מותר לכתוב בעט ועפרון על נייר, ומותר לכתוב במחשב, גם בפורום (כפי שגם אתה נוהג - ועל זה היה מקום לשאול: בתר דעבדין מתמלכין? אחרי שעושים שואלים? אלא שמסתבר שגם אתה יודע שמותר ואתה רק שואל מה המקור).
ובכן, כיון שצריך להסביר למה אסור ואין צורך להסביר את מה שמותר, אפרט את הדברים, אם גם בקיצור בגלל השעה ועקב כך שאין מקורות פתוחים לפני. (לכן צריך גם לבדוק אחרי שאיני טועה אפילו במקורות).
חול המועד הוא תאריך שלא ברור אם יש לו מעמד משלו מן התורה. חול המועד הוא אותם ימים שבין שני ימים טובים אחרים: בין ראשון של סוכות לאחרון של סוכות ובין ראשון של פסח לאחרון של פסח.
התורה אינה מעניקה לו שם, כפי שהיא מעניקה לשבת את שם "שבת", לימים טובים היא קובעת איסור "מלאכת עבודה" וליום הכיפורים היא קוראת "שבת שבתון".
לעומת זאת, חול המועד מאופיין בקרבנות נוספים - מוספים. ולגבי חול המועד של פסח, יש בו גם איסור חמץ.
האם זה הופך אותו ליום שונה מיום חול רגיל? האם למשל יניחו בו תפילין? זו שאלה שכמדומה עלתה בעבר ותיכננתי לעסוק בה והנה ההזדמנות. אם חול המועד הוא כמו יום חול, אזי מותר לעשות בו כל מלאכה ומותר ואף חובה להניח בו תפילין.
אבל -
חכמים אסרו את ימי חול המועד במלאכות מסויימות. אלו הן? אותן מלאכות שיש בהן עבודה ודווקא עבודה שיש בה טרחה יתרה ומלאכת אומן, כלומר מקצועניות.
ממילא אין שום צורך לדון בשאלה אם מותר לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים בחוה"מ (וכמדומה שראיתי שמישהו העלה את השאלה הזו באיזה מקום... בזמננו, וזה אופייני ליראת שמים רבה שאינה נתמכת בהכרת המקורות והבנתם, אבל אולי אני חוטא לבעל דעה זו כי לא ראיתי את טעמיו).
כתיבה היתה בעבר מלאכה של מקצוען. אמנם גם בימי הגמרא התירו לכתוב אגרת שלום וכל מה שדומה לה, לפי שאין משקיעים מאמץ בכתיבתה בצורה יפה במיוחד. וכן מותר לעשות גם מלאכה מקצועית אם זה דבר האבד (ויש עוד היתרים). כלומר, מי שרוצה לכתוב חידושי תורה פן ישכחם יכול וראוי לו לכתוב.
מה עם כתיבה במחשב?
כאשר הופיעו המחשבים הראשונים, יתכן (ואולי יותר מיתכן אלא סביר) שעשית פעולות במחשב היתה תלויה ביכולת מקצועית.
לא היום.
מי אינו יודע להשתמש במחשב? מי אינו יודע להקליד על מקלדת?
כיון שכך, מותר לכתוב במחשב בחול המועד, כי זה אינו אסור ואין טעם לאסרו.
*** ומה עם תפילין?
בחומר שאספתי כדי לדון בשאלה זו אני מפנה לגמרא במסכת חגיגה (אלא שאיני זוכר את מקומה) שבה נראה שהאיסור של מלאכה בחול המועד נדרש מפסוקים. זו פשטותה של סוגיה. המבארים בימי הראשונים יסבירו שאלו אסמכתאות, כלומר איסורים מדברי חכמים שהוסמכו כרמז על פסוקים ודרשות, אבל לא שאלו הם המקור המחייב.
ראוי לציין שדעת המ"ב שאיסור מלאכות בחוה"מ, גם אם הוא נתון במחלוקת בין המפרשים, לדבריו "רוב הראשונים" סבורים שזה מן התורה. ואיני יודע איך ספר ואת מי ספר.
