שומרי הגלקסיה - גלגולו של עיקר תיאולוגי והסכסוך הפנים חרדי
לפני שנים רבות צרו הבבלים על ירושלים ואיימו להחריב אותה. הנביא ירמיהו היה עצור בעוון נבואות בגידה. ואז דיבר ה' אל הנביא ירמיהו, וכה אמר: אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה ולבלתי היות יומם ולילה בעיתם - גם בריתי תופר את דוד עבדי מהיות לו בן מולך על כסאו ואת הלויים הכהנים משרתי...אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי - גם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס מקחת מזרעו מושלים.(לג,כ-כה)
ירמיהו התפלמס עם דברי היאוש שנשמעו בעם, לפיהם איבדו המשפחות הנבחרות את זכותן לשלוט ולכהן, והבטיח שהברית איתן היא נצחית כמו הברית עם היום והלילה (המתוארת בבר' ח,כב).
עברו להן אלף שנה, וחז''ל קראו את הפסוקים וכדרכם התעלמו מהפשט ודרשו אותם באופן מילולי. נמצאו שתי שיטות חלוקות: רבי דרש גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ, שנא' אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. רבי אלעזר דרש גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנא' אם לא בריתי וגו'. (נדרים לב. פסחים סח:) כאן הפך הפסוק הפוליטי ליסוד תיאולוגי, ונקבע שהתורה, או המילה, הן סיבות לקיום העולם. עם זאת, ברור שחז''ל לא התכוונו שברגע של ביטול תורה יחרב העולם, כפי שאין צורך למול בכל רגע ורגע. וכך גם נראה בפירוש רש''י בפסחים שביאר את דעת ר''א 'אם לא בריתי - של יומם ולילה דהיינו ת''ת שכתוב בו והגית בו יומם ולילה.' לפי רש''י ביאור הפסוק הוא 'אם לא הברית שנקבעה על דבר שעושים ביום ובלילה - לא הייתי בורא את העולם'. אבל אין שום מילה על כך שהברית הזו צריכה להתקיים ביום ובלילה כדי לקיים את העולם.
תפיסה זו בוטאה גם במשנה באבות המונה את שלושת הדברים שהם סיבות לקיום העולם - התורה, העבודה (במקדש) וגמ''ח והפכה לנחלת הספרות החז''לית.
חלפו עוד מאות שנים והזוהר, שאוהב לפצוח בדברי התעוררות משמחי לב, לקח את הדברים צעד קדימה וכתב עלמא לא איתברי אלא בגין אורייתא, וכ''ז דישראל מתעסקי באורייתא עלמא מתקיימא, וכ''ז דישראל מתבטלי מאורייתא מה כתיב אם לא בריתי וגו' (ויקרא יא:) כאן נראה הקצנה של ההנחה, אבל גם לדעת הזוהר לא סביר שהכוונה היא שאם לא נלמד בכלל רגע אחד יחרב העולם, אלא שביטול תורה כללי וממושך יוביל לחורבן העולם.
המהר''ל העניק למושג הסבר 'רציונלי' לפי המיסטיקה האריסטוטלית למחצה שלו ופירש שהתורה נעלה מהעולם ולכן היא סיבתו, ובהיחלש הסיבה יחלש המסובב.
ואז הגיעה המאה ה18. החסידות פרצה לאוויר העולם ור' חיים מוולוז'ין התישב לכתוב ספר שסיכם את התיאולוגיה ה'מסנגדית' הקלאסית. כתגובת נגד לתיאולוגיה החסידית שרוממה את הדבקות בה' כעיקר היהדות, רומם הגר''ח את לימוד התורה. בחיפושיו אחרי מאמרי חז''ל וקטעי זוהר העוסקים בשבחי התורה מצא הגר''ח את המאמרים דלעיל והוציא מהם את המסקנה הרדיקלית הבאה:
והאמת בלי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצה פנוי ח''ו אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות, עליונים ותחתונים, והיו לאפס ותוהו ח''ו. וכן שפעת אורם או מיעוטו ח''ו הכל רק כפי ענין ורוב עסקנו בה.
כך הושלם התהליך שהעניק ללימוד התורה מעמד מיתי. ע''פ תפיסתו של הגר''ח, אם רגע אחד, בשעה חשוכה של הלילה, ינמנמו להם הלומדים בוולוז'ין, ואף רב בעיירה קטנה במעמקי רוסיה לא יחלץ להציל את היקום ולהגות בתורה, אזי יתמוסס לו הכוכב שלנו ועמו אף הכוכבים השכנים, והגלקסיה כולה תישאב אל הריק.
