ספירת שמירת מצוות כביטוי לאמונה, האמנם?

על פניו התפיסה הרגילה היא שאדם נמדד לפי מספר (החברתי של) המצוות והלאוין שהוא מקיים,
וב"נמדד" כוונתי שבלישנא השגורה בהמון הוא נחשב דתי יותר (וב UNDERSTATMENT) מאמין יותר,
היה אפשר להבין אחרת, שהעולם האמוני הפנימי שהם מצוות האמנה, והעולם המעשי של המצוות הם שתי אוטונומיות שלא מעידות זו על זו
האם ההצמדה הרווחת וקלקוליה (כגון אי ספירת שמירת הלשון ודו"ק) מחוייבת המציאות שאלתי כדלקמן:
מבחינה היסטורית סוציולוגית האם היו תקופות אחרות
האם המקור לכך בתורה הוא חומרת העונשים, או שיש לכך מקור אחר אם בכלל
ובכלל לכ הערה תתקבל בשמחה על הרעיון הנ"ל

נ.ב.
מקור הדיון התפתח בין שני אנשים שדנו כשהאחד אמר שהוא לא לומד תורה כבר כמה שנים, והשני אמר שהוא לא מניח תפילין כנ"ל והדיון היה מדוע האחד לגיטימי יותר והשני פחות
[בהנחה ברורה שאין כוונת מרד גלויה עכ"פ, לאי קיום מצוות לכתחילה בתור אידיאל, אלא ביטויי של קושי ודו"ק]