כיון שאין ייחוד בחול המועד (מעבר לקרבנות ולאיסור חמץ בחוה"מ פסח), ובהתחשב בלימודים שמהם למדו חכמים שאין מניחים תפילין בשבת, לכן סבור אני שיש מצוה להניח תפילין בחול המועד. ובימינו חזרו להיות בתי כנסת שבהם מניחים תפילין בחוה"מ. אפילו בבני ברק.
אם יהיה דיון, אפשר יהיה לחפש את המקורות ולפרט עוד.
יש לי בעיה להציג את החלונות האלו וזה נראה אצלי חלקית, אבל לפי מה שראיתי אין שם הרבה חדש אם בכלל.
בכל אופן, תודה!
יש עוד אשכול שמחכה לך, על פלפול שהביא לקידושין מחדש...
***
מעמיק
יש שתי גישות לשאלות בהלכה:
א. לבדוק מה כתבו אחרים.
ב. ללמוד בעצמנו.
כפי שיכולת לראות באשכול זה וגם באשכולות אחרים, אני סבור שההלכה אינה ענין מסתורי שרק יחידי סגולה זוכים לו. התורה ניתנה לכולנו.
האם קראת את מה שכתבתי וסיכמתי על טיבו של חול המועד ולכן על מה שנוגע לכתיבה במחשב?
אולי יש להוסיף איך עובד מחשב. אנסה שוב לתמצת.
הכתיבה שאנו מכירים בנויה מעשיית סימנים מוסכמים - אותיות בדרך כלל - עם חומר כתיבה, דיו, באמצעות כלי המעביר את הדיו - עט - על משהו שיכול לשמור את הכתיבה - נייר.
אפשר היה לעשות זאת באמצעים אחרים וכך נעשה במשך הדורות.
כתבו על עור עם קולמוס או נוצה ועם דיו שעשוי מחומרים שנזכרים במשנה - כך כותבים ספר תורה עד היום.
כתבו על נייר שעשוי מקני סוף. כמה מן הטקסטים החשובים ביותר בעולם העתיק שרדו לנו כך.
חרטו על טבלאות חימר. מה שידוע לנו על העולם שלפני אברהם אבינו ובתקופתו שרד לנו בצורה כזו.
חרטו על מצבות אבן. מצבות כאלו, כמו מצבת מישע מלך מואב, עדיין קיימות ומספקות לנו מידע על פעם.
גם היום יש לנו סוגי חומר לכתיבה כמו צבעים של ילדים, מכחולים לציירים. אמנם החומר שכותבים עליו הוא בדרך כלל נייר לסוגיו. (אם כי אפשר, למשל, לצייר על חולצות בד).
כל הכתיבות האלו יוצרות רושם של ראשוניות. כאשר אני כותב בעט על דף, איני מפרק זאת לגורמים כפי שעשיתי כאן. זוהי כתיבה וזהו.
לעומת זאת, במחשב זה יותר מורכב לכאורה.
יש מקלדת. בה אני מקיש על מקשים.
יש מסך, שעליו מופיעות האותיות. שאני כותב, שאתה קורא. יש לשים לב שבכתיבה אחת יכול הטקסט להופיע על מסכים רבים. כמו באשכול זה שאני כותב בו דרך התקשורת, האינטרנט.
יש דיסק קשיח (או כל אמצעי שמירה) שבו הטקסט נרשם כדי שלא ילך לאיבוד.
מהי הכתיבה? פעולת היצירה של הטקסט על ידי הידים האנושיות והכלי? (המקבילה לשימוש בקולמוס)? אז זה מה שאנו עושים במקלדת.
או שמא זו ההופעה של הטקסט שנוצר על החומר שעליו כותבים? ואז זה אמור להיות המסך.
או שמא זוהי העובדה שהטקסט יישמר ולא יאבד, להבדיל מכתיבה על חלון באדים שעליו (דוגמא שמובאת בלינקים של נישטאיך). אז זה מה שנשמר בדיסק הקשיח. אבל - שם זה לא נשמר בצורה של אותיות קריאות אלא בצורה של סימנים (מגנטיים, חשמליים? אולי יש כמה סוגים של שמירות כאלו?).