האגדה מספרת שבוולוז'ין התקיימו משמרות רצופות לאורך כל שעות היממה כדי להציל את העולם מהגורל הנורא.
פיתוח מעניין של התזה טען שהסיבה לפריחת היישוב היהודי באמריקה היא לא אחרת מאשר הצורך להציל את העולם. זאת כי בדורות הקודמים, שהיו כידוע מושלמים, ישבו להם המוני זקנים וטף ועסקו בתורה יומם ולילה. אבל עם ירידת הדורות התרופף לימוד התורה בלילה ולפיכך נשלחו היהודים אל הצד השני של הכוכב, שבו היום מקביל ללילה שלנו, כדי שיעסקו בתורה בשעות המתות שלנו.
אמונה מרתקת זו תרמה ללא ספק לפריחת עולם התורה במאות השנים שחלפו אלא שאז הופיע משבית השמחות.
דרך לימודו של הגראי''ל שטיינמן מתאפיינת ביחס מאד מילולי ורציני לאגדות חז''ל, וכך קרא הגראי''ל את דברי הנפה''ח ותהה. שהרי ע''פ דעת חז''ל, הנסמכת על תפיסת המקרא ונפסקת ברמב''ם (תשובה ג,א), העולם מתקיים אם יש בו רוב מצוות וחרב אם יש בו רוב עוונות. אם כן, איך יתכן שהעולם יחרב אם לא ילמדו רגע אחד, בהנחה שרובו צדיקים.
השתמש הגראי''ל (בתום לב מוחלט) בטריק המפורסם של העמדת אוקימתא ופירש שהנפה''ח מדבר רק במקרה שבו רוב העולם רשעים, במקרה כזה מעניק לימוד התורה רשת ביטחון שניה ומציל את העולם מחורבן. (מפיקודיך אתבונן עמ' פו. לא ראיתי בפנים ובעותק שברשותי, הוצאה מתשנ''ג, אין מילה על זה. אבל כנראה שזה מופיע בהוצאה החדשה) שימו לב שגם לפי הגראי''ל לימוד התורה מציל את העולם אלא שבתוך מסגרת המצוות (אבל אין כוונתו שלימוד התורה הוא מצוה ענקית בגודל חצי עולם, כי זה יצור בעיות מתמטיות עצומות, אלא שלימוד התורה הוא ספירה נפרדת)
עוד הוסיף הגראי''ל והתפלפל במקרים סבוכים של ת''ח שישן כדי שיוכל ללמוד (עובד), של הלומד תורה שלא לשמה (מציל רק את העולם שלנו אבל לא את השמיים(?!)) ושאר דוגמאות למלאכים שרוקדים על ראש סיכה.
הגר''ח מוולוז'ין הוסג צעד אחד לכיוון התפיסה החז''לית הקלאסית והחיים יכלו להימשך באושר ועושר, אלא שבבני ברק חי רב בשם ר' משה מרדכי שולזינגר. אדם זה כיהן כשומר ההשקפה הטהורה מטעם עצמו. הלגיטימציה שלו לכך היא שהרב שך חייך אליו פעם, או משהו כזה. על שמו רשום בטאבו המשפט 'אם יש סתירה בין עיקר אמונה לאחד מהראשונים מוחקים את הראשון'. ומי קובע מה צריך להיות עיקר האמונה? ניחשתם נכון! רק אנשים שהרב שך חייך אליהם.
הגרמ''מ שולזינגר זיהה את הכפירה הנוראה הטמונה בדברי הגראי''ל שטיינמן, שכן לשיטתו יתכן שהעולם מתקיים גם בזכות המצוות ולא רק בזכות התורה. מה שפוגע בתפיסת הטוטאליות של התורה, הנהוגה בימינו מבית הרב שך. יצא הגרמ''מ נגד הגראי''ל ושפך עליו מרורות.
בימינו אנו, אחת הסיבות העומדות ברקע תחושתם של בני הפלג הירושלמי שהגראי''ל אינו מסור מספיק לתורה היא הויכוח התיאולוגי הזה. וכך משפיע ויכוח תיאולוגי על סכסוך פוליטי בן ימינו. אם תרצו, הפסוק בירמיהו, שבראשיתו נאמר כמסר פוליטי (לא שיש בזה בעיה - דת יכולה לכלול פוליטיקה ואכמ''ל) זכה לגאולתו, גם בימינו הוא משמש כמסר פוליטי.
 |
|
|
