שאיפות, אופקים!

זה הזכיר לי משהו שכתבתי לפני זמן.

בתוך "דרשה לתשעה באב".

יגעתי וחיפשתי ומצאתי.

הבעיה מתחילה מלמעלה. אם הכיוון הוא שכל תכלית החיים היא דקדוק הדין, ואת כל החיים ניתן וצריך לראות רק דרך זווית ההלכה, אזי המסקנה של שחור_כתום היא נכונה, אבל כך צריך להיות.

ומאידך, שח לי לא מזמן יהודי שמלמד במוסד בגיל תיכון, שלדעתו לא כדאי ללמד מחשבת ישראל, כי העושר התיאולוגי (בלשונו של מיימוני) גורם לבלבול מוחלט.

תיקו

לענ"ד הבעיה כללית יותר. שאיפות ואופקים אמתיים יכולים לשגשג רק כאשר ישנם עילויים המצליחים להורות לרבים את הדרך הנכונה לכך. לדאבוננו, בדורות האחרונים, כשיש עילויים, כגון העילוי ממייצ'ט או הרב דוד כהן הנזיר, וזה דבר נדיר, הם לא מצליחים להעלות עמם את דורותיהם כפי שאפשר היה להיות בדורות מתוקנים יותר, ההשפעה שלהם על כלל הציבור מעטה יחסית, וגם רוב תלמידיהם לא מצליחים להבין לעומק את תורתם.
  

מ
אל תאמר שהדורות הראשונים.

בעלבעמיו,

בבקשה אל תאמר לאנשים אחרים מה לומר. נסה ללמוד להקשיב.

מ
תקרא היטב לפני שאתה מגיב. עניתי לך תשובה עניינית ביותר. אתה מעלה השערות לאויר ומטיל עלינו את חובת ההוכחה. כל מי שיש לו טיעונים על הפעם השונה מהיום שיתכבד ויוכיחם.

חברה חולה לא יכולה להיות אופציה נהדרת. לא עבור האנשים הפשוטים ולא עבור השאפתנים.

לא הבנתי למה הכותב מחבר אינטלקט ושאפתנות. (אלא אם הוא מתכוון במילה אינטלקט ליכולת החשיבה בכלל, אבל רוב הציבור החרדי וודאי עוסקים בחשיבה, הרי הם לומדים גמרא, וגם אם פגשתי מי שלומד אותה בצורה בעייתית - הוא מצליח להבין משהו מסובך).

שאפתנות היא להגיע למשהו, אבל להגיע למה? שאפתנות לרמוס אחרים היא שאפתנות לכבוד. אבל יש אפשרות לשאיפה אחרת: בשם החזון איש אומרים שמטרתו של אדם היא לעבור את חייו בלי לפגוע באדם אחר.
האדם שואף לדברים ורוצה דברים  לפי אופיו ולפי סביבתו. (אצל איפכא מסתבראניקס השפעת הסביבה עובדת באופן הפוך, אבל כידוע היא קובעת גם להם). 
 
השאפתנים - אם הם רוצים לדעת הרבה, או להבין הרבה, הם יכולים ללמוד הרבה תורה. בדרך כלל כשרון מתמטי מקביל לכשרון בלימוד גמרא. אלא שיש כמה שיטות לימוד ובחור עלול להיקלע לישיבה שאינה מתאימה לו. אבל בדרך כלל אין סגירות גדולה בלימוד. (הרב שך נחשב שמרן בכל הדברים האחרים, אבל בספרו הוא נוטה לחלוק על ר' חיים סולובייצ'יק הרבה, וכיון שלימוד הגמרא היה חלק חשוב מאוד בחייו, אולי החשוב ביותר, צריך להגדיר אותו לפיו).
יש מי שאינו יכול להיות למדן גדול, והוא מנסה להגיע להגשמה אישית בדרך אחרת. יש שבוחרים בדרך דקדוק ההלכה ויש שבוחרים בדרך החומרות (כידוע אלו שני דברים נפרדים), יש שבוחרים בדרך התפילה.
יש שבחרו בדרך חינוך הילדים, (בני אדם רבים בכל העולם מנסים להגשים עצמם דרך ילדיהם, וכידוע במקרים רבים הניסיון הזה מתפוצץ להורה בפרצופו). 