מה ההבדלים המשמעותיים להלכה בין כתיבה במחשב לבין כתיבה ידנית על דף נייר - זו שאלה חשובה בעיקר לדיני שבת. אבל לא לדיני חול המועד. מהסיבה שכתבתי. איסורי חול המועד אינם אלא מדברי חכמים והם רק נועדו לאסור מעשי אומן (מקצוענות) שיש בהם טרחה ורווח כספי. כל מה שאנו כותבים הוא בגדר "אגרת שלום" או חידושי תורה - וזה לא נאסר מעולם.
זה שיש פוסקים רבים, כלומר רבנים המפרסמים את דבריהם, והם כותבים לאסור או להתיר, אינו הופך את הגישה האוסרת ליותר נכונה. כמובן, אם אנו משתדלים להבין בעצמנו מה ההלכה הראויה.
אם גישת השואל היא לאסוף שיטות ולספור קולות, אז זה כבר משהו אחר. לא כך מקובל בפורום הזה (אבל "מקובל" או "מסורת" אינו נימוק ובוודאי לא כאן). זו ודאי לא גישתי.
אם אתה, מעמיק, שואל כדי להבין ולדעת, אז הנה החומר לפניך. תוכל להסיק את מסקנותיך שלך. אם לא כתבתי ברור או שיש קושיה על דברי, אשמח מאד לדעת על כך ולתקן.
בכל אופן, זה שיש רבנים רבים שסבורים אחרת, זה בהחלט יתכן. וצריך לבדוק מה הם נימוקיהם והאם נימוקים אלו מחייבים אותך. (למשל, המ"ב כותב באופן שמשתמע ממנו ששאלות שיש בהן מחלוקת צריך לבדוק מה אמרו הפוסקים האירופאים של פעם ולהחמיר לפי הרוב. האם, מעבר לגדולתו של בעל המשנה הברורה, זה נימוק נכון?).
<אם גישת השואל היא לאסוף שיטות ולספור קולות, אז זה כבר משהו אחר"<
ראה שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן מד אות ט:
"... וכ"כ החזון איש (ערלה, ר"ס יז), שידוע שאין כח הרוב מכריע אלא במושב בית דין, אבל במחלוקת חכמים שהיו בדורות שונים או במדינות שונות אין נפקא מינה בין רוב למיעוט".
גם ראה שם חלק ח - אבן העזר סימן יב אות יז:
"... ובלא"ה כבר כ' הפוסקים, דכל כה"ג שלא נחלקו הפוסקים פנים אל פנים, אלא כל אחד מהם כותב דעתו בחיבורו, לא שייך בזה דין דאחרי רבים להטות".
מיימוני כתבת שחכמים אסרו מלאכה בחוה"נ ותוכ"ד הזכרת שיש בדבר מחלוקת ראשונים אם זה מה"ת או מחכמים. דומני שאתה מניח שאין איסור מה"ת כיוון שלא מצאת פסוק האוסר לעשות מלאכה. נראה כי אתה מבין שבתורה יש בחוה"מ רק דין של מוסף ועוד דינים שקשורים לחג המסוים (חמץ, סוכה, ד' מינים). זה נראה לי בעייתי. זו גישה של בעל הלכה שמחפש דינים בתורה ולכן לא שם לב מה כתוב. התורה אומרת שיש שלושה חגים בשנה שנקראים גם רגלים - חג המצות חג השבועות וחג הסוכות, ובתוכם יש 5 ימים שהם מקראי קודש. 'מקרא קודש' הוא מונח מובהק והוא כרוך תמיד גם באיסור עשיית מלאכה. חג, לעומת זאת, הוא כנראה לא מונח אלא מילה סתמית, אבל למילה זו יש פירוש כלשהו. עלינו לעשות חג שבעה ימים מהחמשה עשר בחודש הראשון. זהו ציווי מהתורה וייתכן שהוא כולל גם איסור מסוים על עבודה. כדי להבין את כוונת התורה צריך לברר מהו חג, וזה או באמצעים מחקריים שיגלו לנו מה משמעות המילה חג ואיך הוא נחוג בעבר או באמצעות פרשנות חז"ל.
נשלח ב-27/4/2016 14:27
יש
אני מבקש להעיר כמה הערות על דבריך.
