קידושין ב: התוספות חולקים על הגמרא?!

.

גמרא:

"...ואיבעית אימא: אי תנא "קונה" הוה אמינא אפילו בעל כרחה. 
תנא "האשה נקנית", דמדעתה - אין, שלא מדעתה - לא "



תוספות על אתר:

"...הא דקתני "היבמה נקנית" ולא קתני "היבם קונה" - בעל כרחה, איידי דקתני "האשה נקנית", תני נמי סיפא "היבמה נקנית"; דנקנית משמע מדעתה ומשמע בעל כרחה".


ממה נפשך? הגמרא קבעה, במפורש, כי התנא נקט בלשון "האשה נקנית", כדי שנדע שזה רק מדעתה, שאינה נקנית בעל כרחה. באים בעלי התוספות וכותבים לנו כי "האשה נקנית" משמעותו גם בעל כרחה???

הגמ' אמרה שאם היו שונים 'קונה', היינו מבינים שזה גם בעל כורחה, ולכן שנו 'נקנית'. מדברי הגמ' אפשר ללמוד שלשון 'קונה' משמע בעל כרוחה, אבל על לשון 'נקנית' אפשר ללמוד מהגמ' רק בדרך השלילה שהיא לאו דווקא בעל כורחה. שמא מה שהשיאך לשאלה זו הוא לשון הגמ' "נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא", שהבנת שהוא פירוש הלשון, אך נראה שאין זה כך, אלא שהגמ' אומרת ששנו 'נקנית' כיוון שהדין הוא 'מדעתה אין שלא מדעתה לא".

ואני שב ומבקש ממך להפסיק עם הרקע הוורוד הזה. מילא בחלקים שאתה מעתיק שכתוב אדום ע"ג ורוד, אבל אתה ממשיך אתו גם אחר כך בשחור ע"ג ורוד וזה קשה לקריאה.

מאחר שלא שנו "האיש קונה" אלא "האשה נקנית", ו-"האיש קונה" משמע אפילו בע"כ, האשה נקנית משמע מדעתה למיעוטי בע"כ. אז למה לא נאמר היבם קונה? כי המשנה משווה את לשון הרישא ולשון הסיפא. לתרץ את הסיפא, התוספות מסבירים שנקנית משמע גם בע"כ. ונראה שהשוו את הלשונות כי מדברי סופרים לא יבוא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בשני עדים, ואין האשה מתקדשת אלא מדעתה (עיין רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק שני, הלכה א). לפיכך, נקנית שבסיפא משמע מדעתה ואפילו בע"כ.

אם האיש קונה משמע אפילו בע"כ, כל שכן מדעתה, מדוע שנו האשה נקנית? אלא לומר מדעתה למיעוטי בע"כ. ואי-אפשר ללמוד מהסיפא על הרישא, כי לשון נקנית שבסיפא נשנתה אגב הרישא. 

(לשון המשנה הינה לבוש להלכה. אי-אפשר לפרש את הלשון כראוי בלי לדעת מה ההלכה)