כמובן יש גם שיקולים גשמיים, משרה בישיבה היא גם כבוד ופרנסה וכו'.
השאיפה לכבוד (או להערכה של אחרים) היא חלק מאופיו של כל אדם, יש יותר ויש פחות, ולכן כל השאיפות האמורות עלולות להתערבב בה, ומכאן מתפתחת צביעות. בחברה החרדית מחנכים לא לבקר בני אדם על העירוב הזה, ובמידה מסויימת מחנכים לא לבקר בני אדם (שזה בעיקרון דבר טוב), ולכן צביעות מצליחה יותר. אבל היא קיימת בשפע גם בחברות חילוניות, וכידוע הכנסייה הקתולית וכל גלגול הכספים שלה יצאו מאדם שטען שהפרושים הם צבועים והתנגד אפילו לשולחנים למחצית השקל בבית המקדש. 


יש בעולם החילוני אידיאל ששמו אינדיבידואליזם. צורתו המצויה היא אצל החילונים היא לבישת בגדים אופנתיים, דהיינו להיות יוצא דופן בשיטה המקובלת, ואצל החרדים בחידושי תורה, דהיינו לומר משהו חדש בשיטה שכולם עושים.  (וכן גם באוניברסיטאות, יש כללים מה היא חדשנות שכולם מחקים אותם).
עודד כתב לאחרונה "אבל המאפיין הבולט של האקדמיה הוא תפקידה לחשוב אחרת, לחשוב שונה, לאתגר. יציאה מקונכיה היא איפא מעשה מהותי מובהק של איש אקדמיה. הדבר מתחיל כבר בשנת הלימודים השניה של הסטודנט, אשר בה הוא נדרש לכתוב שתי עבודות סמינריוניות, עבודות מחקר קטנות בתחומים שונים, בהן עליו להוכיח, מלבד ידע והבנת החומר שקרא בספריה, גם מחשבה עצמאית ובקורתית משלו, שהיא לב העבודה ועליה הוא נבחן. בסיום הדרך עליו להגיש למשפט את עבודת הדוקטורט שלו, מחקר מקורי בעניין שטרם פורסם בעולם".
הוא אינו מכיר שכונות חרדיות, שבהן כבר לילדים יש "ספר חידושי תורה" שהילד אמור לכתוב בו חידושים.
אמנם החידושים של הילד  די צפויים, אבל גם דוקטורטים רבים באוניברסיטאות הם צפויים. (אם חלק מהדוקטורטים שיוצאים לאור הם בזבוז נייר, ורוב הדוקטורטים אינם יוצאים לאור בכלל, יש להניח שהמצב די גרוע).
(אין זה גידוף של כתב יתד נאמן, אלא הערכה לפי היכרותי עם חוקרים במדעי היהדות. אולי בענפים אחרים המצב יותר טוב). 
כידוע האוניברסיטאות התפתחו מבתי ספר לתיאולוגיה ובתי ספר למשפטים, שאינם המקומות האידיאליים לעידוד חופש המחשבה.
יש לחילונים עוד שאיפות. יש שרוצים להיות מיליארדרים, אבל ברור שמעשית רק מיעוט קטן יכול להיות עשירים. יש שרוצים להיות ידוענים, וכנ"ל. לעזוב את העבודה כדי לנסות להיות זמר רוקנרול הוא מעשה שאין לו הרה סיכויי הצלחה.

 גם גאון גדול יכול להיות מושפע הרבה מהחברה, וגם להפך - פגשתי בני אדם עצמאיים פשוטים, שאינם חושבים הרבה אבל בטבעם אינם מקבלים השפעה מהחברה.
אופיים של יהודים חילונים אינו שונה הרבה מאופיים של יהודים חרדים, (גויים איני מכיר, אבל איני חושב שהם שונים).
יש בעיה שרוב בני האדם אינם יכולים למרוד בסביבה גם אם הם רוצים. בישיבות הליטאיות יש שיטת לימוד מסויימת, שאמורה להקל על רוב בני הישיבות לחדש חידושים, אבל יש גם בחורים רבים שהשיטה הזו אינה מתאימה להם. כבר שמעתי בחורים רבים שהיו מעדיפים ללמוד מהר יותר ולהספיק, אבל אינם יכולים להיות בודדים. אבל גם אצל חילונים יש בעיות דומות.