א. לא הבנתי מה פירוש "גישה של בעל הלכה שמחפש דינים בתורה ולכן לא שם לב מה כתוב". האם מי שמחפש דינים בתורה אינו שם לב לכתוב? להפך? אולי כוונתך שיש בגמרא דרשנות שאינה קוראת את הפשט אלא משתמשת בשיטות קריאה אחרות (הכללה מתוך פרטים, קריאה ששוברת פסוקים סמוכים ומצמידה אותם יחד או מפלגת אותם, חיבור של חלקי פסוקים מכאן ומשם, שימוש במילים לדרשה בטענה שהן מיותרות, שימוש כנ"ל באותיות. כל אלו מייצגים כנראה את שיטת רבי עקיבא). אם יש מי שלומד רק בצורה כזו, או אם יש מי שלומד רק מתוך הגמרא את הלימודים והדרשות, אז ודאי שלא ידע מה כתוב בפסוק. אבל למה תחשוב שזוהי גם דרכי שלי?
ב. כתבתי שיש מחלוקת ראשונים אם האיסורים על מלאכות בחוה"מ הם מן התורה או מדרבנן. אבל לא כתבתי רק את זה. כתבתי שבתלמוד הבבלי יש דרשות שמהן משמע שהאיסורים הם מן התורה.
ג. לגבי עדות הכתובים, הבה ונבחן יחד.
המקור המשמעותי לדעתי הוא פרשת "אמור" (ויקרא, פרק כג למנינם). הפרק מונה את החגים והמועדים. הוא מתחיל בשבת,
וכבר כאן ניתן לשאול אם האמירה "מקרא קודש" כוללת את "כל מלאכה לא תעשו" ואז כאשר נאמר על המועדים האחרים שהם "מקרא קודש" אזי גם בהם יש ממילא איסור מלאכה, או שאלו שני נושאים שונים, קריאת קודש (מהי?) ואיסור מלאכה.
שהרי לפני רשימת המועדים (חגים בלשוננו היום) נאמר
פרשת אמור (ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם
אתה רואה כי רק על היום הראשון והשביעי נאמר "כל מלאכת עבודה לא תעשו". ומן התוספת "מלאכת עבודה" להבדיל מ"כל מלאכה" למדו חז"ל לחלק בין מלאכות שבת שכוללות יותר מאשר "מלאכות עבודה". מכאן שאוכל נפש מותר. ואיני נכנס כרגע לטיבו של הלימוד כי זה לא נחוץ לנו.
בכל אופן, אנן סהדי (אנו רואים) שאיסור מלאכה נאמר רק ביום הפותח וביום הסוגר. זמן הבינים, מה שנקרא אצלנו "חול המועד", מצויין בקרבן ובחג דידן גם באכילת מצות. (ומספר שמות אנו יודעים שיש גם איסור על חמץ).
אותו ניתוח ניתן לעשות גם למועד השני, סוכות.
אני מעתיק רק שני פסוקים אבל זו התמונה העולה מן הכלל.
מיימוני האם קראת כל מה שכתבתי? ממש נראה שלא כי אתה חוזר על חלק מדבריי ולא מתייחס לחלק החשוב. אתה טוען בדיוק את הטענה ששמתי בפיך - בתורה מוזכר איסור מלאכה רק במקראי הקודש. אתה ממשיך לא לא לשים לב שבתורה יש ציווי לערוך חג והשאלה היא מה החג הזה כולל. העניין הוא שאתה מחפש אמירות הלכתיות ברורות כמו למשל "לא תעשה כל מלאכה" ואמירות כאלה אינך מוצא. אתה מתעלם מאמירות שיש להן משמעות לכאורה טריוויאלית (מובנת מאליה). כך כשכתוב לך שיש לשמור את חג המצות, אינך כלל שם לב שיש כאן ציווי אלא רק אם אתה דורש מכאן שיש לשמור את המַצות או שאתה מתרכז בהמשך הפסוק שאומר "תאכל מצות". שומעי התורה ידעו מהו חג וייתכן מאוד שצביעת יום בשנה כיום חג כללה באופן ברור שביתה מעבודה. ברור מהפסוקים שהיא לא כוללת איסור על כל מלאכה כמו שיש במקרא קודש (ואף אחד לא טוען כך), אבל בהחלט ייתכן שיציאה לעבודה וחג אינם עולים בקנה אחד. בשביל זה צריך לברר מה משמעות המילה 'חג'. נדמה לי שלא הוספתי כלום על תגובתי הקודמת, אבל נאלצתי לחזור על דבריי בגלל שכנראה לא ממש קראת אותם.
