איזו מתנה קסומה שהעניק להם האל. מתישהו במהלך המסע הויצ'ילפושלי 'הפך לאל' ומאז הוא התגלה רק לכהנים. (המיתולוגיה האינדיאנית, הוצ' מפה, מתוך הזכרון)
הסיפור הזה דוקא נשמע היסטורי אבל נראה בבירור שהויצ'ילפושלי אכן היה אדם. הפיכתו לאל היא כנראה מותו. אם כן, אין כאן בכלל התגלות אלוהית. זאת מבלי להביע כל דעה על מהימנות המסורת האצטקית המפוארת.

בספר מלכים ב פרק כב פסוק ח מספר חילקיהו הכהן הגדול לשפן הסופר כי מצא בגניזת המקדש ספר שנשתכח ולא היה ידוע – ספר התורה. המלך יאשיהו נדהם והוא אוסף את כל העם, מקריא להם את הספר, ומבצע 'בעור חמץ' יסודי. מתברר להם כי דורות על דורות לא עשו את הפסח כדרך הכתוב בספר.

ראשית יש כאן עדות לטקסט מקורי כתוב, יחיד ששרד. כל הטקסטים שבעל פה ובכתב, שהיו נפוצים בחברה לא היו נכונים. [זו עדות לבעית הטקסטים הכללית בעולם העתיק]
יש כאן גם עדות לשבר ארוך מאד במסורת. אם הספר לא היה נמצא המסורת היתה אובדת, והיו מחשיבים את הנהג הקיים, השגוי, כמסורת אבות נכונה.

כאשר אנחנו מאד רוצים להאחז בדעה מסוימת ולקדש אותה, השיפוט שלנו לוקה או נעלם. אנחנו הופכים בלתי סובלניים, מתנגדים לדעות אחרות ונלחמים בהן. הדרך להילחם בתופעה היא על ידי הביקורת. בכל מקום בו אין ביקורת שם מאמינים באמונות ובאנשים ללא בסיס ראוי, ומתפתחת מסורת שגויה.
אנחנו מאד רוצים להאמין כי אב מוסר עדות מהמנה לבנו במשך דורות רבים, אבל הדבר בלתי אפשרי באופן מעשי. טעויות במסירה שבע'פ הן בלתי נמנעות, ובמסירה שבכתב הן מאד נפוצות. מה עוד שאנשים מתירים לעצמם להכניס פנימה פרושים משלהם, ולהשמיט את שלא נראה להם.

היחס למסורות חייב להיות מאד זהיר. מסורת עשויה לשמר עובדה, שימור מלא או חלקי, גם לשמר ווריאציות חדשות החודרות וממשיכות להתגלגל הלאה, גם אמצעי להכנסת רעיון חדש בלבוש ישן הקונה לו אחיזה. ספר הזהר הוא דוגמה טובה.

אנחנו צריכים ללמוד היטב את הדרך שבה ניתן 'לעבוד' על יחידים ועל ציבור שלם, ולגרום לו לקבל עמדה או רעיון, להאמין בהם ולפעול על פיהם. המאה ה 20 הראתה לנו כיצד הרומנטיקה של רעיונות מניעה מליונים. האמת היא כי רוב האנשים מוכנים ומתאווים שיוליכו אותם שולל, והם נאחזים בצפרניהם ממש באמונות חסרות יסוד, בחיפוש אחר תקווה מושיעה. כל שבוע הם קונים כרטיס פיס בתקווה שאיזו אראלה תתקשר אליהם. באמת, היא מתקשרת כל שבוע להנהלת מפעל הפיס ומודיעה כי ההנהלה היא היא שזכתה בפרס הגדול, דמי החלום ששלמו המאמינים בפיס.
עודד