הרב מיכי אברהם כותב ספר תיאולוגיה יהודית עדכנית

"עקרונות אינם מקודשים פחות מפני שאין לערוב להמשך קיומם. אדרבא, השאיפה עצמה לערובות לנצחיותם ולבטיחותם של ערכינו בתוך מקלט אובייקטיבי כלשהו, היא אולי רק כמיהה אל ודאויות ימי הילדות או אל הערכים המוחלטים של עברנו הפרימיטיבי. "להבין את תקפותם היחסית של עקרונותיך - אמר סופר נערץ בן זמננו אנו - ואף על פי כן לדגול בהם ללא רתיעה, באלה נבדל האדם המתורבת מן הפרא" [ישעיהו ברלין, 'שני מושגים של חירות']

לא זכיתי להבין
אם אני יודע שהתקפות של עקרונותי היא יחסית, מדוע שאדגול בהם ללא רתיעה?

ואם אני סובר שחלק מהתקפות של עקרונותי היא בגלל שהם מתאימים לתקופתי, אבל בתקופה אחרת הם ישתנו במקצת, הווה אומר שיש עקרון על שמתפרש בצורה קצת שונה כתוצאה מהחיכוך בתנאים.

דברי הרב קוק מתאימים מתמיד:
"כשם שהדברים נמצאים במושגים החושיים, כן הם נמצאים כך במושגים השכליים והמוסריים,  בדיעות ישרות ואמונות אמתיות ונכונות. ישנם כאלה שיד השכל ההגיוני והגבורה המופתית תקיפה בהם להכריח אמתתם, ע"פ מופתים חותכים ומבוררים שאפשר להעלותם על שפה וספר, וישנן אמנם ג"כ אמתיות כאלה, שלבד מה שהם מתאמתים ע"י הכלל של התאמתות כללות אמונת התורה לפרטיה ע"י כללה שנתברר לנו בבירור גלוי שאין כמוהו תחת כל השמים, עוד מסייע להם הרבה כח ההכרה הפנימית המכרחת את אמתתם, וההכרה הזאת כחה גדול הרבה יותר ממופתים הגיוניים, כשם שטביעות-עין עדיף מסימנים."
(אין אי"ה שבת א, ב, קו)

" עוד מסייע להם הרבה כח ההכרה הפנימית המכרחת את אמתתם, וההכרה הזאת כחה גדול הרבה יותר ממופתים הגיוניים, כשם שטביעות-עין עדיף מסימנים.""

היטלר היה חותם על כך.

אפרים בן,

הובא רק כסיוע נוסף ל "כללה שנתברר לנו בבירור גלוי שאין כמוהו תחת כל השמים" ( ולכן גם אין לדברי הראי"ה קשר למובאה הנ"ל מברלין, כפי שביקש ק_איתי להתאים ביניהם )

כמה נפלא, שספר שלם אחרי בירור מעמיק מגיע במקרה גמור לאותה המסקנה המצופה ממנו מכח התרבות המערבית, הוא מגיע בדיוק מוחלט למסקנה שיש מספיק הוכחות כדי להאמין ואפילו עד כדי להיהרג ולא לעבור אבל לא מספיק כדי להיות פונדמונטליסט, לא מספיק כדי לכפות את דעתו על העולם כולו, סוף סוף דתיות נאורה, זה קולה מתוקה אבל בלי סוכר, זאת קולה לייט, זו באמת סיגריה אבל ללא ניקוטין, עוד מעט זאת תהיה אמונה זירו, זה הופך להיות קצת פתטי, איך בדיוק יש מספיק אחוזי בטחון לאמונה ולא מספיק ליותר מכך, ומה היה לו היתה לנו וודאות היינו אז מצדיקים מעשים כשל דאעש ?

איך התורה עצמה ומוסריה ראו את הדברים ? אברהם מוכן להקריב את בנו על סמך אמונתו, משה הורג אלפים על חטא העגל, ההלכה כופה את עצמה על מצוות עשה עד שתצא נפשו, ואת האפיקורסים מורידין ולא מעלין, ובן נח שעבר על אחת מז׳ מצוות חייב מיתה, האם הם תפסו את אמונתם כלא וודאית ?

ולגופו של ענין, יתכן, וכך ראוי אכן להיות, שאנחנו היום שזכינו לחינוך לחשיבה בקורתית, נעמיד את כל זאת בספק, אלא שאינני יודע היכן נעצר הספק, הוא מכרסם בכל פה, הוא כואב אבל אינו נותן מנוח, לא די במריחת ידע כדי לבצר מחדש את חומות האמונה, אנו זקוקים לתשובות שיעמדו בפני ביקורת התבונה, ולא ירו את החץ לפני סימון העיגול. 