נשלח ב-27/4/2016 15:57
מימוני,
עצם זה שאין פסוק זה לא הופך את זה לדרבנן. אני מסכים עם יש.
אנסח זאת כך: התורה חילקה את ימי חול המועד משאר ימות השנה, משבתות ומים טובים. מהו החילוק? אין לזה אפי' רמז בתורה.
באו חכמים, ובהבנתם החליטו שהתורה שהחילוק בין חול המועד לחול או יום טוב, שבחול המועד אסור לעשות מלאכה שהיא לא דבר האבד.
ומלבד שמן הסתם הם קיבלו את זה במסורת, לכאורה אין לך דבר הגיוני ופשוט מזה, בשבת נאסרו לט אבות מלאכות, ביו"ט שקדושתו פחותה התירה תורה מלאכת אוכל נפש. כלומר כל מלאכה הקשורה לאכילה מכיוון שאכילה זה דבר חשוב, אולי הכי חשוב לאדם.
הדרגה הבאה הפחותה זה בעצם להתיר את כל המלאכות בגדרים של אוכל נפש, כלומר ביום טוב שקדושתו גבוהה יותר התירו לך מלאכות על מנת לאכול, ואילו בחול המועד נתיר גם לחרוש, וגם לכתוב, וגם הוציא מרשות לרשות, ובתנאי שאתה צריך את זה להיום.
נשלח ב-27/4/2016 19:42
יש
תודה על סבלנותך. אני מבין שלא הבנתי אותך קודם. אתה רוצה לדרוש את המילים "חג לה' " בתור אמירה שיש לה תוכן מסויים של איסורי מלאכה.
זה ראוי לבדוק. כפי שציינת, מה אומרת המילה "חג"?
כיון שאיננו דוברי עברית מקראית, אנו נאלצים לאסוף את השימושים הלשוניים ולבדוק.
א. יום מיוחד החוזר מדי שנה. תוכן אותו יום לא נמסר לנו. והשאלה היא אם יש לו תוכן יותר מאשר: קרבן, אכילה ושתיה ושמחה.
"חג" הוא מלשון "לחוג", להסתובב, כי היום חוזר כל שנה.
ניתן לשער כי העלאת הקרבנות והאכילה היו בגדרו של "חג". הקימה לצחק ודאי היתה עבירה, והרי היא נגררת ממעשיהם הקודמים של העם. לגבי שתיה אפשר להסתפק אם יש לשייך אותה בכלל נוהג החג כמו אכילה (אולי שתית יין כמצוה) או שזה כבר החלק הפסול והנגרר.
לאחר שרודף דוד אחרי העמלקים שהתנפלו על צקלג הוא מוצא אותם שקועים בחגיגות. מדובר בגויים. האם החגיגות שלהם כללו פולחן לאליליהם? זאת קשה להכריע על סמך הנאמר כאן. אולם יש לשים לב לצירוף של אכילה, שתיה וחגיגה.
ד. חג = קרבן
הפסוק המוכר לנו מן ההלל, "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" ובו חג לשון קרבן. ובדומה לזה יתכן גם כאן:
פרשת משפטים (יח) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר
על סמך ממצאים אלו, ועל סמך הכרתי עם העברית הזו, שיערתי שאין ב"חג" דברים נוספים. כמובן יכול להיות שאני טועה. וראה בהמשך דברי לעומד בפרץ.
***
עומד בפרץ
אם הבנתי אותך (ולאחר הדיון אם יש - יש לפקפק ביכולתי לכך) אזי אתה בעצם מיישם מה שאמרו לפי מקצת שיטות בתלמוד על יום טוב גם לגבי חול המועד. התורה השאירה את הרעיון פתוח, וחכמים העניקו לו תוכן. כלומר "אמרה תורה ופירשו חכמים".
