מדעי הקוגניציה
נושא מעניין עוד יותר הוא השאלה מהי תודעה, מהי אינטליגנציה, מהו האדם. בשלב כלשהו גיבור הספר אדם מתעמת עם רובוט שיש לו, לכאורה, תודעה. ויש ביניהם ויכוח. הרובוט טוען שהוא בעל תודעה בדיוק כמו אדם, ואולי הוא טוב ממנו, ואדם מסרב לקבל זאת.
הקטע הזה כל כולו פילוסופי, ולוקח הרבה מדיונים בשלהי המאה העשרים ובמאה שלנו. הוא גם נזקק לניסוי המחשבתי המפורסם שנקרא "החדר הסיני".
איני רוצה להיכנס יותר מדי לנושאים אלו, לא בשלב זה. אני כן מקוה שהאשכול יתפתח לדיון בהם מפני שזה נושא מרתק.
בקט מציג את הניסוי כהוכחה לכך שתודעה אינה ניתנת לרדוקציה על מערכת של חומרה. זה כמובן הניסוח שלי. הוא גם יוצא נגד הטענה הזו וככל הנראה דוגל בעמדה רדוקציוניסטית.
הרשו לי להאריך קצת אבל משלי ולא משל בקט.
מה אנו? מה זה להיות בן אדם? האם להיות אדם זה רק להיות בעל גוף? בעל מוח? איך זה שאני ואתם מסוגלים לחשוב, להרגיש, לדבר, לבנות טיעונים, לעסוק במדע, וגם להצליח בזה?
תיאוריה קלאסית, שמתחילה ביוון ויש לה מקורות בעולם העתיק טוענת שהאדם מורכב משני חלקים שונים מהותית. יש גוף ויש נפש.
סיכום תמציתי ומבריק של הבעייתיות שמוליכה למסקנה הזו מופיע אצל ישעיהו לייבוביץ, "הבעיה הפסיכופיזית". זה נתון פנומנולוגי שאני חש מה שאני חש. אני מרשה לעצמי להאמין שכל הקוראים של המילים האלו מכירים את הטעם של גלידה או שוקולד, את הריח של פריחה באביב, את הכאב של שינים (ומי שחוה או מי שקרא, גם נושאים כמו האושר של אהבה הדדית או את הייסורים של אהבה נכזבת...).
האם אפשר להסביר את החויה הזו על ידי תירגום למערכת של אטומים, אלקטרונים, קוואנטים או מה שלא יהיה? מי בדיוק חש מה שהוא חש בשעה שהוא חש? זו הטענה של לייבוביץ, ובעיני היא טענה מנצחת.
כלומר, זה מעיד שאני לא רק גוף.
אבל האם התודעה שלי, שבה אני חש, היא שוכנת בנשמה, במשהו זר מהותית, ולכן שורד עד אינסוף? זו הטענה שהעלה אפלטון ב"פיידון", כשהוא דוחה את הספק הכואב של המקשן ששאל: האם יכול להיות שהתודעה, כלומר אותה נשמה, תלויה בקיום המצע שלה, ובהעדרו גם היא מתפוגגת. זו השאלה הגדולה, האם האלמוות מובטח לתודעה מעצם מהותה, בלי קשר לשאלות של דת, ערך, או כיוון בחיים.
אצל בקט יש דיון ראשוני בצדדים האלו, אבל הוא מציג, כך נראה, את העמדה שתודעה תופיע אם יתקיימו תנאים מסויימים, כלומר גם אצל רובוט. הרובוט ארט, שמתווכח עם אדם, מדבר כמו בעל תודעה. אמנם, משל החדר הסיני, כמו מבחן טיורינג (אם אני שולח מסרים למקום שחסום בפני ומקבל תגובות, האם מחשב יהיה מסוגל לחקות אדם עד שאתבלבל), מזמין את התשובה שאולי אפשר ליצור חיקוי, אבל זה ודאי לא מספיק. כמובן, יש חוקרי הקוגניציה שמתכחשים לכך. אם יהיה ענין, אפשר לדון בזה בהמשך.
(הגופן יוצא גדול מדי. מה לעשות?)