 

תוקן על ידי oפקן ב- 15/02/2016 17:42:01

אפרים,
התשובה לשאלתך ניתנת בהמשך דברי הרב:
"אמנם כדי שתשמר ההכרה הגדולה הזאת בצביונה צריכים הרגשות הטהורים והקדושים להשמר בנפש ע"י הישרת המעשים והטבת המדות, שהם קילורין לעיני הנפש ומשמרים את חושה הפנימי באופן שתכיר את המושגים בכח טביעות עינה הבריא."
ההכרה הפנימית איננה הכרה סובייקטיבית, אלא הכרה הניתנת רק לאחר הישרת המעשים והטבת המידות.

והנה עוד קצת מהמשך הדברים:
"וכיון שישנם מושגים כאלה שהם צריכים לשכלולו המוסרי של אדם, והם נחקקים יפה בעומק הנפש ע"י מה שמצטרפת ההכרה הפנימית להשכל ההגיוני, מובן הדבר שבכאלה צריכה ההכרה הפנימית הטבעית להשתמש בכחה ואסור הדבר להיות נשען על השכל ההגיוני לבדו, כי לא תמצא הנפש מנוחה שלמה כ"א בהצטרף אל כח הכרת השכל כח ההכרה ההרגשית הנובעת מתוך תוכה. שלפי האמת ההכרה העמוקה הזאת היא עצמית, מורכבת מהמון היקשים הגיוניים דקים, שאי אפשר להפה להסבירם, ע"כ הם מתגלים בעומק הנפש בתור הכרה פנימית.
והנה ההתפרצות מפני השכל ההגיוני תוכל לבא מכח טעות שכלית, אבל ההתפרצות מפני ההכרה של היושר הפנימי אינה באה כ"א מעקת רצון של איזה תאוה וחפץ שכפי הדמיון תהיה האמת מונעת השגתו במילואו, אז תמצא הרשעה מקום לעוות אדם בריבו ולעקש בקרבו את כח ההכרה הפנימית עד שחושו הפנימי יתבלבל, והבלבול יתראה לעינים בדמות ספקנות מחקרית המטלת ספק שלכאורה ראוי להסתפק, אבל הראוי הזה אינו בא כ"א מערבוב הדעת ושכחת הערך של ההכרה החושית שהיא דוגמת טביעות-העין השכלית, ובהתחלש כח הנפש מעצם טבעה ורגשה הפנימי נשארת צולעת רק על הכח ההגיוני לבדו, שאמנם יוכל גם הוא להוציא דברים מושכלים לאור, אבל לא בכל אותו החום והודאות הפנימית שהיא עושה כן בהיות החוש הפנימי וההכרה הרגשית משתמרת בבריאותה. הדוגמא לזה בחיים הפרטיים, אפילו החומריים, היא השקט הנמצא במצב המשפחה, העונג, האימון, האהבה, השלום ונחת הרוח, הנמשך מהיחש הבטוח של כל איש לאשת בריתו, שמזה תוצאות לאהבתו לבניו, וההשפעות הטובות שיוצאות מזה על כל מרחב החיים הכלליים והפרטיים הלא אין להן ספורות. והנה כאשר נחקור אל עמק יסודם במה האימון הזה תלוי גם בבית המלא ביותר צניעות והוד קדושה, אחרי כל החשבונות נמצא שהיסוד העיקרי לזה הוא ההכרה הפנימית, שאמת ההגיון קצרה להכיל את גודל בירורה, המשפט ההגיוני עומד למטה מכח בירור הנעלה הזה כערך הסימנים אל טביעות-עין. ומ"מ דוקא מפני גודל כח הבירור הפנימי שאינו נמדד במדת ההסברות החיצוניות, יש בו שליטה למי שנשמתו נשחתת לגמרי עד שאינו מכיר כלל את הערך והאפשריות של איכות הכרה פנימית בטוחה כזאת, להיות מבטא דברי עזות נגד האמת הברורה והגלוי' הזאת. לאותה המחלה של עזות הפנים אין ראוי לבא במשפט הגיוני, כי אין החולי בא מחוסר כח הגיוני בזה כ"א מחוסר כח מוסרי. ע"כ מפני שהוא מ"מ מתלבש בצורת בקורת הגיונית, צריך לגלות את יסוד המגמה. למה באה נטיה משונה והפוכה מדרכי טבע הנפש כזאת, הלא רק בשביל שאיזה נטיה של רצון מעיקה. ע"כ צריך למלאות את הנטיה, אם אפשר בפועל אם אינה משחתת באמת, או לצייר מה יהיה משפט הבקורת הזאת אם אותה התביעה הרצונית לא היתה לה, שבזה יבטל כח העזות המתלבש במסוה המחקר."

בעב וספקן
לדעת שאיני יכול לדעת ב 100% אינו משחרר אותי מהכרעה מה לעשות. גם המאמין ב 51% בלבד בבואו להכריע מה לעשות כאשר אין בין האפשרויות דרך של פשרה המתאימה לעקרונות ה "51" עליו לפעול בהתאם. אחרת אינו מאמין. הפעולה היא האמונה.