יתכן שלזה התכוון גם יש. אם כי טען יותר מכך, שהמילה "חג" היתה מוכרת לדוברי עברית מקראית ולכן יכלו למצוא בה תוכן של איסורי מלאכה שונים, מה שלא ידוע לנו.
***
אם אסכם, אני מבין שיש שתי אפשרויות להצדיק את הטענה שיש איסורי מלאכה בזמן המוכר לנו כ"חול המועד":
1. התורה התכוונה לאיסורי מלאכה מסויימים והצביעה על כך בלשון "חג" אלא שאין אנו מכירים את השפה הזו מספיק. (יש).
2. התורה התכוונה לקבוע זמן שאינו יום חול גמור וגם לא יום טוב, אבל כפי שביום טוב יש פחות איסורי מלאכה מאשר שבת, כך בחול המועד יש פחות איסורי מלאכה מאשר ביום טוב - אבל עדיין, יש ויש (עומד בפרץ).
ויפה כתבתם, ואיקון ירוק (וליש על סבלנותו להסביר שוב).
אמנם - אני איני ממהר להסכים עם פרשנותו של יש, לפי שהמילה "חג" מוכרת כמדומה במשמעויות אחרות ולא זו שציין. אשר לדברי עומד בפרץ (ואולי גם יש יסכים עמהם), זו תיאוריה שראוי לבחון בקפידה והיא מסבירה היטב את טעם הטוענים שיש איסורי דאורייתא בחול המועד.
מיימוני אני לא מציע לדרוש את המילה 'חג' אלא שואל מה משמעותה. גם אני איני דובר עברית מקראית, אבל אני תוהה מה היה אומר מישהו שחי אז כשהיו אומרים לו שבחג ארגתי טליתות. יכול להיות שזה היה נראה לו נורמלי, אבל בהחלט יכול להיות שהוא היה חושב שבחג לא עושים דברים כאלה. קשה לי לראות איך הדברים שהבאת מהווים הוכחה למשהו - בהחלט ייתכן שבחג לא היו הולכים לעבודה אבל זה לא נזכר בשום מקום כי זה חלק ממשמעות המילה - כיצד אפשר לחגוג אם ממשיכים בעמל העבודה היומיומי? העניין הוא שזה פשוט חלק אינטגרלי (בלתי נפרד) מהמילה חג ולכן הוא לא מצוין. אפשר אפילו לא לשים לב לכך שייתכן שיש משמעות נוספת למילה 'חג' כי אנחנו לא רגילים לשאול את עצמנו שאלות כאלה. דומני שהעמלקים שדוד מצא אותם חוגגים לא עסקו בזריעה וקצירה ואף לא בעשיית שני בתי נירים. כך גם בני ישראל עם העגל. כאמור, אף אחד לא אומר שחוה"מ אסור בעשיית מלאכה כיו"ט אבל בהחלט סביר שהציווי לחגוג ועבודה יומיומית אינם עולים בקנה אחד. השאלה מבחינתי היא איך הבין מי ששמע את התורה אז את הציווי לחגוג. מהמקורות שהבאת אני חושב שאפשר לראות שזה קשור לקורבנות ולשמחה, ושגם הם קשורים זה בזה כיוון שהקורבנות נאכלים ובסעודה מתרחשת השמחה. ושוב, דבר זה כנראה לא יכול לקרות אם עובדים כרגיל. היה מומלץ לבדוק אם יש מקורות שמלמדים איך חגגו במזרח הקדום והאם הושבתה העבודה היומיומית, אבל אין בכוחי לעשות זאת.
נשלח ב-28/4/2016 09:01
יש
אמש כתבתי תשובה אבל עשיתי טעות כלשהי והיא נמחקה. ולשחזר היה יותר מדי.
אנסה כעת.
א. כעת אני מבין ממך שאתה מציע משהו שלא הבנתי קודם. אין זו הוראה של התורה להימנע ממלאכה ברמה כלשהי בחול המועד, אלא שזה נובע ממילא מהעיסוק בחגיגות, בשמחה, באכילה ושתיה.
