| נשלח ב-17/3/2016 20:10 |
 |
| |
החלוקה היסודית של האותיות בלשון העברית על פי הגייתן המקובלת על רוב המדקדקים הינה:
גרוניות - אהחע
חיכיות - גיכק
לשוניות - דטלנת
שפתיות - בומפ
שיניות - זסצרש
כמו-כן יש חלוקות נוספות. כקר - גרוניות חטופות, זסצש - שרוקות, למנר - שטופות, בדט כפקת - מוצקות.
המדקדק רבי יוסף קמחי, כדברי יש, החשיב את מוצא האותיות מ"ן למן האף.
התופעה של חילופי אותיות הדומות זו לזו כבר מצויה בלשון המקרא לכשעצמה. לדוגמא, אנכי - אנחנו, זעק - צעק, עלז - עלס - עלץ, צחק - שחק, עבת - עות, לחך - לקק, מכר - מחיר, שתה - השקה, ועוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2016 20:28 |
|
| |
א. אין פה שום עניין של מחלוקת, ואני לא החשבתי את מוצא האותיות מ' ונ' מהאף. העיצור מ' נחתך בשפתיים והעיצור נ' במכתש. בשני העיצורים האוויר משוחרר דרך האף. תוכל לקרוא על כך עוד למשל בערכים 'עיצור' ו'עיצורים אפיים' בויקיפדיה.
ב. לא אמרתי שאין תופעה של חילופי עיצורים, אבל לפעמים החילוף הוא באמת בהשפעת הארמית כמו בדוגמה בהודעה הקודמת שלך הגדה ואגדה - משקל הפעלה הוא עברי ומשקל אפעלה ארמי. כל דוגמה צריכה בדיקה אטימולוגית נאותה כדי לא ליפול בטעויות. בדוגמאות שהבאת יש כמה שהן מוטעות בבירור - אין חילוף של ח' בכ' ולא של ת' בק' (כאמור, אין בזה לאשר את שאר הדוגמאות וכל אחת צריכה בדיקה מעמיקה כשלעצמה).
תוקן על ידי יש3 ב- 17/03/2016 20:29:27
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2016 21:09 |
|
| |
ברור שבלשון חכמים הרבה מחילופי האותיות הינו בהשפעת הלשון הארמית, ובפרט השימוש הנפוץ באות ן' ולא באות ם' לציון זכר ברבים, דבר המצוי גם בלשון המקרא אולם הרבה פחות. אין בלשון המקרא חילופי אותיות של ח' ב-כ' ולא של ת' ב-ק', כי זה לא כתוב בויקיפדיה?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2016 21:13 |
|
| |
מה הקשר לויקיפדיה?
אין חילופים כאלה פשוט כי אין, וגם אין בהם היגיון. תלמד קצת בלשנות שמית ותחכים.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2016 21:31 |
|
| |
פתח - פקח. פירש רבי יוסף קמחי פקח-קוח: פתח קוח, והבלשן הגדול יהושע שטיינברג כתב פקח, אחי פצח, פתח.
וכיוצא בזה חשל - כשל, חסה - כסה. לפני יהושע שטיינברג, כבר שד"ל עמד על התופעות האלה בפרק החמישי מספרו "דקדוק הלשון העברית".
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2016 21:39 |
|
| |
אחלה מתודולוגיה - למצוא כמה דוגמאות למשמעות דומה בהחלפת אות אחת, ומזה להסיק שיש חילופים בין האותיות, בלי שיש שום תיאוריה מאחורי החילופים. בעזרת המתודולוגיה הזו אפשר לטעון לחילוף של כל שני עיצורים.
מה שמוזר הוא שפעם פתחת אשכול שלם של הזיות על השורש הדו עיצורי, כך שלשיטתך אין שום הוכחה - השורש הוא פ"ח ולכן יש דמיון בין פתח לפקח. אם היית מסתכל גם על המשמעות של המילים שהבאת (חשל-כשל, חסה-כסה) היית מבין עד כמה הן מוכיחות את העניין 'בדוחק' (כמו שיש קושיה בדוחק, כך כנראה יש גם תיאוריה בדוחק). מאז המאה ה-12, ואפילו מאז המאה ה-19, נעשה עוד הרבה מחקר על הלשונות השמיות. לפעמים באמת אפשר למצוא מרגניות שנשתכחו בספרים עתיקים, אך את גוף הידע הייתי ממליץ לך ללמוד מספרים חדשים יותר (אחר כך תוכל להשתמש בידע שלך על ההיסטוריה של הבלשנות העברית באופן ביקורתי יותר).
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2016 23:17 |
|
| |
מה שדחוק לך, היה פשוט לחכמים לפני 100 ו-200 שנה. לא בכדי רש"י היה מבעלי השניים (פשוט) ולא מבעלי השלישיים (ברור יותר אך קצת פשטני).