הבעייה האמיתית של הכותב היא שהוא מושפע משני עולמות אבל חי באחד, ולכן יש לו שאיפות שאינן מתאימות לעולם שהוא חי בו, והוא צריך להכיר במציאות. 
מכל הציבור הליטאי רק שלושה בני אדם  הם חברי כנסת, ולכן אתה מרגיש שאין לך סיכוי להיות חבר כנסת. אבל אם תהיה חילוני סיכוייך לא ישתנו הרבה. יש רק שני דברים: א' רק גבר חרדי יכול להיות חבר כנסת מטעם החרדים, ולכן אם אתה גבר חרדי סיכוייך כפולים מאשר גבר חילוני. ב. אצל חרדים לא מחליפים חברי כנסת, ולכן במפלגות החילוניות יש יותר סיכויים להיות חבר כנסת רק קדנציה אחת.  אבל סטטיסטית - מספר חברי הכנסת של הליטאים הוא לפי חלקם היחסי באוכלוסיה (אם לא ניכנס למריבות עם גור בנושא הזה...)

בקיצור: אם אתה חושב מקורי אמיתי, הבעיה לשאיפותיך היא החברה. אם אתה "מקורי" כמו כולם, הבעיה היא המציאות. אם אתה מכיר חברה שונה משלך, אינך יודע שהבעיה לשאיפות המקובלות שם היא המציאות.

"אבל כחרדי, גם האיש הפשוט ביותר מקבל איזו תחושת ייעוד. הוא חלק מעולם התורה, הוא שייך לנבחרת מעולה בעלת דרישות גבוהות של טהרה ונקיות. הוא לא אוכל כל דבר - רק הכשר מהודר. הוא לא קורא כל דבר - רק תוכן מסונן. חייו בעלי משמעות."


 חיים בעלי משמעות אינם קריטריון לחיים ראויים.
גם החייל הפשוט בדעאש מקבל תחושת יעוד.
השאלה הנכונה היא מהם החיים הראויים לשמם וזאת השאלה שצריכה להעסיק את המוח ולא השאלה של סיפוק,ותחושת משמעות ושלום עלי נפשי.

בעלבעמיו,

אתן לך ראיה פשוטה. רבי חיים מבריסק אמר שהעילוי ממייצ'ט, הגדול והחביב שבתלמידיו, הינו הופעה מיוחדת המתגלית פעם באלף שנה. קצת מאוחר יותר, הכנר קרייזלר אמר על יאשה חפץ שהינו כנר הנולד פעם במאה שנה. מה ההבדל בין עולם התורה לעולם המוסיקה? בעולם המוסיקה כל הכנרים הושפעו מיאשה חפץ והכנרות המודרנית מבוססת על דרכו. בעולם התורה, תלמידי העילוי מעידים שבני דורם הדל והעלוב לא ידעו להעריך את גודלו. פעם אחד מגדולי הדור הגיע לביקור אצל הרב יצחק יעקב ריינס וסיפר לו חידוש. הרב ריינס אמר לרב שבאותו יום שמע פירוש על אותו עניין מפי העילוי ממייצ'ט, ושדבריו העילוי נראים לו יותר מדברי הרב. התכרכמו פניו של הרב. אמר הרב ריינס לרב: סבור אתה שהנך גדול הדור? אמר הרב: לאו. אמר לו הרב ריינס: אז מה איכפת לך אם גדול הדור הוא העילוי ממייצ'ט?

אגב, העילוי ממייצ'ט לא החזיק מעצמו בן תורה. כיום כמעט כל ראש ישיבה נחשב אוטומטית לגאון.

מ
עם כל הכבוד העדויות האלו לא מפילות אוצי מהכסא, קראתי מספיק הסכמות בחיי, ולא מהם תבוא הראיה.
כבודו של העילו ממיצט במקומו מונח, אבל כזכור, הוא היה ציוני, ואת ההקדמה לספרו כתבה רעייתו.
לא יצא לי ללמוד את העילוי ממיצט, האם אתה מסוגל להביא הוכחה מספריו שהוא היה חריג עד כדי כך?