ב. הרעיון להשוות לחגיגות בעולם העתיק הוא חשוב ביותר אלא שכמוך גם לא לא היתה הזדמנות. אולי באנציקלופדיה המקראית? פעם היה לנו חבר שהתמצא בכל זה.
ג. אכן אצל חז"ל כבר מוצאים שחול המועד הוא יום שבו אין לחשוש לביטול מלאכה.
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כב עמוד ב זה הכלל: כל שיש בו ביטול מלאכה לעם, כגון תענית צבור ותשעה באב - קורין שלשה, ושאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים וחולו של מועד - קורין ארבעה,
וחז"ל גם הגבילו מלאכות שונות. אבל כאן צריך כנראה לחלק בין נושאים שונים.
1. עבודות שירות לציבור. כגון מכירות או ציד ודיג. החנויות נפתחות כי אי אפשר לוותר על כך שבוע שלם, אבל הדלת פתוחה רק כדי מחצית. גם אי אפשר לוותר על דיג, טחינה ועוד.
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יג עמוד ב צדי חיות ועופות ודגים צדין בצנעה לצורך המועד, רבי יוסי אומר: צדי עכו הן החמירו על עצמן שלא יהו צדין כל עיקר. דשושי חילקא טרגיס וטיסני דוששין בצנעה לצורך המועד, רבי יוסי אומר: דשושי ציפורי הן החמירו על עצמן שלא יהו דוששין כל עיקר
גם ר' יוסי לא אסר אלא ציין שיש כאן איסור מעצמו. ויתכן, לפי אלו שסוברים שהלכות מתפתחות מתוך מנהגים, שלדבר דומה התכוונת. שהתורה השאירה את הכלל של חג והעם נמנע ממלאכה.
(האם זה חיוב גמור?)
לגבי עבודות חקלאיות: יש לבדוק אבל בתור חקלאי של העולם העתיק של כורסה אני משער שיש זמנים ויש זמנים. יש זמנים של חרישה או קציר או עיסוק בפירות (דישה, סחיטת זיתים) ואפשר לתכנן כך שהזמנים האלו לא יפלו בחול המועד. ולפיכך ודאי שזמן חג, אפילו ברמה של חוה"מ, ייאסר בהם.
אבל!
מתי נעשה קציר שעורים? ההיתר הוא, לפי המסורת שלנו, בקציר העומר שנעשה ביום שלאחר הפסח ("למחרת השבת" לפי פרשנות חז"ל). הווה אומר: הקציר נעשה לאחר מכן. זה מה שמשתמע. נכון שאפשר לפרש שבאמת החלו רק לאחר חוה"מ והיום טוב האחרון, אבל הקרבן הובא קודם כי כל העם פנוי לזה.
מכל מה שדנו כאן אני עדיין סבור שאין חוה"מ אסור במלאכה, אבל שהזמן הזה נהגו בו להקדיש יותר לעבודת ה' ולשמחת הבית. אבל לא היה איסור מפורש נגד מלאכה עד שתיקנוהו חז"ל. ואפשר- רעיון פרשני - שאין זה מפני שהתורה לא ביקשה לאסור אותו אלא בגלל שהתורה מניחה לאדם לבחור את דרכו בהתאם לערכים כלליים ולכן מי שבוחר לו דרך אחרת יוכל לטעון: איפה זה אסור. וזה לא רק כאן אלא בעוד דינים חשובים.
ר' מיימוני, שמא לזה התכוונת בחגיג ?! שם נאמר הדבר על הלכות חגיגה .
במשנה חגיגה (פ"א מ"ח) שנינו: הלכות שבת - כגון מה שאמרו שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטורים עליה, מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, והרי מלאכת מחשבת אינה כתובה בשבת אלא במשכן, ולמדים שבת ממשכן מתוך סמיכות הפרשיות - חגיגות - הלכות חגיגה, השנויות במסכת חגיגה - והמעילות - הלכות מעילה, השנויות במסכת מעילה - הרי הם כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות, שכן יש בהן הרבה הלכות התלויות במקרא ברמז דק, כהר התלוי בשערות הראש.