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2016 23:30 |
|
| |
לא אתווכח אתך כל על השטות הזו (היא לא דחוקה; היא פשוט מופרכת לחלוטין וחסרת כל סימוכין). אבל לא הסברת איך השטות הזו מסתדרת על ההוכחה שלך מפקח-פתח.
לגבי רש"י, הוא כמובן לא אחז בשיטת השורש הדו-עיצורית כי זו שיטה מודרנית (דומני שמקורה רק במאה ה-18). שיטתו של רש"י הייתה שהשורש יכול להיות בעל עיצור אחד, שניים או שלושה עיצורים. רש"י אחז בשיטה זו כמובן בגלל שספרי הדקדוק שהוא הכיר אחזו בה, ולא מתוך בחירה בין שתי השיטות.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2016 00:21 |
|
| |
אם נדייק:
לדעת רבי מנחם בן סרוק, יש שורשים בני אות אחת, שתי אותיות, שלוש אותיות, ארבע אותיות, וחמש אותיות; וכמוהו סבר רבי יונה אבן ג'נאח רק צמצם את מספר השרשים בני שתי אותיות והרחיב את מספר השרשים בני שלוש אותיות, ולדעת רבי יהודה אבן חיוג' כל השרשים בני שלוש אותיות, ולדעת בעל יריעות שלמה יסודי הלשון שרשים בני שתי אותיות, וכתב המלבי"ם: תדע כי אשר הסכימו האחרונים שאין שורש בלה"ק פחות מג' אותיות הוא דבר אשר נחלקו בו גדולי הלשון בימי קדם ודעת גדוליהם שיש פעלים שנים, ובארתי במק"א שכן היה דעת רבותינו ז"ל שהנחים והכפולים והחסרים כולם שורש אחד להם, ובזה יובנו מדרשים רבים שונים, וכן דעת רש"י בפירושיו במקומות הרבה.
רוב רובם של המדקדקים והמפרשים הראשונים הסכימו שיש חילופי אותיות בלשון הקודש, ורק מקצם סברו שאין חילופי אותיות בלשון הקודש מפאת קדושתה. חילופי האותיות גם מצויים בשני התלמודים כשחז"ל דורשים מלה מהמקרא ומחליפים אחת מאותיותיה כדי להקנות לה משמעות חדשה.
מכל מקום, אפשר להסביר חילופי מ"ן בדרכים דקדוקיות או היסטוריות רבות, אולם אין די בהסברים הללו כדי לבאר את רוח השפה.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2016 09:27 |
|
| |
אני שמח שפרטת את מה שאני כתבת באופן כללי (רק לא ברור למה קראת לזה לדייק). תודה!
בכל אופן, אני לא רואה איך מה שכתבת מקדם את הוויכוח בינינו, לא זה לגבי החילופים ק-ת וכ-ח ולא זה לגבי מספר אותיות השורש. כמו כן אשמח אם תענה על השאלה כיצד אתה יכול לגלות חילופי עיצורים (בכלל ובפרט ק-ת) אם אתה אוחז בשיטת השורש הדו עיצורי.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2016 13:21 |
|
| |
אם יש מלים שמשמעותן קרובה ושורשן המשולש דומה, אזי לפעמים נכון לטעון לחילופי אותיות. לדוגמא, לשרשים פתה, פתח, פצה, פצח, פקח משמעות קרובה ושורשים דומים. השורש העיקרי הינו פת, וממנו נגזרו השרשים באמצעות הוספת אות שרשית שלשית ה, וחילופי אותיות ת-צ/ק ו/או ה-ח.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2016 13:32 |
|
| |
אם כבר, היה הרבה יותר הגיוני לומר שהשורש הוא פ"ח וממנו נגזרו השורשים באמצעות הוספת אות שורשית שלישית, ת' צ' או ק', וחילופי אותיות ה'-ח'.
זה משחק מאוד משעשע. אני מעדיף מתודולוגיות מוצקות יותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2016 13:34 |
|
| |
צריך כמובן להוסיף שבפעלים פתה ופצה אין אות ה' שורשית אלא י'.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2016 13:38 |
|
| |
פעה - פתח את פיו והשמיע קול.
פדה - פתח את אסוריו של מישהו.
פנה - פתח בדרך חדשה.
פרה - פתח דור חדש.
פכח שכמובן קשור לפקח.
פלח - פתח משהו באמצעות חיתוך.
זה יכול להיות באמת משחק כיפי. אפשר לבזבז בזה הרבה זמן מיותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2016 13:43 |
|
| |
ההגיון שלך וההגיון של מפרשי ומדקדקי המקרא אינם אותו הגיון.
|
|
|
|
|
